Sunday, May 28, 2017

ביאור שי' הגר"א ביחס למנהג העמדת אילנות כו' בחג השבועות

ביאור שי' הגר"א ביחס למנהג העמדת אילנות כו'
בחג השבועות*
איסר זלמן ווייסברג, לייקוואוד
איתא בשו"ע אורח חיים (תצד, ג) ברמ"א:
ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה.
לשון הרמ"א צ"ב, דאיך מזכירים שמחת מ"ת ע"י שטיחת עשבים בביהכ"נ או בתים?
מקור הדברים הוא במהרי"ל (מנהגים) הלכות שבועות:
נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל.
ובמעגלי צדק[א]:
נהגו לשטוח שושנים ועשבים טובים בביהכ"נ לכבוד התורה.
ובמנהגים דק"ק וורמישא (לר' יוזפא שמש[ב]) ח"א אות קב:
ומשימין למעלה ובצידי ארון הקודש וכן במגדל [הבימה] שושנים ופרחים ועשבים המריחים ריח טוב[ג].
במקורות אלו (וכיוצא בהם) מבואר דהמנהג הי' להשים "שושנים ופרחים" ו"עשבים המריחים ריח טוב".
מנהג זה מובן היטב. ריח טוב היוצא מעשבי בשמים מענג הנפש וראיית שושנים ופרחים יפים מעוררים רגשי שמחה[ד]. וזהו שכ' המהרי"ל "לשמחת הרגל".
מנהג זה שמוזכר לראשונה במנהגי קהילות אשכנז[ה] ואוסטרייך נתפשט כמעט בכל תפוצות ישראל (כולל ארצות המזרח) אבל לא בצורה שווה.
בלקט יושר מובא מנהג בעל "תרומת הדשן" (נולד באשכנז אבל כיהן ברבנות באוסטרייך) "לפזר עשבים ובשמים של עשב", היינו שנוסף על עשבי בושם פיזרו גם סתם עשבים.
וכנראה שבזמנו ומקומו של הרמ"א נתצמצם המנהג רק לשטיחת סתם "עשבים" שאינם מריחים ואינם נהדרים[ו].
ונשאלת השאלה: איזה שמחה ועונג מתעוררת ע"י סתם "עשבים" השטוחים על פני הרצפה[ז]?
וי"ל שלכן בא הלבוש (שם סעיף א) והוסיף בטעמא דמילתא[ח]:
ונוהגין לשטוח עשבים ביום טוב דשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' (שמות לד, ג), שמע מינה שהיה שם מרעה.
היעב"ץ בסידורו מעתיק אותו הטעם בקצת שינויים:
נוהגים לשטוח עשבים זכר למתן תורה שהי' בהר ירוק כמו שנאמר אל ירעו אל מול ההר.
·    השמיט [זכר] לשמחת [מתן תורה], כי לפי טעם הלבוש אין לה מובן. עשבים המריחים מוסיפים שמחה, אבל לא סתם עשבים.
·    הזיז העשבים שהיו סביב הר סיני לגוף ההר[ט]. כי מה נוגע הנוף שהי' מחוץ להר סיני, ולמה לעשות זכר לזה?
וצ"ב, דהרי אין לנו שום מקור דההר היתה ירוקה[י] בעשבים.
בשולחן ערוך הרב (שם סעיף יד) העתיק דברי הרמ"א כצורתם והשמיט דברי הלבוש:
ונוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת ובבתים בשבועות זכר לשמחת מתן תורה.
וזהו. שמע מינה דלא קבל דברי הלבוש. כי דרכו של הרב להוסיף טעמי ההלכה ולא להעלימם.
וי"ל דהיינו משום שאין זה טעם התחלת המנהג כמובא במקורות הנ"ל. ועוד, מציאות עשבים סביב (או על גבי) איזה הר אינו נדיר, ואינו דבר המיוחד הראוי' לזכרון.
לפיכך החליט אדה"ז להעתיק לשון הרמ"א כצורתו בלא הוספת ביאור. ואיך שנבחר לפרש הרמ"א נפרש גם דבריו[יא].
בזמן המגן אברהם התפתח המנהג משטיחת עשבים להעמדת אילנות (שם ס"ק ה):
נוהגין להעמיד אילנות בבה"כ ובבתים. ונ"ל הטעם שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם.
גם מנהג זה וטעמו הובא ע"י אדה"ז (בסעיף טו).
אבל צ"ע למה לא ניחא לי' להמג"א להבין המנהג כהשתלשלות מהמנהג הקדום של שטיחת עשבים, אלא שמפני סיבות (כגון: שלא רצו ללכלך הרצפה בעשבים, שלאחרי ב' ימים שנדרסים ברגלי הקהל, אין המצב יפה כלל) לכן החליפוהו בענפי אילן?
ואולי י"ל שהן הלבוש והן המג"א לא נתכוונו להציע שהטעמים שהמציאו הן סיבת התחלת המנהג, דפשוט שהעשבים הפשוטים נשתלשלו מעשבים המריחים, והאילנות נשתלשלו מהעשבים. ולא כוונו כ"א לתת טעמים לקיים המנהג בצורתו החדשה.
והנה על דברי הרמ"א הנ"ל כ' במשנה ברורה (ס"ק י):
§         זכר לשמחת מתן תורה - שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו'..
§         נוהגין להעמיד אילנות בבהכ"נ ובבתים זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ"א].
§         והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.
מלשון המ"ב משמע שהגר"א לא אסר כ"א העמדת אילנות, אבל לא אסר עשבים ופרחים. וכנראה שהושפע מהחיי אדם שהוא מקורו של המ"ב בד' הגר"א (כמש"כ  בשעה"צ) שגם הוא הזכיר שי' הגר"א רק ביחס לאילנות.
בחיי אדם כלל קלא סעיף יג:
הגר"א ביטל מנהג מלהעמיד אילנות בעצרת, משום שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם שקורין "זאלאניע שווענטע" או "פינגשטן". (ועיין ע"ז דף י"א בתוספות שם). וכתבתי בזה בדין חוקות העמים, בחלק יו"ד.
ובחכמת אדם כלל פט סעיף א:
וכל דבר שהוא חוק לעבודה זרה אף על גב דכתיב בתורה שהיו נוהגין בו ישראל, אסור משום בחוקותיהם. ולכן המצבה אף על פי שהיתה אהובה לפני המקום בימי האבות לאחר שנעשה חוק לעבודה זרה כתיב ולא תקים לך מצבה (דברים טז, כב). וכן שריפה על המלכים אילו היה חוק לעבודה זרה אף על גב דכתיב בקרא ויש לומר דהם למדו ממנו אפילו הכי אסור.
אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם (עבודה זרה יא, א בתוספות שם ד"ה ואי חוקה).
שי' הגר"א מובא גם במעשה רב אות קצ"ה[יב]:
בשבועות אין להעמיד אילנות כי מאחר שאינו אלא מנהג ולא מדינא, ועכשיו חק העמים הוא, נכון לבטל.
וגם הכא נאמרו הדברים רק על אילנות.
עד"ז בס' "שבעים תמרים" על צוואת רבי יהודה החסיד[יג] (סוף ס"ד) מצינו:
כמה דברים מצינו שהי' נוהג גבן, ואחרי שהגוים הנהיגו לעשות ככה וקבעו להם לחוק, מאז בטלו אצלינו לנהוג כן. כמו העמדת האילנות בחג השבועות שהי' מנהג מאז ומקדם, ועם כל זה הגר"א ביטל המנהג מטעם הנזכר.
וכ"כ בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש[יד]:
מנהג העולם מאז להעמיד אילנות בשבועות אבל כעת המנהג ברוב קהילות חסידים[טו] ואנשי מעשה בשב ואל תעשה כמש"כ בס' מעשה רב דמנהג הגר"א למנוע מזה מאחר שאינו מדינא ועכשיו חוק העמים הוא.
עפ"ז הורו כמה גדולי דורינו (הקהלות יעקב, הגרש"ז אוירבאך והגרי"ש אלישיב[טז]) שלשי' הגר"א לא נאסר עשבים ופרחים.
ומי אנכי אזו"ב הק' כו' אבל תורה היא כו' ולולא דמסתפינא הייתי מעיר שכנראה דקולא זו מיוסדת על טעות בכוונת הגר"א ש"עכשיו חק העמים הוא".
כי הגאונים הנ"ל שנקטו שלא אסר הגר"א כ"א עצים תפסו שהתכוון למנהג הנוצרים להעמיד עצי "יָרוֹק עַד" EVERGREEN TREES ב"קראצמעך".
