Sunday, January 31, 2010

Moshe Idel -- Kabbalistic Manuscripts in the Vatican Library

Professor Moshe Idel is Max Cooper Professor in Jewish Thought, Department of Jewish Thought at Hebrew University, Jerusalem, and Senior Researcher at the Shalom Hartman Institute.

This post at the Seforim blog by Prof. Moshe Idel, about Kabbalah manuscripts kept in the Biblioteca Apostolica Vaticana (Vatican Library), is an expansion of remarks delivered at the February 2009 symposium hosted at the National Library of Israel, in Jerusalem, to honor the publication of the catalog by Benjamin Richler, ed., Hebrew Manuscripts in the Vatican Library (Città del Vaticano, Biblioteca Apostolica Vaticana, 2008); 791 pages, available here.

This is his first contribution to the Seforim blog.

On Some Unique Kabbalistic Manuscripts in the Vatican Library
and Their Contribution to the Scholarship of Kabbalah in Jerusalem

Prof. Moshe Idel

The Hebrew University, Jerusalem

I. The Beginnings of Christian Kabbalah and the Vatican Library

      In the summer of 1280, Abraham Abulafia (1240- c. 1291), a Kabbalist who founded the special prophetic or ecstatic version of the Kabbalah, attempted to meet Pope Nicholaus III in Rome. This special effort came as the result of a revelation he had ten years earlier in Barcelona, which presumably consisted in a command to go to Rome at the eve of the Jewish New Year, in a mission reminiscent of Moses' encounter with Pharaoh: namely to discuss issues related to redemption. From the scant information we have, it seems that though Abulafia was not shy to compare himself to Moses, he was more interested in discussing his belief about the nature of authentic Judaism with the Pope, than in the national rescue of the Jews from the burden of Christendom, or in an attempt to convert the Pope, as some scholars have claimed.  He believed Judaism to be a mystical religiosity based on pronouncing divine names in order to reach a mystical experience, understood in spiritual redemptive terms. He took a spiritualized Judaism -- constituted by inner experiences which are achieved by a mystical technique – to be a higher form of religion than any of the three monotheistic religions. The Pope was reluctant to see the Kabbalist and retreated for a rest to the beautiful family castle of Soriano nel Cimini, north of Rome. The stubborn Abulafia, who was informed he would be burned if he insisted on following the Pope, nevertheless arrived at the castle, only to learn that the Pope had died of apoplexy that same day.

     This non-encounter of a Kabbalist actually eager to see the Pope, and a Pope who otherwise took a keen interest in the spiritual Franciscan faction known as the Minorites, is however not the end of this story. After two weeks of arrest in the house of the Minorites in Rome, Abulafia was released and made his way to Messina, Sicily, then part of the kingdom of Aragon. There he remained active for more than a decade, writing a variety of Kabbalistic books and teaching several Jewish intellectuals, and probably also some Christians, his Kabbalah. This openness by a Kabbalist, who deliberately ignored the interdiction against revealing the Kabbalah even to most Jews, is an important development that should be taken seriously when discussing Jewish esotericism and its vicissitudes. The prophetic Kabbalistic trend remained part and parcel of the Jewish mystical literature in Italy, and a significant component of the nascent Christian Kabbalah in late 15th century Florence.

       The translation of some of Abulafia's writings from Hebrew to Latin by Flavius Mithridates was one of the most important factors in the impact of ecstatic Kabbalah on the Italian Renaissance. Mithridates, who called himself inter alia also Guillelmus Raimundo Moncada, was a convert to Christianity, who delivered a lecture in the presence of Pope Sixtus IV. Of Sicilian extraction, Mithridates, the son of a Syrian Jew called Nissim Abul- Faraj, presumably studied Abulafia's Kabbalah in his youth in the island. The special place the ecstatic Kabbalah enjoys in his Latin translations must have something to do with his ability to fathom the rather difficult Hebrew treatises he so skillfully translated. However, his concentration on Latin translations of books of Kabbalah started in a later period of his life -- in 1486 in Florence, years after he left Rome -- and after his visit to the Holy See. Those translations are the fountainhead of the first most important piece of Christian Kabbalah, Giovanni Pico della Mirandola's Conclusiones, which include dozens of theses based on Kabbalistic views. Those 900 Conclusiones were condemned immediately by the Pope, and the young count had to flee Italy.  He returned to Florence only when the next Pope, related to the Medici family, was elected. However, most of Flavius Mithridates's Latin manuscripts, which played such an important role in the emergence of Christian Kabbalah, and thus Abulafia's Kabbalistic treatises (in Latin and in a slightly Christianized form)  have found their way to the Vatican Library, arriving more than two centuries after their composition. Today they are catalogued as MSS 189-191, together with the Hebrew manuscripts, and a fourth one, as Vatican, Cod. Chigi A. VI.190.  

    Those are unique manuscripts, autographs of Mithridates. They testify to his sophisticated translations, mistranslations and deliberate glosses and interventions which sometimes change the intention of the Hebrew original, in order to look closer at Christian tenets. They remained there for more than four centuries, before a serious study of their content and an analysis of their impact on Giovanni Pico was undertaken by Prof. Chaim Wirszubski, of the Hebrew University in Jerusalem. His groundbreaking inquiry, Pico della Mirandola's Encounter with Jewish Mysticism (Harvard University Press  1987), opens the way for a much more profound understanding of the precise sources of some important aspects of Pico's thought. Wirszubski's fine scholarship (done in Jerusalem under the auspices of the Israeli Academy for Sciences and Humanities) brought some of Abulafia's Kabbalistic visions as mediated by Mitridathes to the attention of the scholarly community. In fact he discovered in the Latin translation an Abulafia work, that had been preserved only in a poor and quite fragmentary form in the original Hebrew.

     Let me point out that in addition to the rich material belonging to Mithridates's Latin translations from Abraham Abulafia and his circle, the Vatican collection contains several important treatises of this Kabbalist in their original Hebrew (e.g., Sefer ’Or ha-Sekhel, Sefer ha-’Ot, Sefer Hayyei ha-‘Olam ha-Ba’). Even more importantly, the collection houses the lengthiest extant part of one of Abulafia's earliest books, Sefer Mafteah ha-Re‘ayon, (Heb. 291), a book not found in this form in any other manuscript. This fragment, written originally in 1273, is quite important for understanding the earliest phase of the thought of this ecstatic Kabbalist.  In this sense it is similar to the above-mentioned Latin translation that preserved another book of Abulafia's written in the same year.

      If we add to the presence of these manuscripts in the Vatican Library the fact that Abulafia's prophetic books, (some containing quite enigmatic forms of spiritual apocalypses, found in very few manuscripts) are found in the Angelica library – which is outside the scope of Benjamin Richler, ed., Hebrew Manuscripts of the Vatican Library (Città del Vaticano: Biblioteca Apostolica Vaticana, 2008) – it seems that the written voice of Abulafia's Kabbalah found its way to the Vatican libraries in quite an impressive manner. The recent project of a critical edition of those translations, undertaken by Giulio Busi and Saverio Campanini among others, brings scholarly attention to the basic sources of early Christian Kabbalah.

II. Vatican MS Heb. 202 and the Beginning of Jewish Kabbalah

The Vatican collection contains an important and unique manuscript compiled sometime in the 14th century and copied in a Spanish hand. This manuscript contains a variety of Kabbalistic material stemming from several schools: Provencal, Catalonian, and Castilian forms of Kabbalah. Some of the traditions found there are related to the beginnings of some historical phases of Kabbalah (especially in early decades of the thirteenth century) and served as building stones for the scholarly edifice regarding this period by Prof. Gershom Scholem of the Hebrew University, the famed pioneer of the study of Kabbalah. In this codex Scholem discovered quite early in his career an epistle that was the most important single document supporting his reconstruction of the relations between the Provencal school as represented by Rabbi Isaac Sagi-Nahor, the so-called "father of Kabbalah," and two important younger Rabbis, active in the Catalan city of Gerona, Rabbi Moses ben Nahman (Nahmanides) and his cousin Rabbi Jonah Gerondi. The exchanges between these rabbis concern the disclosure of Kabbalistic issues by other Kabbalists; and the scant data found in the epistle are indispensable testimonies in any attempt to describe the dissemination of Kabbalah from Provence to Catalonia and from there to Castile. This epistle exists in a unique manuscript, and since its publication by Scholem in the thirties and its more detailed analyses in the forties and sixties --  especially in his Origins of the Kabbalah, trans. R.J. Zwi Werblowsky (Princeton University Press, 1989) -- no other similar manuscript of this epistle has been identified. As in the case of the beginning of Christian Kabbalah, here too our understanding of the beginning of the Jewish Kabbalah owes much to unique Vatican manuscripts.

III. Rabbi David ben Yehudah he-Hasid's Hebrew Translations of the Zohar

 The most important documents of Kabbalistic literature are indubitably the Zoharic literature. The Zoharic literature, which was written between the late seventies of the 13th century and the early decades of the 14th century in Castile, mostly in Aramaic, was immediately canonized and became the cornerstone for a variety of Kabbalistic schools, especially the mid-16th century Kabbalists who were active in Safed. The processes involved in the emergence of this literature, its authors, its canonization and its various kinds of reception still need extensive research. The Hebrew manuscripts found in the Vatican library may help illuminate some aspects of those processes. Let me offer a major example in this direction.

     Two anonymous manuscripts in the Vatican collection, Heb. 62 and 168, contain a Hebrew translation of some Aramaic parts of the Zoharic commentaries on the Pentateuch.  Though similar in many ways, each the two manuscripts is also unique. An analysis of the style of the translation and a comparison to segments of other Hebrew translations of Zoharic passages found in the Hebrew writings of Rabbi David ben Yehudah he-Hasid, led me to identify the anonymous translator as this Kabbalist. A late 13th or early 14th century Kabbalist, Rabbi David may well be not only one of the first commentators on this book, but quite plausibly its first translator ever. This means that these two codices can aid us to conjecture about the Aramaic versions underlying the translation. We thus have here the earliest extensive testimonies about the nature of the text of the third most important book in Judaism. Moreover, in some cases in those two manuscripts, the version of the Hebrew translation is accompanied by lengthy Aramaic passages, which may constitute the earliest extensive excerpts from the Zoharic literature to have reached us in the original language. Though some short quotes from this Hebrew translation are found in 16th century Kabbalists, it is only in the two above-mentioned manuscripts that dozens of pages are found. 

    However, let me point out that there are also other codices in the Vatican collection which may turn into a mine of important information related to the history of the text of the Zohar. Two examples are the anonymous Hebrew translation of the Zohar in Heb. 226 and the texts found in the first part of MS Heb. 203.  Both of these deserve special attention by the scholars of the Zohar.    

IV. The Byzantine Kabbalah in the Vatican Library      

      We mentioned above the main Kabbalistic codices in the Vatican that represent developments that in Sicily, Italy, and the Western Europe. However, several important manuscripts found in this library, may contribute to a future history of a rather neglected center of Kabbalistic literature, the Byzantine one. Compared to the Provencal and the Spanish centers, the Byzantine Empire was a relatively late center; and, from the mid-14th century a different form of Kabbalah emerged there.. Its precise conceptual contours, as well as the treatises that were written there, slowly emerge as the scholarship of Kabbalah is advancing. It has become more and more plausible in the last decades that important Kabbalistic treatises were written in the Empire, rather than in Spain or Italy as scholars previously believed. This is the case of some classics of Kabbalah like Sefer ha-Temunah, Sefer ha-Peliyah and Sefer ha-Qanah but there is a plethora of related smaller treatises that were also written in the Byzantine Empire. The Vatican holds several important manuscripts that may fruitfully serve as the starting point for a study of this Kabbalistic center. MSS Heb. 188, 194, 195, 218, 220, 223, are outstanding examples of the arrival of all the major pieces of Byzantine Kabbalah to Italy and the impact this arrival on the nature of Italian Kabbalah during the late 15th century, and also of the Christian Kabbalah since the beginning of the 16th century.

      In this context, let me mention two other unique Kabbalistic manuscripts. These relate to a dispute regarding the belief in metempsychosis that took place in the city of Candia, in Crete in the second part of the 15th century. Two lengthy codices, MSS 105 and 254, contain the documents listing the pros and cons of this belief and against it, as reflecting the views of, respectively, Rabbi Michael ha-Kohen Balbo and Rabbi Moshe Ashkenazi. The vast majority of the arguments in this sharp controversy are unknown from any other manuscript. Thus only the Vatican manuscripts may enable a reconstruction of the various debates related to this important type of Kabbalistic belief. This reconstruction was done by a third important Hebrew University scholar, Prof. Efraim Gottlieb. It has been continued more recently in a Ph. D. thesis of Dr. Brian Ogren at The Hebrew University of Jerusalem.

        We may conclude that the variety of the various manuscripts found in the Vatican collections reflects the variety of Kabbalistic literature since its inception up to its peak in the mid-16th century.   

       In short, I offered above several examples for the indisputable contributions the Kabbalistic manuscripts found in the Vatican collection did contribute in the past for understanding major phases in the history of Kabbalah. The present Catalogue, an excellent example of what a catalogue of Hebrew manuscripts should be, will certainly facilitate the study of additional manuscripts and will enrich our understanding of the evolution of the various forms of this vast literature. We may hope, in an era less interested in philological studies than earlier, that the tradition of close reading of manuscripts in a serious manner, which was a vital part of scholarship at the Hebrew University, will remain a vital component of the future studies of Kabbalah; and the Vatican codices will continue to yield new findings for a better understanding of a vital aspect of medieval Judaism.   