אולם בחיי"א מפורש דלא קאי ע"ז כלל[יז], שכ' "שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם שקורין "זאלאניע שווענטע" או "פינגשטן[יח]".
והכוונה בזה לחג נוצרי הנקרא "פענטעקאסט[יט]". חג זה נוסד לחקות חג השבועות, והוא חמישים יום לאחרי חג "איסטער" שלהם שהוא חיקוי לפסח. בחג זה מנהגם לקשט בתי תיפלתם (קלויסטערס) בענפי עצים ופרחים וכדומה. מנהג זה, כנראה, לקחו מאיתנו. דכשהחליטו הנוצרים לחדש חג זכר ל"שבועות" מסוימת שחגגו התלמידים (כמובא בהערה יח), הלכו לראות מה עושים היהודים בביהכ"נ שלהם כדי שיוכלו לחקותם[כ].
לפ"ז פשוט דאין שום חילוק לשי' הגר"א בין אילנות לפרחים כיון שמנהגם לעשות שניהם.
וכן מפורש בערוך השולחן (שם סעיף ו) שאין חילק בזה:
וכתבו שנוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבהכ"נ ובהבתים זכר לשמחת מתן תורה .. ויש נהגו להעמיד אילנות [שם]. אמנם בדורות שלפנינו ביטלו האילנות והעשבים מטעמים שידעו הגדולים שבדור.
(כנראה מחמת הצנזור לא כ' הטעם, אבל פשוט שהתכוון לשי' הגר"א.)
והכי מצינו בהבאה אחרת של שי' הגר"א, והוא בספר הלקוטים שהוא לקט של הנהגות הגר"א שנערך ע"י ר' מרדכי ב"ר ארי' לייב אפשטיין[כא]. ובה מוזכר עשבים (ולא אילנות):
בפרש"י עה"פ לא תקים לך מצבה (דברים טז, כב) "ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה מאחר שעשוה אלו חק לע"ז". מכאן ראי' למנהגו של החסיד שביטל העשבים בשבועות, אף שהרמ"א הביאו, כי י"ל בימי הרמ"א לא הי' להם לחוק מנהג זה[כב]".
הרי להדיא שהסתייגות הגר"א אינו במיוחד לאילנות[כג].
ובאמת אין שום ראי' מלשון החיי"א הנ"ל (שהזכיר רק אילנות) דס"ל שהגר"א לא אסר עשבים ופרחים, כי לא הביא בכלל אותו המנהג. ומסתבר שבמקומו וזמנו בין כך נתבטל העשבים והוחלפה המנהג באילנות, ולכן לא הזכיר אותם. וכמובן, שכן י"ל ביחס ללשון המע"ר וליתר המקורות שהבאנו לעיל (שער יששכר ושבעים תמרים) שלא הזכירו שהגר"א אסר גם עשבים ופרחים.
ובל"ה פשוט דלא ל"עצי קראצמעך" כיוון הגר"א. חדא, דהרי הגוים מקפידים להשתמש אך ורק בזן וצורה מסוימת של EVERGREEN, ולמה יאסר אילנות אחרים. ועוד, הרי הם מעמידים אילן שלם, ואילו מנהג ישראל הוא בענפי אילנות[כד].
ועוד, והוא העיקר. בחיי הגר"א ובמקומו לא הי' נפוץ מנהג "עצי קראצמיך" כלל וכלל! המנהג נולד עשרות שנים לאחרי הסתלקות הגר"א בעיירות בודדות במדינת אשכנז, ולא נתפשט עד זמן רב אחרי תקופת הגר"א.
והנה הרבה אחרונים הכריעו דלא כהגר"א, וביניהם: בעל שואל ומשיב[כה], המהרש"ם[כו], הרה"ק מקומרנא[כז], לקוטי מהרי"ח[כח], והגר"ע יוסף[כט].
ועיקר טענתם היא עפ"י המבואר בראשונים ובפוסקים דבאיסור לא תלכו בחוקות הגוים בענין ב' תנאים, חדא, שיהי' חפצא של "גויעשער" חק, דהיינו שאין זה מנהג נורמלי וניטרלי המיוסד על שכל ותועלת שגם יהודים היו יכולים לחדש מנהג זה, אלא כדי להאסר צ"ל מנהג שבעיקר מהותו שייך לגוים, דהיינו שיש בו שמץ ע"ז, או פריצות, שחץ וגאוה, או סתם שטות והבל המיוסדת על אמונה טפלה (SUPERSTITION) ניחוש וכישוף וכיו"ב.
ושנית, שלא נאסר לישראל כ"א באופן שהעשי' נחשבת מעשה של חיקוי לגוים אבל אם יש להיהודי סיבה נכונה לעשותו, שוב אינו נאסר.
ולפנינו מקצת ההוכחות לשני תנאים האלו.
בעבודה זרה יא, א:
"תניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי.. היכי שרפינן, והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו? אלא.. לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא".
וביאר הר"ן (על הרי"ף):
לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהם סרך עבודת כוכבים. אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא[ל].
והאריך בזה הריב"ש בסי' קנח והמהרי"ק בסי' פח.
ועפ"י דבריהם הכי נפסק בשו"ע הל' חוקות הגוים (יו"ד סקע"ח ס"א):
אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להם. ולא ילבש מלבוש המיוחד להם.. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו.
וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר. לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי.
כל זה לענין התנאי הראשון שצ"ל אצל הגוים בגדר "חוק עכו"ם".
והגר"א אמנם חולק ע"ז כדהאריך בביאוריו על אתר, וס"ל דאפי' אם אין מנהג הגוים קשורה לע"ז או פריצות מ"מ אסור לחקותם[לא]. ורק באופן "שהיינו עושין זולתם מותר. וכן במלבושים. אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור".
ועכשיו בנוגע התנאי השני שצ"ל אצל היהודי בתורת "חיקוי":
בתוספתא שבת פ"ז ופ"ח מונה הרבה דברים האסורים משום דרכי האמורי (כו"כ מובאים בשבת סז, א-ב), וקאמר שם בהרבה מהם דאם עושה משום סיבה הגיונית מותר. כמו "הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו הרי זה מדרכי האמורי. אם בשביל לשמרן הרי זה מותר" (ו, יג).
ובשבת (שם, א) "כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי".
ובסנהדרין (נב, ב) אסר רבי יהודה לבית דין להשתמש בסייף להריגה משום דזהו מנהג הגוים ו"הרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו! ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא - לא מינייהו קא גמרינן". והיינו דכיון דאנו עושין זאת משום דכתיב באורייתא אין זה בגדר חיקוי הגוים.
ועד"ז בב"ק פג, א "המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות". ובנוסח הרמב"ם (ע"ז יא, ג) "ישראל שהי' קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והי' לו גנאי לפי שלא ידמה להן ה"ז מותר ללבוש במלבושיהם ולגלח כנגד פניו כדרך שהם עושים".
והק' בכס"מ ובב"י (יו"ד שם) דכיון ד"מדאורייתא אסירי היאך היו חכמים מתירין איסור של תורה לקרובי המלכות".
ופי' הב"ח "דלשון ובחוקותיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם, וכלשון הספרי (ראה, פיסקא פא) "הואיל והן יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו'". אבל מי שאין דעתו להתדמות להן אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם כדי שלא יהיה לו גנאי, דבר זה לא אסרה התורה, ולא עליו קאי הלאו".
וראה גם בס' "המספיק לעובדי ה'" לרבי אברהם בן הרמב"ם (בחלק שתורגם ויצא לאור ע"י נסים דנה בתשמ"ט ע' קנה ואילך) שהאריך לבסס החידוש שרצה להנהיג, דהיינו להשתחוות אפים ארצה במקומות שונים בתפילה. וחד מהטענות כנגדו שיצא להפריך הוא מזה שהוא גם מנהג הגוים. ומבאר שם בארוכה יסוד הנ"ל, שכל שאין בעשיתינו שום כוונה של חיקוי הגוים, ואדרבה כל מגמתינו הוא לקיים דיני התורה ומנהגי היהדות, פשיטא דאין לזה שום שייכות לאיסורא דלא תלכו וגו'.  

נחזור לענין המנהג לשטוח עשבים ופרחים או להעמיד אילנות.
הרי לפי המבואר לכאורה מותר הוא מכל הצדדים, הן מצד עשיית הגוים והן מצד עשיתינו.