V. Thanks for the Free Access  

        Let me turn to another dimension of the Vatican collection, which is not related to the content of manuscripts but with the politics of access to the Hebrew manuscripts found in this library. When the Institute of Hebrew Manuscripts -- whose researchers were the main contributors to the Catalogue that is celebrated here -- was founded at the Jewish National and University Library in Jerusalem, many libraries over the world agreed to have their manuscripts microfilmed and consulted free by scholars. However, most of them required researchers to request permission in writing before allowing their manuscripts to be copies or published. Only three libraries out of dozens -- the Vatican in Rome, the Escorial in Spain, and the Cambridge University Library in England -- were ready to give scholars free automatic permission to microfilm, photocopy or publish their manuscripts. For persons acquainted with the inevitable vicissitudes involved in correspondence with libraries in general, (including to be sure the Italian ones), this automatic permission constituted a special act of encouragement to engage these manuscripts. This kind renouncement of the legitimate rights of these libraries facilitated a much easier access to some Kabbalistic manuscripts.  That in turn was especially helpful for scholars who -- like myself in the initial stages of my study of Kabbalistic manuscripts -- did not live in Jerusalem,. This explains why in some of my writings I relied upon Vatican manuscripts, even when there are also other manuscripts containing a certain Kabbalistic treatise. Abulafia's major treatise Sefer ’Or ha-Sekhel, found in the Vatican Library Heb. 233 is one case in point. I take this opportunity to thank the Vatican Library, late as these thanks may be, for the generosity that contributed not only my modest studies of the Kabbalistic material, but also of many other scholars, who also benefited from the liberal approach of the directors of the that Library.

Friday, January 29, 2010

Tu be-Shevat Sabbatianism

See here for our earlier post discussing the potential linkage between Tu be-Shevat (or Tu B'Shevat)customs and Sabbatianism. See here, here, and here for other customs that may have similar likages. And, finally, see here for a collection of articles on Sabbatianism generally.

R. Flensberg, Donkeys, Antelopes and Frogs

R. Flensberg , Donkeys, Antelopes and Frogs

Recently, a book, Aggadata de-Ve Rav, Machon Limud Aggadah, Ashdod, 2010, pp. 50, 176, 56, collecting various works attempting to explain the difficult and, on their face, rather odd stories (aggadot) that appear in Baba Batra (73a-74) many of which involve odd animals do odd things.  In addition to these passages, there is another odd passage in Bechorot (7b) which also involves an animal, a donkey also engaging in odd behavior. This passage was too was also the subject of many works attempting to explain it. This new book reprints four of the many works attempting to decipher the stories in Baba Batra, R. Elyakim Getz, Redfunei be-Tapuchim, R. Zev Wolfe Boskowitz, Le-Binyamin Amar, R. Eliyahu Guttmacher, Tzafnat Panach, and the fourth is Aggadot Soferim, which a collection of materials on the topic from Ritva, Gra, and R. Efrayim Lunschutz (author of Kli Yakar, among other works).  While three editions of Redfunei be-Tapuchim are available on Hebrewbooks (here, here and hereLe-Binyamin Amar and Tzafnat Panach are not. The book also provides biographical details about these authors (56 pp.).  Additionally, a list of others books devoted to the Baba Batra stories which are not reprinted herein are included.  The list provides over 25 such works devoted to the stories in Baba Batra.  Regarding the donkey of Bechorot there are almost as many books on that topic.  We have found 23 such works.  One of those discussing the donkey of Berchorot is an important, little-known and recently reprinted book on that topic.  Specifically, R. Hayyim Yirmiyahu Flensberg's Nezer ha-Nitzhon, Vilna, 1883 (reprinted Machon Mishnas Rabbi Aaron, Israel, 2001).*  Amongst the many who praised Flensberg's book, was his teacher, the Netziv.  And, it was not only the Netziv, but Flensberg received a request from his alma mater, Volozhin, that his book was so popular could he please send ten additional copies. Thus, in light of this book discussing, what is arguable similar aggadot, we provide background on this little-known Lithuanian rabbi, his works and children.

Flensberg was born in 1842.  And, as many great rabbis, there are both miraculous stories told of his conception and birth as well as how bright he was.  Indeed, it is said that he knew 300 pages of Talmud, with Tosefot, at his bar-mitzvah.  While those stories are not unusual, what is unusual was the bar-mitzvah gift he received from his rebbi, R. Ya'akov Tuvia Goldberg, a copy of Avraham Mapu's Ahavat Tzion, perhaps the first Hebrew novel.  As his rebbi saw that Flensberg expressed an interest in studying Hebrew, his rebbi decided this book would be appropriate.  Apparently, this gift was so important, that in the biography of Flensberg, written by his son Yitzhak Yeshayahu Flensberg, some seventy years later, records this.  It is worth noting that, although this biography appears at the beginning of the second volume of Flensberg's Torah commentary which was reprinted in 2000 by the Lakewood publisher, Machon Mishnas Rabbi Aaron, this fact remains in this edition.

It should also be noted that, while on its face, it is questionable how much one can read into a single bar-mitzvah gift, Shaul Stampfer views this gift as highly significant.  Stampfer writes, that although the policy of the Volozhin rabbinic administration was to prohibit haskalah literature, Flensberg is used as an example to prove that "not all the students viewed reading haskalah literature as conflicting with torah study."  Shaul Stampfer, The Lithuanian Yeshiva, Jerusalem, 2005, 171.  Stampfer cites the story of the bar-mitzvah gift and notes that although Flensberg received this gift "he still went to study in Volozhin."  Id. at 172.  Indeed, it is even more questionable to use the bar-mitzvah gift to understand the Volozhin students' views on haskalah literature when one considers the timing.  Flensberg didn't go to Volozhin immediately after his bar-mitzvah, rather it would be over a year and a half before he went to Volozhin. [1] During that time, Flensberg stopped studying with R. Goldberg, the bar-mitzvah gift, giver and began studying with R. Leib Charif (eventual Chief-Rabbi of Tytvenai and Rietavas Lithuania).  (Also relevant for our purposes is that R. Leib  authored a book on the donkey Gemara in
Bechorot called Eizot Yehoshua.) Thus, there are two significant factors that may sever any ties between Flensberg's bar-mitzvah gift and his ultimate decision to go to Volozhin.  

In all events, Flensberg thrived at Volozhin.  He studied in the Netziv's group and was close to the Netziv.  Additionally, he was selected for the highly prestigious position at the Volozhin Yeshiva as the Purim Rav of Volozhin.  His appointment to this position took place sometime before he left Volozhin in 1859, making this the earliest, and perhaps one of the only, recorded mention of this custom from Volozhin.[2] In fact, there are those who doubt the existence of the custom of Purim Rav at Volozhin.[3] This appears to undermine that position.  Additionally, the description of the Purim Rav position is of interest.  According to Flensberg, the position was fairly innocuous.  For the two days of Purim, the Netziv would cede his position to the best student. The student would wear the Netziv's hat and use the Netziv's walking stick.  All the students would give the Purim Rav great deference.  They would also pepper him with questions both about Purim and more comical questions.  The Purim Rav would answer in the Purim spirit.  Nowhere is there any mention of lack of respect or, seemingly anything that is objectionable. 

After leaving Volozhin, he married Itta, whose father was R. Mendel Katz, who would eventually become a rabbi in Radin.  After his marriage he went to study in a bet midrash in Kovno.  Although some refer to this place as "the Kovno Kollel," it cannot be referring to the famous Kovno Kollel as that did not begin until 1877 long after R. Flensberg left Kovno and entered the rabbinate.  During his time in Kovno Flensberg became friendly with R. Yitzhak Elchonon Spektor. After leaving Kovno in 1869 to his first rabbinic position, and, in 1889, after a few other employment changes, Flensberg ended up in Shaki as the chief rabbi. 

Flensberg found the rabbinate a good fit and focused on derash and philosophy.  But, before publishing any of his books, he penned a number of important articles in various newspapers including Ha-Levonon, Ha-Melitz, and Ha-Maggid.  In general, he took a rather novel views towards newspapers.  At the time, many viewed newspapers as a threat to Orthodox Judaism as it exposed people to different views that they otherwise wouldn't be exposed to.  Thus, many took the position that reading a newspaper was prohibited.  Flensberg, however, recognized that merely ignoring the problem is ineffective.  Instead, he proposed that the Orthodox start their own newspaper so that their views will be available to all. This view echos that of R. Yaakov Ettlinger, who started the Orthodox journal Shomer Tzion ha-Ne'eman. (And, it appears, the same debate is happening, again, today with regard to the internet and related technologies.) In addition, Flensberg also penned a series titled Moreh Neukei ha-Zeman he-Hadash, which some view an indirect attack against Nachman Krochmal's similarly titled work. Flensberg wrote this essay during a time that he was suffering from headache and prohibited from Torah study.  Thus, turned his focused to producing essays for newspapers.  

After his wife died in 1882, he published his first work, Nezer ha-Nitzhon.  As mentioned above, this book contains a lengthy explanation of the talmudic story regarding the famous donkey.  Additionally, he includes two derashot at the end.  In the introduction, he credits his wife for the publication and explains that this book is in her memory. In 1897, he published his next books, She'alot Hayyim, Divrei Yirmiyahu in Vilna.  The first titled portion is comprised of responsa and the second titled portion is comprised of dershot.  The second part also contains a lengthy introduction regarding Flensberg's view on derush, and a eulogy for R. Yitzhak Elchonon Spektor and the Godol of Minsk.  

It appears that not everyone, including those who normally are very well-read, were familiar with R. Flensberg's works.  Katzman explains that R. Zevin, in Ishim ve-Shetot (p. 71), confuses R. Hayyim Flensberg with another R. Hayyim - R. Hayyim Soloveitchik.  The statement R. Zevin attributes to a child R. Hayyim Soloveitchik, and which R. Zevin himself doubts it comports with what we know about R. Hayyim Soloveitchik's manner of deciding law, actually appears in R. Hayyim Flensberg's She'alot Hayyim, no. 14.[4] 

In 1905,[5] he published his commentary on Hasdai Cerscas' Ohr Adonay.[6]  This is one of the very few commentaries on this very difficult work.  Flensberg prefaces the book with an in-depth introduction regarding the work and its author.  R. Yehiel Yaakov Weinberg wrote a glowing review of the book.  Weinberg expressed surprise that no one else, with one exception, had seen fit to review such a worthy book.  Weinberg notes that to write such a commentary requires not only "an ish ma'adai" but also one must be a "rav ve-goan talmudi."[7] Flensberg includes a few pages of comments on Moreh Nevukim at the end of the book, and there are two letters one from Abraham Harkavey and the other from R. Dr. Abraham Berliner, at times, taking issue with some of Flensberg's conclusions.  This was intended to be the first part of two of Flensberg's commentary on Crescas.  According to Flensberg's son, in 1909 the second portion was published but languished at the printer. And, after World War I broke out in 1914, the Flensberg's were under the impression all the copies were lost.  In 1925, they learned that Ester Rubinstein, Flensberg's daughter, had saved the plates as well as other manuscripts.  It is unclear if the second portion was ever actually reprinted.  The JNUL appears to only have a few leaves from the second volume.

In 1910, Flensberg published his commentary on Shir ha-Shirim, Merkevot Ami. And, that same year, he also published his first volume of commentary on the Torah, Divrei Yirmiyahu, covering Genesis. 

In 1914, Flensberg died, his full epitaph is included in his son's biography which appeared in the second volume of Flensberg's Torah commentary which was published posthumously in 1927. This version of the epitaph is the only complete one as the one on his headstone accidentally left out a line "for some [unnamed] reason." 

He was survived by his son, Yitzhak Yishayahu, and his daughter, [Haaya] Ester Rubinstein.  Yitzhak Yishayhu lived in Pilwishki the town where R. Yehiel Yaakov Weinberg served as Rabbi.  When Weinberg describes the learned people in Pilwishki, one of the ones he singles out is Yitzhak Yishayahu.[8] Flensberg's daughter, however, was more well-known than his son.  She married Yitzhak Rubinstein, who subsequently became Chief Rabbi of Vilna - the first in over 200 years - and she was heavily involved in Vilna community affairs and was an ardent Zionist.  This is in contrast to her father who compared Zionists to "the Berlin group . . . of maskilim."[9] She was also very learned and R. Weinberg provides that when her father couldn't remember a source, he would ask Ester who could always provide it.
Ester was also involved in woman's issues.  She started a girls school in Vilna and wrote why woman's suffrage is allowed under Jewish law.[10]

Ester died young, at age 43, in 1924.  A Sefer Zikhron was published in her honor and, among others, R. Weinberg wrote a beautiful article describing Ester in the most honorific terms. An English translation was published by Dr. Leiman. Additionally, a memorial service was held in the Great Synagogue of Vilna, according to Leiman, "this was the only woman ever accorded this honor."

Yitzhak, after Ester died, was involved in a bitter fight for the Vilna rabbinate that pitted him against R. Hayyim Ozer Grodzenski, and the Mizrachi versus the Agudah.  In the end, Rubinstein was elected by a majority of the vote.  This was viewed as untenable, and the chief rabbi position was split between the halakhic and administrative, giving both Rubinstein and Grodzenski positions.[11] This controversy was memorialized by Chaim Grade in his Rabbis and Wives, where he "resurrects" the dead Ester and imagines her as the driving force in her husband's push for the Rabbinate.  This part is untrue. However, Grade's story of how Rubinstein was almost shouted down during his first speech (and his supporters forcibly ejected the shouters) after his election is true.

Two Broadsides Attacking Rubinstein and Urging Voters to Pick Number 18, R. Hayyim Ozer's Number

These may have been penned by the Hazon Ish as he was heavily involved in the campaign to elect Grodzenski.

From a private collection.

Yitzhak would leave Europe to the United States to teach in Yeshiva University in 1941. On May 23, 1944, the day Belkin is inaugurated president of Yeshiva University, Rubinstein received an honorary doctorate of divinity from Yeshiva University. See also, N.Y. Times, May 23, 1944 p. 21.  Rubinstein died on Oct. 30, 1945 [23 Marchesvan 5706] and is buried in Mt. Carmel cemetery in Queens.
In conclusion, R. Flensberg's books from the one, Nezer ha-Nizhon, on the odd donkey passage to his more run of the mill responsa to his philosophy and derush are all of interest. Additionally, his children were no slouches either.