לענין עשיית הגוים - בס' יוסף דעת על יו"ד (מבעל שו"ת שואל ומשיב) שם כ' "צוויתי לשאול מהגוים על מה הם עושין זאת? והישיש שבהם הגיד שאינו רק משום כבוד והדור הבית בעצים נאים".
וכיון שיש בזה טעם שכלי הרי אינו בגדר "חוקת הגוים".
ואפי' לשיטת הגר"א דגם דבר שהם עושין עפ"י טעם נאסרה, אם הוא דבר המיוחד להם ואנו מחקין אותם, הרי בענין העמדת פרחים ואילנות בבביהכ"נ בחגה"ש, לא לבד שאין אנו מחקים אותם, אלא אדרבה, כל עיקר שורש מנהגם היא כדי לחקות אותנו!
וא"כ על מה ולמה בא הגר"א לאסור דבר זה?
זהו תמצית דברי האחרונים הנ"ל שהכריעו דלא כהגר"א ותמכו בהמשכת מנהג הפרחים והאילנות.
אבל באמת לא עמדו על כוונת הגר"א. כי דבריו מיוסדים על שי' התוס' בע"ז שם (כמש"כ החיי"א). ואלו הדברים:
"תרי גווני חוקה הוו, אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם[לב]. [ובאותו שהוא חק לעכו"ם] אף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו, משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (שופטים טז, כב) לא תקים לך מצבה[לג]". ועד"ז הוא בתוס' סנהדרין נב, ב.
אשר לכן כל מה שהבאנו לעיל בנוגע לאיסורא ד"לא תלכו גו'", דהיינו שלא נאמר כ"א באופן שהעשי' חשובה מעשה של חיקוי לגוים אבל אם יש להיהודי סיבה נכונה לעשותה, שוב אינו נאסר, אינו אלא בחוק שהוא הבל ושטות וכיו"ב[לד], אבל חוק השייכת לע"ז נאסרה בעצם אפילו אם יש ליהודי טעם הגון לעשותה שאינו שייך כלל וכלל לכוונת הגוים בעשייתם.
ולכן בנידון דידן, לא איכפת לן מה שהגוים שמים פרחים וענפי אילן וכו' בבית תיפלתם רק משום כבוד והידור הבית בחג ה"פענטיקאסט" שלהם, וגם אינו נוגע זה שהם עושין זאת רק כדי לחקות היהודים, דסו"ס כיון שזה לכבוד בית ע"ז שלהם או לכבוד חג השייך לע"ז שלהם, שוב נאסר בעצם, ואסורים אנו לעשותה, אע"פ שאין עשייתינו מתפרש בשום פנים כחיקוי למעשיהם, וגם מנהגינו קודם לשלהם[לה].
ויש להציע מקור מפורש לשי' הגר"א, והוא בספרי דברים פרשת שופטים:
ולא תקים לך מצבה. אין לי אלא מצבה,  [אשירה[לו] ו]עבודה זרה מנין? ודין הוא, ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות דין הוא שתהא שנואה לבנים.
וב"ספרי דבי רב" על הספרי[לז] פי':
ר"ל מנין שאין לעשות לנוי ולכבוד בשום מקום של קדושה אפי' בגבולין ובחו"ל כגון בביהכ"נ ליטע שם לפני' דמות אשירה, א"נ שאר דברים שעושים להדור לע"ז כגון חמנים[לח] וכיוצא, אפי' שדעתו לשמים לפאר את בית אלקינו, מ"מ כיון שהגוים עושים דברים הללו נמי לע"ז, אסור לפאר בהם בית אלקינו דמאיסי לגבוה. ועביד ק"ו ממצבה שהיתה אהובה לאבות כדאשכחן "ויצב יעקב מצבה (וישלח לה, יד)", וא"כ מדינא הוה לן למימר לאו מנייהו גמרינן, ואפ"ה אסר הכתוב להקים מצבה בשום מקום להסך עלי' לשמים, כ"ש שאר דברים שעושים הגוים חק לע"ז להדור כגון אשרים וחמנים, דודאי אסור לכבד בהם ולפאר לשם גבוה, דודאי מאיסי[לט].
עד"ז פי' ב"תולדות אדם" להספרי לר' דוד משה אברהם אשכנזי בעל פי' מרכבת המשנה על המכילתא (ירושלים, תשס"ד):
אשירה וע"ז מנין - היינו שיהי' אסור לנטוע אשירה אפי' לנוי בעלמא או דבר שהי' חק לע"ז והוא אינו עושה דבר זה לע"ז אלא לשמה, אפ"ה אסור.
ולדבריהם מפורש בספרי דאסור ליפות ביהכ"נ בדברים שהגוים מיפים בתי ע"ז שלהם ודבר זה נלמד מאיסור מצבה, וכדברי הגר"א[מ].
והנה לכאורה פשוט דכל גדר איסורא דחוקות הגוים אינו שייך כ"א בדבר הידוע שהוא חק הגוים, דודאי ליכא חיובא לדרוש ולחקור אצל כל גויי הארץ מהו מנהגם וחוקם ודרכי פולחנם לא לבד ברשות רבים כ"א גם בבתי תיפלתם.
ואם כן נשאלת השאלה, הרי רוב רובם מבנ"י מאז עד היום הזה לא שמעו בכלל אודות כל המציאות של "פענטיקאסט" וכ"ש אודות מנהגם ליפות בתי תיפלתם בפרחים ואילנות ביום זה. (וזהו אמנם הסיבה שהרבה אחרונים תפסו שהגר"א התכוון ל"עצי קראצמעך" כי זהו דבר הנעשה (גם) בחוץ, וידוע לכל), ואם אמנם נתוודע הדבר להגר"א, מ"מ כיון שהדבר אינו ידוע לרבים מה שייך לדבר אודות איסורא ד"לא תלכו וגו'"?
אלא שלפי הנ"ל הרי זה גופא החידוש היוצא משי' התוס', דחוקים המשתייכים לע"ז אסורים אף באופן דליכא בעשיית היהודי שום ענין של חיקוי. והיינו טעמא, דשאר מנהגי העמים נפקעים מתורת "גוי'עשער" חק ע"י כוונת ישראל בעשיתו, משא"כ חוקים האלה המשתייכים לע"ז, נעשו בעצם שנואים למקום, ולעולם אינם נפקעים מתורת חוק האסורה, ולכן לענין איסור זה אין נפק"מ אם החק לא הי' ידוע לרבים (וממילא דאין בעשיית יהודי גדר של חיקוי), דסו"ס אחרי שנתוודע הדבר אפילו לאחד[מא] נעשתה לדבר השנאוי למקום כלפי היודע.
לפי המבואר, הנוסח המופיע בחכמת אדם שהוזכר בראשית דברינו צ"ע:
"מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם (עבודה זרה יא, א בתוספות שם ד"ה ואי חוקה)".
וע"פ הנ"ל, אע"פ שהציון לתוס' בע"ז נכונה, הפני' להחלק שמתיחס לחוק שאינו לעבודה זרה אלא להבל ושטות, לכאו' אינו מדויק. דמנהג זה אינו הבל ושטות, כנ"ל, ולאו מטעם זה ביטל הגר"א מנהג האילנות, כ"א מטעם שהוא חק שכן שייך לע"ז[מב].
וביחוה דעת הנ"ל כ' דהגר"א לשיטתו דחולק על הרמ"א בהל' חוקות הגוים שם (ששיטתו מיוסד על הר"ן, הריב"ש והמהרי"ק, כנ"ל), וס"ל דאפי' אם הוא דבר של טעם ותועלת אסור לחקות הגוים, כמובא לעיל. ולשיטתו הוא דאסר הגר"א העמדת ענפי אילנות ופרחים. אבל לדידן שנקטינן כהרמ"א ודעימי' אין אנו צריכים לחוש לזה.
ועד"ז כ' הג"ר אשר ווייס שליט"א במנחת אשר עה"ת פ' אחרי סל"ג.
אבל לפי משנ"ת אין הדברים נכונים, ומתרי טעמי.
חדא, דאפי' להגר"א (שאוסר לחקות הגויים אפי' בדבר שיש בו טעם, מ"מ) לא נאסר כ"א דבר שאנו למדו מהם, אבל "כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר". וענין העמדת ענפי אילנות ופרחים ליפות בתי תפילה, הרי הם לקחוהו מאיתנו!