[1] Katzman asserts that Flensberg didn't go to Volozhin until he was 16 or 17, which makes any connection between a bar-mitzvah gift and Flensberg's entrance into Volozhin even more tenuous.  See Eliezer Katzman, "A Biography of the Rav from Shaki - The Goan Rabbi Hayyim Yirmiyahu Flensberg ZT"L," in Hayyim Yirmiayahu Flensberg, She'elot Haayim, Machon Mishnas Rabbi Aaron, Israel, 2001, 1.  Katzman, however, provides no citation in support of his dates.  We rely upon Flensberg's son's biography for our chronology.  See Yitzhak Flensberg, "In Place of an Introduction," in Hayyim Yirmiyahu Flensberg, Divrei Yermiyahu al ha-Torah, Vilna, 1927, vol. 2, V-VI. 
[2] This has been noted by Katzman, "Biography" p. 2 n.2. It is odd that in Stampfer's discussion of the Purim Rav in Volozhin, he fails to note Flensberg's importance in establishing the existence of this custom even though the source is the same biography that contains the bar-mitzvah gift story.  Cf. The Lithuanian Yeshiva at 165-68.  Indeed, it is on the very next page after the bar-mitzvah gift.  See "In Place of an Introduction" at VI. 
[3] See this excellent article by Yehoshua Mondshein which demonstrates that the most well-known story regarding the institution of Purim Rav is likely more legend than fact.  Additionally, Mondshein collects those who doubt the existence of the Purim Rav custom. But see Stampfer, at 168 where he provides that the Purim Rav custom was abolished at Volozhin because of the Netziv's second marriage after his first wife died.  At the time of the marriage the Netziv was in his sixties, and his new wife was in her twenties.
(The exact age difference is unclear, Stampfer's source, Meir Berlin, Rabban shel Yisrael, pp. 124-31 states that the Netziv was 50 and that there was "only" a thirty year age difference and not forty.) She was a divorcee who had divorced her first husband because she felt he wasn't a world class "lamdan."  And, she was extremely protective of her husband's honor. It appears that she or the Netziv or both became the butt of jokes and she insisted that the Purim Rav custom end. Based upon her insistence, the custom died. For additional sources regarding the Purim Rav, see Mondshein's article cited above and Eliezer's post in note 23. See also R. Nosson Kamenetsky, Making of a Godol, Jerusalem, 2002, vol. 2, p. 1062 regarding Netziv and Purim Rav.   
[4] See Katzman, "Biography" at 3 regarding Flensberg's plea for an Orthodox newspaper and id. at 5 regarding R. Zevin. Regarding R. Ettlinger's journal see Judith Bleich, Jacob Ettlinger his Life & Works, unpublished doctoral dissertation, NYU, 1974, 291-321.
[5] It should be noted that there is some confusion regarding the publication date.  According to the title page that appears on the soft outer cover, the book was published in Elul 5,667 [Sept./Oct. 1906], according to the two virtually similar title pages that follow the soft cover, the book was published in 5665 [1904/1905]. In Weinberg's review, he first refers to a 1901 publishing date which appears to be a typographical error and then, later, mentions that he was writing his review over four years after Flensberg's commentary was published.  Weinberg's review was written in 1912 and if he was being exact, that would give it a publication date of 1908. We have used the 1905 date as it is the date given by Flensberg's son in his biography.  It is clear, that whichever year it was published, Flensberg's commentary was not composed that year as Flensberg had been working on this commentary for some twenty years.  See "In Place of an Introduction" at VII-VIII. 
[6] Regarding the propriety of using of god's name in titles see R. Hezkiyah Medini, Be'ari ba-Sadeh in his Sedei Hemed. Medeni was forced to defend the title of his magnum opus, Sedei Hemed, even though he didn't use god's name, only a word, that in this context refers to god only if read incorrectly. See also Ya'akov Shmuel Spegiel, Amudim be-Toldot Sefer ha-Ivri: Ketivah ve-Hatakah, Bar Ilan Univ. Ramat Gan, 2007, pp. 608-10; R. Moshe Hagiz, Halachot Ketanot, Jerusalem, 1981, no. 314 (sedi). 
[7] The review originally appeared in Ha-Ivri, Jan. 26, 1912, p. 47 and is reprinted in Collected Writings of Rabbi Yehiel Yaakov Weinberg, Marc B. Shapiro, ed., vol. II, Scranton, 2003, 115-18.
[8] See Yehiel Yaakov Weinberg, "Introduction," in R. Abraham Abba Resnick, Keli She'aret, Netanya, 1957 reprinted in Shapiro, Collected Writings, vol. II, pp. 388-402. For an overview of Weinberg's time in Pilwishki see Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World & Modern Orthodoxy, Littman Library, 1999, 18-50.
[9] Kaztman, "Biography" at 3. 
[10] See Leiman, n. 4.
[11] See Gershon Bacon, "Rubinstein vs. Grodzinski: The Dispute Over the Vilnius Rabbinate and the Religious Realignment of Vilnius Jewry. 1928-1932," in The Goan of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, Izraelis Lempertas, ed., Vilnius Univ., 1998, 295-304; see also the end of Menachem's very comprehensive post, for additional sources regarding the election. 

In 2001, Machon Mishnas Rabbi Aaron republished all of R. Flensberg's works with the exception of R. Flensberg's commentary on Crescas.

Friday, January 22, 2010

Review: Or Hayyim Commentary

ביקורת ספרים: אור החיים על חומש בראשית הוצאת מוסד הרב קוק[1]

מאת: רב צעיר

ביריד הוצאת מוסד הרב קוק בחודש ניסן האחרון ראיתי שיצא לאור חומש עם פירוש אור החיים בצורה ערוכה ומהודרת. עד לחודש ניסן יצא לאור הפירוש לחומשים בראשית, שמות, ויקרא. מכיוון שתכננתי להתחיל ללמוד את פירוש אור החיים לקראת תחילת ספר בראשית השנה, החלטתי לרכוש את הספרים מתוך תקווה שעד ליריד בניסן הבא יצאו שני החלקים האחרונים (שמאז יצאו לאור, ונעיר עליהם בקצרה בהמשך).

פירוש אור החיים בהוצאה זו הוגה והוכן לדפוס על פי דפוס ראשון בתוספת הערות ביאורים ומראי מקומות על ידי הרב ישראל יוסף פרידמן (כך נכתב בעמוד השער). מלבד המהדיר, הרב ישראל יוסף פרידמן, חתומים בשמם על כרכים אלו כצוות העורכים: הרב שמואל נחום הלחמי, הרב מרדכי ליב קצנלנבוגן, הרב אליעזר טורק והרב נתן לויפר.