ועוד, הרי נתבאר שטעמו של הגר"א מיוסד על שי' התוס' ודעימי', דבדבר השייך לע"ז אין שום חילוק אם יש להגוים, וגם, להבדיל, להיהודים, טעם שכלי בדבר, דאעפ"כ הוא נאסר מחמת היותו שנואה למקום. והרמ"א הרי לא קאי בחוקים שבסוג הזה[מג].
ויש להביא ראי' מפורשת דגם הרמ"א ס"ל כהגר"א דחוק השייך לע"ז אסור אפי' אם יש לנו טעם הגון לעשותו – מדבריו בהלכות ראש השנה סי' תקפא:
נוהגים להתענות ערב ר"ה. הגה: ... ורבים נוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר משום חקות הגוים הנוהגים להתענות בערב חגיהם[מד]. (מקורו בהגהות מיימונית הל' שופר א, א).
וכמובן דתענית בערב ראש השנה אית בי' טעמא, ולשי' המהרי"ק שהובא להלכה ברמ"א ביו"ד, הרי לא נאמרה בזה איסורא דחוקות הגויים. ובע"כ דשאני חוק המשתייך לחגי ע"ז[מה].
והנה הנוסח במעשה רב הוא רק ד"נכון לבטל" המנהג, היינו דלא אסרו הגר"א בהחליט. ואם הנוסח מדויק צ"ב למה לפי הנ"ל לא נאסר ממש.
ואולי יש לחלק בן הענין דשורפין על המלכים, דמבואר בגמ' לשי' התוס' דאם הי' משתייך לע"ז הי' נאסר אע"פ דכתיבא באורייתא ואין אנו עושין זאת לחקות הגוים, וגם הרי אנו עושין זאת מילתא בטעמא, דהיינו לכבודו של מלך. ועד"ז לענין מצבה דנאסר אע"פ שהיתה אהובה בימי האבות ואין בעשייתינו שום ענין של חיקוי. והיינו טעמא, משום דענינים אלו אינם מנהג של יהדות במיוחד, כ"א דהם ענינים אוניברסליים שהיו שייכים לכל מין האנושי, ולכן כשאימצם הגוים לענין השייך לע"ז שוב הם נאסרים משום "ובחוקותיהם".
אבל מנהג שנקבע לראשונה ע"י יהודים כמנהג יהדות אינו נפקע מ"יהדותו" ע"י שהגוים אימצוהו לעצמן, ובפרט דכל כוונתם בזה היא לחקות אותנו. ולכן סובר הגר"א דיש מקום לחלק ולהתיר הדבר. ואעפ"כ, כיון דאינו אלא מנהג, נכון להחמיר ולבטלו. דבענינים של ע"ז אין לסמוך על היתרים[מו].
עכ"פ אחרי שנתבאר שאלו שתמכו בהמשכת המנהג יסדו דבריהם על הבנה מוטעת בדברי הגר"א, אין לנו על מי להישען להקל נגד הגר"א.
ויש להוסיף שכמה גדולי הפוסקים בדורות האחרונים נקטו כשי' הגר"א לענין מנהג דומה להנ"ל. והוא לענין נטיעת אילנות בחצרות בתי כנסיות לנוי. הדיון נפתח בעקבות שי' רבי דוד ערמאה (על הרמב"ם ע"ז ו, ט), המובא בהגהות הגרע"א (סימן קנ), שנטיעת אילנות סביב בית כנסת אסורה מדרבנן מדין אשירה. אבל כמה פוסקים הוסיפו דאף אי נקטי' דשיטה זו יחידאה היא ולא קי"ל כן, מ"מ במקום שהעכו"ם נוהגים בזה בבתי תיפלתם יש לחשוש לאיסורא ד"ובחקותיהם".
הלא הם המהר"ם שיק[מז], המהרש"ם[מח] וה"חבצלת השרון[מט]".
אמנם, אין שום סיבה לבטל מנהג ישראל כליל, כי כמובא לעיל, המנהג המקורי הי' ליפות גם הבתים בפרחים. ומנהג זה אינו שייך כלל למנהג הגוים, כי הם עושים זאת רק בבית התיפלה. ונראה פשוט שהגר"א לא הי' מסתייג מזה.
ולכן נכון הדבר מה שנוהגים בהרבה משפחות להחזיר מנהג העתיק הזה ליושנה (כמובן לא בביהכ"נ, כ"א) בביתם, דהיינו ליפותו בפרחים ושושנים לכבוד החג ולכבוד התורה[נ].




* תודתי נתונה בזה לידידַי שמהם שאבתי מראה מקומות והערות: הרב יהושע מונדשיין ז"ל, ויבחל"ח: הרב גדלי' אבערלאנדער ("מנהג אבותינו בידינו"), הרב נחום גרונוואלד, הרב אליעזר יהודה בראדט, וכן להרב שלמה גליקסברג.
[א]. נד' ב"מחזור מכל השנה כמנהג קהלות קודש אשכנז" (ויניציא, שכ"ח1568 ). מחברו הי' ר' בנימין הלוי (רבה של קהילה אשכנזית בשלונקי בזמן הבית יוסף). גודל חשיבותו ניכר ממה שמובא עשרות פעמים במג"א (בר"ת מ"צ). נדפס מחדש בשנת תש"ס ע"י מכון הררי קדם.
[ב]. נולד בשנת שס"ד 1604 ושימש במשך כארבעים שנה כשמש הקהילה היהודית בוורמישא. הספר הופיע לראשונה בשלימות מכת"י המחבר ע"י מכון ירושלים בשנת תשמ"ח.
[ג]. ועד"ז ב"מנהגות וומייזא" לר' יודא ליווא קירכום (קירכהיים, נפטר בשנת שצ"ב 1632) י"ל ע"י מכון ירושלים בשנת תשמ"ז, ע' רנה.
[ד]. בדורות מאוחרים מצאו עוד טעם למנהג עשבים המריחים עפ"י שבת (פח,ב) "כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים". וביחס למנהג השושנים הביאו מפרש"י על תהלים (מה,א): למנצח על שושנים - לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מעשים טובים כשושנים.
[ה]. בברכי יוסף כאן ס"ק ו "ונוהגין לשטוח עשבים וכו'. יש סמך למנהג זה ממ"ש באגדה דהמן אמר לאחשורוש דמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת". לכאו' כוונתו לתרגום שני למגילת אסתר (ב, ח), אבל שם לא נזכר שטיחת עשבים כ"א שהיו זורקים תפוחים ("ושדיין חזירי תפוחים") בביהכנ"ס ושוב מלקטים אותם.
ויש גורסין "חזורי ותפוחים" (פירוש מהר"ד משעברשין, פראג שס"ט, נד' מחדש בתורה שלֵמה על מג"א, והוא פי' ש"חזורי" הוא מין אחר של תפוחים. ובתרגום הרב צבי כהן שליט"א, ירוש' תשנ"ו - "כפתורי תפוחים").
ב"פתשגן הכתב" [הוא תרגום הת"ש ללשה"ק הנפוץ שנעשה ע"י ר' מרדכי וינטורה, י"ל לראשונה באמשטרדם תק"ל 1770] - "שושנים ותפוחים", וכנראה הי' לו גירסא אחרת (אולי "וורידי" במקום "חזורי").
וב"תוספות השלם" על מג"א (מכון הרי פישל) "אגוזים" במקום תפוחים.
לע"ע המקור הכי קדום ומפורש להמנהג ליפות ביהכ"נ בצמחים (כפי שגילה ידידי ר' אליעזר יהודה בראדט) נמצא במחברות עמנואל (ע' שצח) שנכתב בערך בשנת ה'פא1321 . שם כ' שמצא בספר עתיק שיש ליפות ביהכ"נ בשבועות בשושנים. [בשו"ע או"ח סש"ז סט"ז (ומשם לשו"ע הרב ס"ל) מובא דאסור לקרות הספר כי יש בו מליצות ומשלים של שיחת חולין ואסור משום מושב לצים. אבל המחבר, עמנואל הרומי, הי' אדם חשוב עד שהחיד"א בשם הגדולים (ח"ב עמ' כב) המליץ ללמוד פירושו על משלי (נד' בנאפולי שנת רמ"ז1487 )[.             
[ו]. להעיר שרבי אברהם הלוי הורוויץ (שהי' תלמיד הרמ"א) מזכיר המנהג לחלק להציבור "עשבים המריחים" (עמק ברכה בסוף הס' בחלק הליקוטים על שבועות). ועד"ז בנו, השל"ה (מס' שבועות אות טו. מובא בכמה פוסקים ובשו"ע הרב שם סי"ז). אבל שניהם נולדו בפראג (והשל"ה שימש ברבנות בכמה עיירי אשכנז), ומסתבר שמנהג זה ("עשבים המריחים") ראו במקומות אחרים, לא במקומו של הרמ"א בפולין.  
[ז]. אבל להעיר מהגהות המנהגים לספר המנהגים של הר"י טירנא (חג השבועות) "ושוטחין עשבים בבית הכנסת לשמחה". "עשבים" סתם, וגם "שמחה". [עדיין לא נתברר מי חיבר הגהות אלו, אבל הוא מקור מוסמך ומובא הרבה פעמים ברמ"א].
[ח]. מזה שהעתק הלבוש את ל' הרמ"א ("זכר לשמחת מתן תורה") מבואר שלמד כן בדבריו (ואולי שמע זאת ממנו, כי הי' תלמידו). וכן נקט המ"ב. ומבואר בזה למה הוסיף הרמ"א תיבת "זכר", אבל צ"ב דהול"ל רק "זכר למ"ת", ומהו הכוונה בתיבת "שמחת"?
[ט].  או שהבין דמש"כ הלבוש "סביב הר סיני" היינו על גבי ההר מוקף מכל צדדיו אע"ג דמהקרא שהביא - "גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא" אין להוכיח כ"א שהי' מקום מרעה בסמיכות לההר. (ולהעיר שבדפוסי הלבוש הושמט סוף הפסוק).
[י]. אדרבה, בפי' רבינו אפרים (שמות ג, א)  "ההר נקרא חורבה כי למעלה בהר הוא יבש.. סביב ההר טיט ושם גדלים סנאין* כדי למנוע רגל בני אדם". וכעי"ז בפי' התפילה להרוקח (ח"ב ע' תקנב).
והאבן עזרא בפירוש הארוך שם כ' "הר האלהים חרבה.. טעם חרבה מרוב החום שלא ירד שם גשם, כי הוא קרוב ממצרים דרך שלשת ימים כאשר דבר משה. ובעבור שהיאור רחוק, על כן אין שם ליחה, ותגבר בו היבשות".
וצ"ב למה הזהיר רחמנא "גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא" אם לא הי' הי' שם מרעה. וגם משה הלך לשם לרעות צאנו.
* ברבינו יהודה החסיד שם: דהר סיני הוא "מקום קוצים ואין בני אדם הולכים שם ולא בהמות והוא מקום טהרה ואין שם טינוף". וברמב"ן (דברים א, ו): על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני.. ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני, כי שם אילני הסנה רבים".
[יא]. י"ל דגם עשבים פשוטים שמתחדשים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים באביב מזכירים ומסמלים ענין ההתחדשות וחיות חדשה, זכר לההתחדשות דמ"ת וקבלת תורת חיים וכו'.
[יב]. שנערך ע"י הג"ר יששכר בער שהתפלל בביהמ"ד של הגר"א בצעירתו והי' מגדולי הדיינים בווילנא בדור שאחרי הגר"א. השתמשתי במהדורת ר' יעקב זלושינסקי ירוש' תשס"ט, אבל בהרבה דפוסים הקודמים נשמט כל הקטע, כנראה מחמת הצנזור.
[יד]. שער יששכר ע' קיט אות מח, מובא בדרכי חיים ושלום אות תרלז.
[טו]. לכאורה אין זה המציאות היום ברוב חוגי החסידים. ראה רשימה גדולה של חוגי חסידים שעודם מחזיקים בהמנהג ב"נטעי גבריאל" שבועות פ"ט, "מנהג ישראל תורה" מועדים ב ע' תרא. וראה להלן הערה מו לענין מנהג חב"ד.
[טז]. ארחות רבינו ח"ב ע' צו. ועלהו לא יבול ח"א ע' קפד. אשרי האיש או"ח ג ע' תלט.
עוד טעם מובא שם מהגרי"ש אלישיב להתיר פרחים כו' באה"ק היות דמצויים שם בעיקר רק ישמעאלים ואינם עושים כן אצלם. וצ"ע, דהרי יש יותר משלש מאות אלף נוצרים בארה"ק, ומאות בתי תיפלה, כולל זה הנמצא בירושלים שהיא הכי חשובה (לכמה חוגי נוצרים) בכל העולם!.
[יז]. תודתי נתונה לידידי ר' אלי מארקין שהעירני על כך.
[יח]. תיבת  PENTECOST   מובנו בשפת יוון העתיקה "[יום] החמישים". PFINGSTEN היינו "פענטיקאסט" בל' אשכנז. ZESŁANIE ŚWIĘTEGO הוא השם הפולני ל"פענטעקאסט". מובנו "ירידת השפע". כי מסופר בספרם (מעשי השליחים ב) שבחג שבועות מסוימת ירד "לשונות של אש" על ראשי תלמידי הנוצרי שחגגו חגה"ש (שכידוע היו בורים וע"ה כו' אבל שומרי מצוה) והתחילו להתנבא. ולזכרון אותה ההתרחשות קבעו חג ה"פענטעקאסט".
מענין לענין. באגרות קודש של הרבי מליובאוויטש חי"ט (אגרת ז' אלפים שפב) נמצא אגרת לדודי הרב יעקב עמנואל שחט ז"ל משנת תש"כ ובה הערות לכו"כ ממאמרים שחיבר דודי ושָלחָם להרבי לסקירה. הרבי התיחס למאמר בה השתמש בתיבת "פענטעקאסט" כמונח האנגלי ל"חג השבועות". ומעיר הרבי בזה"ל: "פענטעקאסט! מה חסר בביטוי שבועות (קדושין ע, א)".
[יט]. וכמש"כ באגרות משה המצוין להלן (הערה לה) "הגר"א אסר מאחר שעושין העכו"ם בחג שלהם סמוך לשבועות".
[כ]. כי כידוע אף שהתלמידים הראשונים של הנוצרי היו יהודים עמי הארץ, אבל בהמשך הזמן נהפך נצרות לנחלת גוים בלבד, ולא ידעו בין ימינם ושמאלם אודות מנהגי ישראל.
בתחילה חגגו "פענטיקאסט" ביום שחל בו שבועות. אבל בשנת ד'פה (325 למס') החליטו מחמת גאוותם שלא להיות תלויים בלוח היהודים ובדו חשבונות מסובכים איך לקבוע "איסטער" ו"פענטיקאסט".
[כא]. נתפרסם לראשונה ע"י ר' בצלאל לנדא בספרו "הגאון החסיד מווילנא" (מובא במהדו' מעשה רב הנ"ל הערה יב).
[כב]. אין זה המציאות, אלא שלא היתה ידוע קודם הגר"א. וראה להלן הערה מא. ולהעיר שמנהג הנ"ל של של קישוט בתי התיפלה קיים בעיקר אצל הנוצרים השייכים להכנסי' האורתודוקסית המזרחית, ואילו בפולין, מקומו של הרמ"א, רובא דרובא של הנוצרים שייכים להכנסי' הקתולית.
[כג]. המהרש"ם בדעת תורה (דלהלן הערה כו) כתב דאין צריך לחוש לשי' הגר"א (בנוסף על עיקר טעמו שעלי' נעמוד בסמוך) ד"כפי שנהגו העכו"ם במדינתנו שמעמידים האילנות גם בחוץ, א"כ כיון שאנו עושין כן רק בפנים בלא"ה אין חשש".
וצ"ב דמה בכך שמעמידים האילנות גם בחוץ, הרי יש הרבה שמעמידים רק בפנים. וכי לא נאסר חוקות הגוים רק באופן שעושין בדיוק כפי הנהגת כל הגוים?
וי"ל בכוונתו דמהא דמעמידים גם בחוץ מוכח דגם בפנים אינו מטעם יפוי המקום כ"א דהוא ענין לעצמו גם כשמעמידים אותו בפנים, וא"כ אינו דומה כלל להעמדת אילנות ליפות המקום לכבוד החג, והוא עשי' שונה לגמרי.
עכ"פ מובן דגם המהרש"ם תפס דהחוק של הגוים שבגללו הסתייג הגר"א מהעמדת אילנות היינו "עצי קראצמעך". וכבר נתבאר שזה אינו.
[כד]. וכדהעיר בס' "מנהג ישראל תורה".
[כה]. בספרו יוסף דעת על יו"ד סשמ"ח.
[כו]. דעת  תורה או"ח סתצ"ד.