כשרכשתי את הספר, לא בדקתי תחילה שאכן מדובר בספר איכותי כי סמכתי על הוצאת מוסד הרב קוק ועל עורכיו שהוציאו בעבר ספרים איכותיים מאד בתחום הפרשנות כמו חומש "תורת חיים", הגדת תורת חיים, מגילת אסתר תורת חיים, פרקי אבות "משנת ראובן" ועוד, שאני מאד נהנה מהם. כך, חשבתי שמן הסתם גם כאן מדובר בהוצאה איכותית. הנחתי שהמטרה של מהדורה בתוספת הערות וביאורים הוא להסביר ללומד יותר טוב את כוונתו של האור החיים בפירושיו.

לצערי, התבדיתי. במקום לקבל פירוש מדויק ופשוט לדברי האוה"ח המתבסס על דבריו, בספר זה ניתן למצוא דרשנות ופירושים שאינם קשורים לדבריו של האור החיים.

ניתן מספר דוגמאות.

שתי הדוגמאות הראשונות הן של טעויות ממש וחוסר הבנה מוחלט של דברי האור החיים.

הדוגמא הראשונה היא אולי הדוגמא הבוטה ביותר שנתקלתי בה והיא מופיעה בפרשת תולדות. שם כותב האור החיים (בראשית כה ל):

"על כן קרא שמו אדום" פירוש הוא עשו קרא שמו אדום, והטעם לא לצד שקרא שם האדום האדום שני פעמים, אלא לצד שהיה הולך למות ובו החיה נפשו קרא שמו אדום בשמו ועשו בדיק בשמא היה כאומרו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים".

המהדיר כאן יצא מגדרו וחידש דבר שלא מופיע בשום מקום:

ר"ל עשו קרא לנזיד 'אדום' על שמו כי לשון נופל על לשון הוא... ועי' דעת זקנים לבעלי התוס' שהקשו וכי בשביל הלעטה של מעט עדשים יקראו שמו אדום... ולדברי רבינו לא דבאמת כינו לעשו בשם אדום עוד קודם אכילת הנזיד, ועשו הוא הקורא לנזיד עדשים בשם אדום על שמו, ובזה יתיישב גם מה שאמר הכתוב 'על כן קרא שמו אדום' ולא אמרו 'קראו' לשון רבים [דאז הכוונה שקראו כן לעשו].

מלבד הטעות המוחלטת בהבנת דברי אור-החיים, כאילו שאור-החיים הבין ש"על כן קרא שמו אדום" פירושו שעשו קרא לנזיד אֶדום, המהדיר לא שם ליבו להסביר, עפ"י שיטתו, מדוע שהתורה תספר לנו איך קראו לנזיד? האם זו קושיא פחותה מזו של בעלי התוספות?

הדוגמא הבאה היא גם כן חוסר הבנה מוחלט של דברי האור החיים. את הפסוק "יוסף היה רועה את אחיו בצאן" (בראשית לז ב) מפרש האור החיים:

אכן כוונת הכתוב היא על זה הדרך 'היה רועה את אחיו' בעניין הצאן, פירוש בדרך אכילת הצאן.

ברור מהמשך דברי האור החיים שהכוונה היא שיוסף היה משגיח על אחיו בעניין הדרך שבו הם היו אוכלים צאן שהוא חשד בהם על אבר מן החי, שכן כך כותב האור החיים רק מספר שורות לאחר מכן:

וממוצא דבר אתה למד מאומרו 'רועה את אחיו' בדין הצאן, הא למדת שנחשדו אצלו בפרט זה

אך למהדיר היתה כאן הברקה של ממש:

בדרך אכילת צאן- אפשר כוונתו על דרך שאמרו במדרש [ילקוט שמעוני תהלים רמז תתכג]: "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. רבי יהושע הכהן בשם רבי חנינא בר יצחק מהו ממכלאות צאן שהיה דוד כולא אלו מפני אלו מוציא הגדיים ומאכילן ראשי עשבים, מוציא את התישים ומאכילן אמצען של עשבים, מוציא את הזקנות ומאכילן עיקרן של עשבים". וזה יורה על הכשרתו למלכות כמו שאמרו (שם) על דוד שאמר הקב"ה "הואיל ויודע לרעות את הצאן יבא וירעה צאני".

כלומר, המהדיר הבין שהאור החיים כתב שיוסף היה משגיח בעניין הרגלי האכילה של הצאן. זה בודאי לא מה שהתכוון האור-החיים.

עוד דוגמא למה שבעיני היא טעות בהבנה מופיעה בפרשת בראשית (בראשית ב ג), שם כותב האור החיים:

"ויברך אלקים וגו'" צריך לדעת מה היא הברכה... והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והיא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם, וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא, וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר, הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול, אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב, ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים, וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר.

כלומר, מכיוון שהשבת היא "שבת לה'" היינו מצפים שיידרש מן האדם להינזר מכל הנאות העולם הזה הגשמיות שהם ענייני חול, ויעסוק רק בעניינים רוחניים כמין יום כיפור של פעם בשבוע. אך במקום זאת אנו מוצאים שדווקא בשבת האדם יותר נהנה מענייני העולם הזה מאשר בימות השבוע הוא אוכל שלש סעודות במקום רק שתיים, הוא אוכל לחם משנה, ישן יותר וכד'. זהו הברכה שברך אלקים את היום השביעי על אף שזה יום שאנו פורשים מעסקי החול, יום השבת לא רק שאיננו חסר בהנאות הגשמיות אלא יש בו יותר הנאות גשמיות מיום רגיל.

על המילים האחרונות "והוא דבר הפך הסדר" מעיר המהדיר:

כי הסדר הטבעי הוא שאם אינו מתעסק במלאכתו ביום השבת יהיה חסר ויפסיד מממונו חלק השביעי בכל שבוע, ואעפי"כ נתברך יום השביעי שלא יהיה חסר מאומה, ויותר מכך שמרבים בו בתענוגים וכמ"ש חז"ל 'לוו עלי ואני פורע'.

אך האמת היא שהאור החיים סך הכל מתמודד עם השאלה הפרשנית מדוע נכתב "ויברך... את יום השביעי ויקדש אותו" לכאורה היה נכון יותר לומר שמברכים את היום לאחר שהוא כבר קדוש, כלומר "ויקדש... את יום השביעי ויברך אותו". "היפך הסדר" הוא שהקב"ה קודם ברך ואחר כך קידש את יום השביעי.

עוד מקום שהמהדיר טעה בו, לדעתי, זה בתחילת פרשת וישלח. שם כותב האור החיים:

"ויירא יעקב מאד ויצר לו" פירוש נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד 'ליהרג' ירא מאד, וכנגד 'להרוג' וייצר לו, ולזה לא אמר הכתוב 'מאד' אחר 'וייצר'.

עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, והכין עצמו בכלי קרב "ויצר לו", כי אפשר שלא יעשה עשו רע, וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם "ויחץ וגו'" פירוש חיצה העם, חצי העם מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו וחצי מחנהו מוכן ומזויין.

כך מסביר המהדיר את החלק הראשון של דברי האור-החיים:

"לא אמר הכתוב מאד אחר וייצר" וכמו שאמרו חז"ל "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות" כי לצדיקים טוב הוא המות שהם מזומנים לקבל שכרם, אך מכל מקום היה יעקב ירא כי חשש שנתמעטו זכויותיו בשביל הנסים שנעשו לו, וכמו שאמר "קטנתי מכל החסדים", וכמו שפירש רש"י שם, אבל היה מיצר על שיהרג עשו, וכמש"כ רש"י שהיה מיצר שמא יהרג ושמא יהרוג הוא את עשו.