[כז]. אוצר חיים פ' קדושים, מצוה רסג.
[כח]. ערב שבועות.
[כט]. יחוה דעת ח"ד סל"ג.
[ל]. הדברים מיוסדים על דברי הרא"ה שם.
[לא]. עיקר חילי' דהגר"א לחלוק על הראשונים (הר"ן, הריב"ש והמהרי"ק), עליהם מושתת פסק הרמ"א (דמותר לחקות הגוים בדבר שיש בו טעם) הוא משום דגם אחרי שנקבע בסוגיא דע"ז ד"שריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא הוא", אפ"ה הוצרך הש"ס בסנהדין נב, ב להוסיף טעם דשרי "משום דכתיבא באורייתא". הרי דגם במידי שאינו שייכא לע"ז אסור לחקות בלא היתר נוספת ד"כתיבא באורייתא".
ובשו"ת אדמו"ר הצמח צדק (יו"ד סי' צא) דן בדברי הגר"א ומציע תירוצים לתמיהתו, ומ"מ הסכים שבפשטות לשי' הרמב"ם ודעימי' אסור לחקות הגוים אפי' בענינים שאינם קשורים לע"ז או לצניעות.
דהרי אלה דברי הרמב"ם בהל' ע"ז רפי"א: "אין הולכין בחקות העכו"ם ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן .. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו."
ובספר המצוות מל"ת ל': "היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם.. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני' א, ח) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש". ועד"ז בסמ"ג (לאוין נ), ובחינוך (ס"פ קדושים), ולא נזכר שום דבר אודות מהות הלבושים כ"א דצריכים להיות שונים מהגוים.
והנה מנהג רוב עולם התורה ה"ליטאי" לא להקפיד שיהיו מלבושיהם חלוק מגויי הארץ על אף דבריו החותכים של הגר"א.
גם מנהג רוב חסידי חב"ד לא להקפיד ע"ז (בימות החול), הגם שלפי דברי הצ"צ הי' ראוי להחמיר.
ואין להכניס להדיון הא דבזמן גזירת המלבושים ברוסי' בליטא ובפולין (שהתחיל בשנת תר"ד 1844*) הכריע הצ"צ שאין בזה דינא דיהרוג ואל יעבור**, דכמובן במקום פקו"נ שאני (ע"ש בתשבותיו סי' צ').
והג"ר משה פיינשטיין (יו"ד א סי' פא) העלה סברה להצדיק המנהגד"מי אומר שהם מלבושי נכרים והישראלים לובשין בכאן במלבושיהם? ומדוע לא נאמר שמתחלה הם גם מלבושי ישראל? דלא נקבע כלל מתחלה להנכרים ואח"כ גם להישראלים, דמתחלה הא נעשו גם לישראלים". והיינו דכהיום שכולנו דרים ביחד בעיירות גדולות - יהודים, ולהבדיל, נוצרים, הינדוס, מקסיקנים וכו', הרי להיוצרים והמעצבים סגנון הלבושים אינם מיעדים סחוריהם לבני דת או חברה מסוימת, כ"א לכל תושבי המדינה. וא"כ א"א להגדיר הלבושים האמריקאים או האירופאים כלבוש המיוחד לגויים.
ובשו"ת דברי נחמי' להג"ר נחמיה מדוברובנה (תלמיד אדמו"ר הזקן וחתן בנו) בסוף חלק יו"ד ישנה תשובה ארוכה ש(כנראה) נכתב להצ"צ בנוגע לגזירת המלבושים ובו מנתח הָדֵק היטב כל השיטות וכל הצדדים באופן מופלא.
ובתוך הדברים העלה סברה זו של האג"מ, וכ' שכן אמנם יוצא מדעת המהרי"ק בשי' הרמב"ם, אבל פשטות לשון הרמב"ם ודעימי' מורה שגם בכה"ג חייבים יהודים לשנות מלבושיהם מגויי הארץ. אלא שלהרמב"ם אינו מחויב לשנות כל בגדיו כ"א מקצתם***. (ולשיטות ראשונים אחרים אמנם אסור אפילו ההתדמות בבגד אחד, אבל הם ס"ל דליכא איסורא כ"א בבגד שיש בו משום פריצות, וזה אינו נוגע להנידון כאן).
ואין לומר דדי בהנחת פאות אחורי האוזן או בגידול הזקן לשנות הצורה הכללית של היהודי, ואין הכרח בשינוי המלבושים -
דהרי הרמב"ם מפרט "לא במלבוש ולא בשער", הרי דהם שני דברים.
ואולי די בלבישת כובע "פדורה" (הנק' גם מגבעת קנייטש או בורסלינו, שבדורינו חדלו רוב הגויים במדינתינו ללובשו). וגם הרי הולכים עם ציצית בחוץ****. ובחב"ד ישנה עוד שינוי שנזהרים (עפ"י קבלה) שלא לסגור החליפה כדרך הגוים כ"א ימין ע"ג שמאל.
[אבל מש"כ באג"מ הנ"ל שגם להגר"א מותר, כי הבגדים שאנו לובשים "היינו לובשין בלא"ה, פי' לא בשביל שהנכרים לובשין באלו, אף שקדמו הנכרים ללובשן". צע"ג לענ"ד, דזהו ממש גוונא דהמהרי"ק שדן בדבר לבישת הקאפ"א, דהיינו לבוש המיוחד לרופאים. וע"ז הרי חולק הגר"א, דסו"ס מה שהיהודים לובשים אותו הוא מפני שנקבע כך האָפנָה .(STYLE, FASHION) דהַכִי יעלה על הדעת שיהודים היו לובשים עניבה או חולצה אם קאָלנער המסוימת וכו' אם לא הי' נקבע האָפנָה ככה?]
* ראה בארוכה כל השתלשלות הדברים ומעמדם של גדולי ישראל בזמנו בקובץ "היכל הבעש"ט" גליון יב ע' צו ואילך.
** כדעת האדמורי"ם הרה"ק רמ"מ מקוצק, הרה"ק ר"י מרוז'ין, הרה"ק ר"מ מדז'יקוב.
דלא כדעת החידושי הרי"ם, והגר"ש קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק יו"ד סי' קפט).
בחכמת אדם המובא בפנים מביא דהגר"א הורה דשינוי המלבושים הוא ביהרג ואל יעבור (ומוסף "ואף שזה צריך עיון גדול.."), אבל הגר"א לא התיחס לגזירת המלבושים הנ"ל שאירע אחרי הסתלקותו. ואולי הי' מסכים להמתירים בגלל סיבות אחרות המיוחדות לאותן גזירות.
*** אבל להגר"א ג"ז אסור, כי אחת מהוכחות שהביא לשיטתו (דגם אם אינו הלבוש פרוצה אסורה, ודלא כהרמ"א) הוא ממש"כ הרי"ף בסנהדרין (יז, ב בדפי הרי"ף) ד"ערקתא דמסאנא" פירושו ש"הנכרים שבאותו הזמן היו עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי". ו"ודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות". [וכבר נתקשה בזה בדברי נחמי' שם, דלָמָה לא?]. הרי דאף בחלק קטן ממלבוש אחד שאין בו פריצות איכא להך איסורא.
**** במשנה ברורה (ס"ח ס"ק כו) החמיר מאד בענין  בזה – "ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' עוד מבזין הן את מצות הש"י ועתידין הן ליתן את הדין ע"ז כו'".  גם בערוך השולחן (שם סעיף יז) כ' ד"אותם התוחבים הטלית קטן בהמכנסים אין דעת חכמים נוחה מהם".
המ"ב והערוה"ש מתיחסים להמסתירים ציציותיהם מפני הבושה או משום ש(לדעתם) היא נראית מרושל schleppy)), אבל יש נוהגים כן עפ"י קבלה כפי שהאריך בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן א. ומסיק "והמנהג ברור אצל כל רבני הספרדים, פוסקים ומקובלים, ללבוש הטלית קטן תחת כל הבגדים וגם הציציות מכוסות.. ועל כל פנים אנו שהולכים בכל כיוצא בזה בעקבות דברי האר"י בודאי שכן ראוי לעשות, שהטלית הקטן יהיה תחת כל הבגדים, וגם הציציות יהיו מכוסות.. טוב ונכון שבני הישיבות הספרדים ועדות המזרח לא ישנו ממנהג אבותיהם שנהגו ללכת על פי קבלת רבינו האר"י ז"ל, וילבשו הטלית קטן תחת בגדיהם, וגם הציציות יהיו מכוסות בבגדיהם". וכן קבע בילקוט יוסף (ח, מב) "מנהגינו שגם הציציות מכוסות תחת הבגדים. וכן נהגו גדולי הדורות הספרדים, וכן ראוי להיות על פי הקבלה".