זאת, כאשר ברור שכוונת האור החיים לומר שליהרג יעקב פחד "מאד" ולהרוג הוא לא פחד "מאד" וחס ושלום לומר "כי לצדיקים טוב הוא המות".

על חלקו השני של דברי אוה"ח המהדיר כותב כך:

ויצר לו יו"ד שויצ"ר דגושה כאילו נכתב וייצר וכמש"כ רבינו, וזה על דרך מה שנאמר לעיל "וייצר ה"א את האדם" ואמרו חז"ל "וייצר שתי יצירות" אף כאן שני צרות היו לו אם עשו בא להלחם עמו הרי אין לו כלי קרב, ואם יכין כלי קרב והוא בא לשלום תתעורר אצלו השנאה בראותו יעקב מכין עצמו למלחמה.

זאת, כאשר דברי האור החיים מסובים על הכפל של "וירא" ו"ויצר" ולא על הדגש ביו"ד של "ויצר" כמובן (ובודאי שאין שום קשר ל"וייצר ה' אלקים את האדם").

עוד דוגמא מהסגנון הזה ניתן להביא מתחילת פרשת נח (בראשית ו' ט'), שם דן האור החיים בשאלת החזרה על המילה "נח" בפסוק "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". האור החיים מסביר כך:

עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך, "אלה תולדות נח וגו'", פירוש אלה סדר תולדותיו מה שהוליד מהטובות באמצעותו, אחד 'נח', והוא על דרך אומרם ז"ל: '...ריש לקיש אמר: קודם נח היו המים עולים ומציפין אותם מקבריהן כיון שבא נח ננוחו וכו'' ע"כ. זה הוא שמונה בסדר תולדותיו באומרו פעם שנית 'נח'.

כלומר האור החיים מפרש את הפסוק כך: "אלה תולדות נח: [א.] נח שהאנשים נינוחו. [ב.] איש. [ג.] צדיק. [ד] תמים. וכו'". וכאן מסביר האור החיים מה פירוש ש'נח' הוא מעשה טוב שעשה נח. ואיך הבין המהדיר? כך:

"מה שהוליד מהטובות באמצעותו" פי' מה שחידש נח טובה לבאי עולם באומרו פעם שנית 'נח', כי תיבת 'נח' הראשונה תורה על המנוחה שאלו שמתו והיו בקבריהן נינוחו.

כמובן שהאור החיים למד שנינוחו ממילת 'נח' השניה, ולא הראשונה. פירוש דברי האוה"ח "מה שהוליד הטובות באמצעותו" זה פשוט הסבר למילים "אלה תולדות נח" שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, והפירוט מה הם המעשים הטובים הוא: נח, איש, צדיק, תמים וכו' כפי שהסברנו לעיל, ודבריו של המהדיר הם מוטעים לחלוטין.


לעומת מקומות שבהם המהדיר טעה באופן מוחלט בהבנה, פעמים שסתם מדובר בספקולציות חסרות כל בסיס וחסרות כל קשר לדברי האור החיים. לדוגמא, האור החיים מסביר את הפסוק "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" (בראשית לז ח) באופן הבא:

טעם כפל "המלוך" "אם משול" להיות כי יש בפירוש החלום שני דרכים, האחד מלכות ממש, והשני ממשלה. והנה המלכות היא בגדר ספק בפתרון אבל הממשלה בגדר מוחלט... ולזה תרגם אונקלוס במלכות-את מדמי, ובממשלה-את סביר.

המהדיר מנסה להסביר מה ההבדל בין מלכות לבין ממשלה:

בקול אליהו כתב בשם הגר"א מוילנא וכ"ה באבן עזרא שמלך הוא מי שהעם ממליך אותו מרצונו, ומושל הוא זה מי שמושל מעצמו בכח, ואפשר שלזה נתכוין רבינו בדרך הראשונה שהוא מלכות ממש דהיינו שהעם ממנים אותו, ודבר זה הוא בגדר ספק כי לפי שנאתם אותו ודאי לא ימליכוהו מרצונם, והדרך השני הוא החלטיי-ודאי כי זאת הדרך היחידה שיטיל ממשלתו עליהם בכח הזרוע.

בהמשך מביא המהדיר גם את דעת הרמב"ן ש"המלוכה והממשלה שניהם ענין אחד, רק שהממשלה דרגה נמוכה מהמלוכה".

אעפ"כ הוא ממשיך להסביר את דברי האור-החיים בדרך הגר"א והאבן-עזרא שהוא הביא בתחילה, בדבריו בהסבר הראיה מתרגום אונקלוס:

במלכות את מדמי- 'מדמי' פירושו מדמה בנפשו. ועל המלכות שהיא ספק אמרו לו שהוא מדמה בנפשו, כי ודאי אין הדבר יתכן, שהם ימנוהו למלך עליהם מרצונם.

ובממשלה את סביר- 'סביר' פירושו שכך אתה סבור ומוחלט הדבר בדעתך שתהיה למושל עלינו.

יש להדגיש שבשום מקום באור החיים אין ראיה או סיבה להסביר כך את דעתו על החלוקה בין מלוכה לממשלה, ודווקא מזה שהוא כתב "מלכות ממש" משמע שהוא סובר כרמב"ן ש"המלוכה והממשלה שניהם ענין אחד, רק שהממשלה דרגה נמוכה מהמלוכה".

דוגמא נוספת מעניין זה מופיעה בתחילת פרשת לך-לך (בראשית י"ב א'), שם שואל האור החיים אודות:

שדיבר אליו ה' קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים

את דבר השאלה הסביר המהדיר באופן פשוט מאד:

שלא נאמר 'וירא אליו' אלא לקמן פסוק ז' [וירא ה' אל אברם ויאמר וכו'].

לענ"ד השאלה יותר מורכבת מזה, והיא נובעת מתוך השוואה למשה, גדעון ושמואל שהיתה אליהם התגלות בפעם הראשונה שה' דבר אליהם וכאן אין שום התגלות כזאת. אך אני מוכן לקבל, במקרה הזה, את הסברו של המהדיר כהסבר לגיטימי.

האור החיים עונה על השאלה כך:

להיות שהוא [-אברהם] עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר.

כדי להסביר את דברי האור החיים, המהדיר ראה צורך להביא את דברי חז"ל:

"נשתדל בהכרת בוראו" כמשאחז"ל (בראשית רבה לט א) 'לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם'.

"בהתחכמותו" ...ששאל 'וכי יש בירה בלא מנהיג'.

אבל משום מה המהדיר בחר להוסיף עוד משפט. על סוף דברי האור החיים "לזה לא הוצרך להגלות אליו", כותב המהדיר:

ובאמת במדרש אמרו שנגלה אליו ואמר לו 'אני בעל הבירה'.

מה ראה המהדיר לכתוב משפט זה? מה הוא רצה ללמד בזה? לי אין תשובה.

הדוגמא האחרונה מהסגנון הזה שבחרתי להביא הוא מדברי האור החיים על הפסוק "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו' ג'), שם כותב האור החיים:

ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו.

כאן מעיר המהדיר כך:

עי' שו"ת דברי חיים לגה"ק ר' חיים מצאנז (ח"ב יו"ד סי' רה) שאלה אודות אחד שפגע בכבוד רבינו האוה"ח הקדוש ואמר שלא עשה ספרו ברוח הקודש, ומסיים שם את תשובתו שודאי רבינו אוה"ח הק' חיבר את ספרו ברוח הקודש, ולפי"ז מ"ש כאן הוא רק מחמת ענתנותו (- כך במקור).

קשה לומר שזה פשט דברי האור החיים, וקשה עוד יותר לומר שניתן לפרש כך את דבריו כאן. אמנם, בודאי שיש מקום להזכיר את דבריו של הדברי-חיים, אך התוספת של המהדיר על דבריו רק גורע.


בהקדמה לספר, המהדיר בחר שלא לכתוב שום דבר על תולדותיו של רבי חיים בן עטר, בעל האור החיים (מלבד זה שהוא יליד מרוקו). כמו כן, הוא גם לא מצא לנכון לכתוב משהו על שיטת פרשנותו, מלבד פיסקה אחת:

חיבור ה"אור החיים" על התורה אינו ספר דרושי, עיקרו הוא ביאור על התורה בדרך הפשט, חדירה לעומק השיתין של פשטי הכתובים, עמידה על קוצו של יוד בביאורי הכתובים ובלשונות השונים שהתורה נוקטת בהם, אף סדרי הכתובים גם הם מוצאים את ביטויים בהבנתו החודרת של רבינו, כשהוא חוקר ודורש למשמעותן של המאורעות וסדרי הכתובים ותוך כדי דבריו אנו מוצאים בהם פירושים מחודשים וביאורים מתוקים מדבש לאמיתה של תורה.

לא נכתב שום מילה על הזמן בו נכתב הספר, על האופן בו נכתב הספר או שום דבר אחר בסגנון זה.

המהדיר גם לא שטח בפני הלומד באילו ספרים הוא נעזר במהלך עבודתו. מוסד הרב קוק הם בעלי הזכויות על חלק גדול מכתביו של הרב ראובן מרגליות ביניהם ספר "נר למאור" ובו ציוני המקורות לפסוקים ולמאמרי חז"ל שבדברי אור החיים וכדרכו בקודש הוא מעיר ומפרש ביטויים קשים בדברי האור החיים (ראוי לציין כאן גם לעובדה שהרב מרגליות גם כתב ספר תולדות האור החיים). את העבודה הרבה שעשה הרב מרגליות בזמנו בעזרת מוחו החריף, היום קל מאד לבצע בעזרת חיפושים פשוטים במחשב, כך שבהחלט ייתכן שהמהדיר לא השתמש בציוני המקורות שכתב הרב מרגליות. אך חלק מההערות הקצרות שהעיר הרב מרגליות בתוך דבריו הועתקו כלשונם לתוך דברי המהדיר בתוספת "(נל"מ)" בסופו. אדם שאיננו מכיר את ספרו של הרב מרגליות, נר למאור, אין שום דרך לדעת מה זה נל"מ.

יש ספרים נוספים שהמהדיר מפנה אליהם באותו צורה: שפ"ח, ברכ"ש. כמו כן גם כאשר המהדיר מפנה בפירושיו לספרים נוספים בשמם המלא הוא איננו מציין מי מחברם של ספרים אלו, היכן בדיוק (פרק, עמוד) נמצא המידע אליו הוא מפנה, על איזה הוצאה מדובר, וכדומה. דוגמא לכך מופיעה בבראשית פרק מ"א פסוק א' ד"ה "עד ששלמו" בו מפנה המהדיר "כדאיתא בספר צפנת פענח", מבלי להזכיר מיהו "צפנת פענח" זה, היכן איתא בספר זה וכדומה. דוגמא נוספת בבראשית פרק ל"ז פסוק ב' ד"ה "והיכן הם" בו כותב המהדיר "וכן הקשה בסגולת משה" מבלי להזכיר כנ"ל.


לאחרונה ראיתי באתר של מוסד הרב קוק שלפני כמה חדשים סיימו להדפיס גם את פירוש האור החיים לחומש במדבר ודברים. מעניין לציין שלפירוש על חומש במדבר התווסף מהדיר נוסף על הרב פרידמן, ובחומש דברים המהדיר הוחלף לחלוטין. אין לי דרך לדעת אם שינויים אלו התרחשו בעקבות טיב העבודה שהודגמה לעיל מחד, או אם שינויים אלו שיפרו במשהו את איכות העבודה על במדבר ודברים מאידך.

כך או כך פניתי בשבועות האחרונים למוסד הרב קוק בנוגע לספר זה ושטחתי בפניהם את טענותי על טיבו הירוד של הספר, וביקשתי שיחזירו לי את כספי שהוצאתי בטעות מתוך מחשבה שמדובר בספר איכותי ויורידו את הספר כליל מהמדפים למען שמם הטוב.

נעניתי על ידי יו"ר הנהלת מוסד הרב קוק, הרב יהודה רפאל, באופן הבא:

פירוש "אור החיים" בהוצאתינו התקבל בברכה ובשמחה רבה על שולחנם של גדולי ישראל.

מותר לך לחלוק על הערותיו של המהדיר ולפרש את דברי האור החיים בצורה שונה.

אין מושג שמקבלים כסף בחזרה מסיבה זו שאינך מרוצה מפירושו של המהדיר.

תמיד מפליא אותי איך אנשים מכובדים מוכנים להעליל על גדולי ישראל שהם נותנים את ידם לכל מיני שטויות, תוך שהם מתנסחים באופן שמשתמע כאילו הם מכבדים את אותם גדולי ישראל, אך בפועל הם בעצם מבזים אותם בטענות מסוג זה (עוד דוגמא להתנהגות מסוג זה ראו כאן). מאידך, אם יש מישהו שחושב שהאור החיים הקדוש יכול לכתוב שהתורה מספרת לנו שעשו קרא למרק אדום בשם "אֶדום", אולי אין מה להתפלא.

לסיכום, ממה שהעליתי מלימודי בספר "אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק עד היום, אינני ממליץ לרכוש סדרת ספרים זו. סדרה זו, המכילה ששה כרכים, בודאי איננה מצדיקה את עצמה. להוצאת מוסד הרב קוק אני ממליץ להוריד סדרה זו מהמדפים ולמסור לתלמיד חכם המבין בפרשנות המקרא בכלל ובפירושי האור החיים בפרט את המלאכה להוציא מחדש את פירוש האור החיים על התורה.





[1]ברצוני להודות למו"ח פרופ' דניאל י. לסקר שעבר על רוב דברי ועזר בהערותיו להכנת המאמר לפרסום.

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...