ב"שולחן מנחם" (שהוא ליקוט מתשובות והוראות של הרבי בעניני הלכה שנלקטו מדבריו שבכתב ושבע"פ, ז' חלקים, ירושלים תשע"ג - ח"א סי"ז) מובא ענין שלם שמקורו בלקו"ש חל"ג פ' שלח (שהוא עיבוד מהמדובר בהתוועדויות ש"פ פקודי תשמ"א וש"פ מקץ תשמ"ג) ובו מנתח הרבי את כל הענין עפ"י הלכה ועפ"י קבלה, אבל לא בא לקבוע בזה הלכה למעשה, כדמסיים שם, וכמש"כ להדיא בהערה 3 שאין הכוונה להכריע בזה כ"א לברר הדעות והמנהגים, ונהרא נהרא ופשטי', ומציין לדברי הגר"ע ב"יחוה דעת" הנ"ל.
[אולם עורכי ה"שולחן מנחם" מצאו לנכון להעתיק אחרי האריכות הנ"ל (שהוגה ואושר ע"י הרבי) קטע מדברים שבע"פ שנאמר בהתוועדות דתשמ"ג הנ"ל, והוא, דכל השקו"ט בזה מתיחס לדורות שעברו אבל כהיום נעשה הוצאת חוטי הציצית של הט"ק לצורת ה"חרדים לדבר ה'", ולכן אין ליהודי יר"ש לפרוש מהציבור כי בזה מראה כאילו אינו רוצה להיות בכלל היראים.
אבל לא השכילו לעשות, כי ככל הנראה לאחרי אמירת הדברים בתשמ"ג ולפני הופעת הענין באופן רשמי בלקו"ש בשנת תשמ"ט, בא לפני הרבי דברי הגר"ע הנ"ל שממליץ בחוזק לשומעי לקחו שלא  להצטרף לבני תורה האשכנזים בענין זה, ולכן לא רצה הרבי שההוראה הנ"ל יתפרסם בדפוס שלא לפגוע בכבודו, ולכן הושמט מהנוסח הרשמי בלקו"ש. ואדרבה, מדגיש שאינו קובע בזה למעשה, ונהרא נהרא ופשטי'.]
למעשה בחב"ד מקפידים מאד בהוצאת הציצית לחוץ, וגם כדי לקיים החובה של תורה שיהי' הציצית "נוטפת על הקרן" שהחמיר בזה מאד אדה"ז בפסקי הסידור. (אלא שלזה מן הצורך להוציא לא לבד חוטי הציצית כ"א גם שולי בגד הט"ק, וכמובן שלא כאן המקום לבאר הענין).
ומי אנכי אזו"ב הק' כו' אבל תורה היא כו' ולא אבין על מה ולמה קבע הג"ר עובדי' בתוקף כ"כ שכל בני הישיבות הספרדים יבדלו בזה מאחיהם האשכנזים, דבשלמה בנוגע לגדולי תורה ובעלי שם שאכן עושין כל מעשיהם בהתאים לקבלת האר"י – מובן שעליהם להחזיק במנהגם. אבל מה זה שייך לכל בני הישיבות כו' שלא יודעים בין ימינם ושמאלם בעניני קבלה? ולמה להם להתראות אחרת מאחיהם בני ישיבות האשכנזים? ובפרט שזה נגד הפסק של מרן המחבר בשו"ע. (ובעוד שבמקומות אחרים הורה הגר"ע שלאו דוקא שדעת האריז"ל מכריע בעניני הלכה). וצ"ע. 
[לב]. בריטב"א שם כ' דכ"ה נמי שי' רש"י.
[לג]. מקורו ברש"י עה"כ, ומיוסד על הספרי המובא בסמוך: "ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים..".
[לד]. מלשון התוס' בע"ז שם משמע דהאיסור של דרכי האמורי אינו שייך לע"ז והוא רק "הבל ושטות", אבל בר"ן שם כ' ד"בכולם יש סרך עבודה זרה". גם מל' המהרי"ק המובא ברמ"א הנ"ל שכ' "שכל מה שנהגו העכו"ם למנהג ולחוק ואין טעם לדבר יש לחוש בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם", משמע דיסוד האיסור הוא שמץ דע"ז.
ובאנצ' תלמודית ערך "דרכי האמורי" תפס דיש בזה פלוגתא בין תוס' והר"ן. אבל אינו מוכרח כלל. ואין לנו לאפושי פלוגתא.
כי כוונת התוס' לחלק בין דבר שהוא "סרך" ו"שמץ" ע"ז לבין דבר שהוא "חוק" לע"ז. דענין "מצבה" וכיו"ב נעשה להדיא לשם ע"ז, ושייכותו לע"ז היא ישירה. משא"כ הענינים הנאסרים משום דרכי האמורי שייכותם היא יותר עקיפה ומעורפלת.
ובמו"נ (ג, לז) כ' דדרכי האמורי הם ענפי מעשה המכשפים, ונשענים לעניני הכוכבים, ויתגלגל הדבר להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם.
הרי דדרכי האמורי מסתעף מכשפים שהם מובילים לע"ז. וי"ל דשהו גם כוונת הר"ן ד"בכולם יש סרך עבודה זרה".
ובתוספות יום הכיפורים יומא (פג, ב, הובא בדרכי תשובה קעט, ז) ביאר בשי' הרמב"ם ש"הרפואות שאנו אוסרים מדרכי האמורי הם רפואות שהמציאום תחילה האמוריים מכח שהיו עובדים עכומ"ז לשמש ולירח והיו אומרים לחולי זה יעשו רפואה זו ויועיל בסגולה מכח שברפואה זו יש בה כח כוכב פלוני וכל כיו"ב מרפואות שהמציאום האמוריים בסגולה מכם דתם ועבודתם על זה נאמר ובחוקותיהם לא תלכו".
וגם לדבריו שייכותם של "דרכי האמורי" לע"ז היא רחוקה מדבר שהוא "חוק" לע"ז, דאף שתחילת התהוותם של "דרכי האמורי" מסובבת מאמונתם בכוכבים וכו' מ"מ שייכותם האידנא אינו גלוי', דגם הגויים המבצעים סגולות האלו אינם עושים אותם לשם ע"ז אלא רק מפני ההנחה שהדברים מועילים.
עכ"פ אין שום צורך לחדש פלוגתא בין הראשונים ביסוד האיסור ד"דרכי האמורי", אלא דלכו"ע קשורה לע"ז.
[גם בקהלות יעקב לע"ז סי' ה' כ' דלרש"י איסורא דדרכי האמורי אינו קשור לע"ז כלל ואינו בכלל "ובחוקותיהם" ונלמד מקרא אחרינא - "לא תעשה כמעשיהם (משפטים כג, כד)". וכבר העיר בס' "סדר יעקב" (ע"ז שם) דבשבת סז, א כ' רש"י דדרכי האמורי כן נאסר מ"ובחוקותיהם". גם לא מסתבר שדוקא "לא תעשה כמעשיהם" הנאמר בהמשך ל"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" קאי באיסור שאינה שייכת לע"ז].
[לה]. באגרות משה ח"ח יו"ד סי"א כ' "בדבר שטיחת עשבים והעמדת אילנות בחג השבועות, שהגר"א אסר מאחר שעושין העכו"ם בחג שלהם סמוך לשבועות, וטעם מהרש"ם אינו כלום כדכתב כתר"ה. ועיין בעה"ש שג"כ כתב שבדורות שלנו ביטלו, כוונתו להגר"א שנתקבלו דבריו".
אבל לא פירש לנו למה "אינו כלום", ואולי כוונתו כבפנים. וע' לעיל הערה כג ביחס לטענתו השני' של המהרש"ם. ויש להעיר שבהקדמה לחלק זה של האג"מ הדפיסו תולדותיו, ושם מובא בשמו שזוכר איך שבעירו בימי ילדותו היו תלמידי וולאז'ין מתגנבים לבתי הכניסיות לפני שבועות ומסלקים משם ענפי האילנות. לפ"ז מש"כ "שנתקבלו דבריו" של הגר"א, הכוונה היא לאו דוקא ש"ברצון קבלו עליהם".
[לו]. כ"ה בדפוסים וכ"ה בפי' רבינו הלל ובפי' המיוחס להראב"ד (לייקוואוד, תשס"ט). אבל הגר"א מחק "אשירה", וכ"ה במהדורת פינקלשטין.
[לז]. לר' דוד חיים פארדו בעל חסדי דוד על התוספתא.
[לח]. כנראה נקט ד"חמנים" הם צורות של השמש העשיות רק לנוי, והוא דלא כפשטות הדברים שהם ע"ז ממש*.  וגם הרי צורת חמה בין כך אסור משום "לא תעשון אתי גו'".
* אם כי רש"י בדברי הימים (ב לד, ד) כ' רק "צורות חמה", אבל בבחוקותי (כו, ל-לא) פי' דהם ע"ז ממש שמעמידין על הגגות בחמה (וביחזקא' שם פי' דהם "על הגגות לחמה"). והוא עפ"י תו"כ ריש קדושים (ודלא כתו"כ על אתר). ובמצודת ליחזקא' (ו, ד) "צורת חמה היו עושים להם לפסל כי עבדו לחמה" ובישעי' (כז, ט) "דמות מה עשוי לעבודת החמה".
[לט]. עוד ב' פרושים נאמרו בהספרי, שלכאו' רחוקים המה מדרך הפשט.
א] על מש"כ בספרי "ששנואה לאבות" מציין רבינו הלל להקרא (וישלח לה, ב) ד"הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם". וב"הגהות וביאורים לחכם קדמון ספרדי" (להרב סולימאן אוחנא נדפס בהוצ' דהספרי עם פי' רבינו הלל של ר"ש קולידיצקי, ירוש' תשמ"ג) מציע לפרש הדברים עפ"י מש"כ הרמב"ן (וישלח לה, ד): "והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו"ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו (ע"ז מג, א), והנה היא מותרת להם. אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע".
ומסיק דזהו אמנם כוונת הספרי "עבודה זרה מנין", דהיינו ע"ז שנתבטל.
וכמובן הדוחק להעמיס כ"ז בדבריו הקצרים של רבינו הלל.
ב] הנצי"ב פי' שעשה אשירה או איזה צורה לא לעובדם כ"א לעבוד ה' תחתיהם. ומ"מ משתמש הספרי בל' "ע"ז",  כי  כל פסל או צורה שאסור, שם ע"ז עלי'. והביא ראי' מל' המכילתא עה"כ (יתרו כ, כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב גו': "שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת"ל לא תעשו לכם. דבר אחר, לא תעשו לכם, שלא תאמרו, הרי אנו עושין לנוי, כדרך שאחרים עושין במדינות, ת"ל לא תעשו לכם". הרי אף דקאי על צורות שעשאן לשם ה' או סתם לנוי, אפ"ה כיון דאסורים קראן הכתוב "אלקי זהב".
אבל כמובן שלשון "אלקי זהב" אינו זהה לל' "עבודה זרה". גם "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו (ע"ז נח, ב)". ואיפה מצינו בחז"ל הביטוי "ע"ז" ביחס לצורה האסורה שאינו ע"ז?
[מ]. אלא שלפי ה"ספרי דבי רב" שונה היא איסור זה המיוחד לדברים המשתייכים לע"ז, משאר דברים הנאסרים מחמת "ובחוקותיהם וגו'", דכיון דהאיסור נלמד ממצבה לא נאסר כ"א בדבר שהיהודי עושה לצורך גבוה בדוגמת מַצֵבָה, וכמש"כ – ד"כיון שהגוים עושים דברים הללו נמי לע"ז.. מאיסי לגבוה", משא"כ בדבר של רשות ליכא חומר מיוחדת בחק השייכת לע"ז, יתירה מיתר חוקי הגויים.
[וכעין הדין ד"הקריבהו נא לפחתך", דלפעמים היא גם לעיכובא (רמב"ם איסו"מ ב, י לענין טריפה למזבח. ובאבן האזל שם דהוא מה"ת).
אבל לשי' הגר"א (המיוסדת על תוס') האיסור בחק המשתייך לע"ז נכלל בלאו ד"ובחוקותיהם", אלא דנלמד ממצבה שחוק בסוג זה אינו נפקע מאיסורו גם אם היהודי עושהו מסיבה הגיונית, וגם אם לא למדנו זאת מאיתם.
[מא]. ומ"מ מסתבר דאין ענין לפרסם היות ענין מסוים מנהג עכו"ם בבתי תיפלתם. כי בדבר שאינו ידוע אין עשיית היהודי מתיחסת כלל לחוק העכו"ם. ויתכן דהלשונות המובאים באחרונים שהגר"א "ביטל" או "אסר" המנהג אינם מדויקים*, אלא דאחרי שנתודע הדבר להגר"א, נמנע מזה בבית מדרשו הפרטי ובאר טעמו לחובשי ביהמ"ד. ומהם יצא הדבר.
בס' "הגאון החסיד מווילנא" לר' בצלאל לנדא (ע' נו) מביא מסורת אודות הגר צדק המפורסם מווילנא (פוטוצקי) הי"ד, שימים אחדים לפני שנשרף על קידוש השם ועלה נשמתו הטהורה השמימה ביום ב' דשבועות, ביקר אותו הגר"א בכלאו. ואולי הוא הי' מי ששיתף הגר"א בידיעה זו אודות מנהג הנוצרים בחגה"ש הנידונית כאן.
* להעיר ממכתב הג"ר חיים מוולאז'ין שמופיע בכמה דפוסים של המע"ר שכ' שמצא בה טעות[ים].
[מב]. ואולי נפל טעות בדפוסים ומש"כ "ומטעם זה אסר הגר"א.." צריך להופיע מיד אחר הקטע: "וכל דבר שהוא חוק לעבודה זרה..."
[מג]. ויבחל"ח, גם הר"י זלושינסקי שהוצא לאור מהדורה מפוארת של ה"מעשה רב" (בשנת תשס"ט) לא עמד כלל על שי' הגר"א בזה, ובמלואים שם כ' כדברי הגאונים הנ"ל דהגר"א לשיטתו דאוסר גם דבר שיש בו טעם. וכנ"ל אין זה שייך להנידון.
ובמקורות וביאורים שם כ' לדייק מהל' במע"ר "כי מאחר שאינו אלא מנהג ולא מדינא נכון לבטל". דכוונתו דאם הי' כתוב בתורה הי' מותר כשי' הגר"א בבאוריו (וכמובא בחכמת אדם המוזכר לעיל) דדבר שיש בו טעם מותר אי כתיבא באורייתא.
וגם בזה טעה, דכנ"ל, בהדיא כ' הגר"א דלאו דוקא בעינן כתוב בתורה, אלא "כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר". וא"כ אין שום חילוק בין דין או מנהג.
[מד]. היינו בערב קראצמעך. וכ"ה מנהג הנוצרים השייכים להכנסי' האורתודוקסית המזרחית עד היום הזה.
[מה]. וכדהעיר בס' "דברי חן" על הרמב"ם (לרבי חיים נתנזון, נד' בפיעטרקוב בשנת פטירת המחבר תרס"ד) בהל' שופר שם.
והנה בנו"כ השו"ע (ט"ז, מג"א, שו"ע הרב וכו') סי' ר"ס מובא (מהמטה משה בשם ספר הגן) דיש מקפידים שלא ליטול צפרנים ביום ה'. ובס' "נפש חי'" להג"ר ראובן מרגליות על השו"ע שם כ' דשמע טעם מפני שיום ו' הוא יום איד לישמעאלים ודרכם לגלוח לכבודו ביום ה', לכן קפדו ע"ז חכמי המעריב דוגמת דברי הרמ"א הנ"ל. אבל לכאורה טעם זה אינו נכון, דהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, ולכן לפי הרמ"א ביו"ד ודאי מותר כיון דיש בזה טעמא. וגם להגר"א פשוט דאין שום חשש כיון שלא מהגויים למדנוה.
[מו]. להעיר שגם בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש לא הניחו שום ענפי אלנות או פרחים בחגה"ש. וכמובן שכך נוהגים היום בכל בתי כנסיות חב"ד בעולם.
בשנים קדמוניות אמנם נהגו להעמיד ענפי אילנות כו' בכמה בתי כנסיות חב"ד כמובא ב"לוח כולל חב"ד" (שנערך לראשונה ע"י הגר"ח נאה, ולאחר פטירתו מעודכן כל שנה ע"י צאצאיו). גם מובא ("המלך במסיבו" ח"א ע' שטז) שהרבי אמר שבביהכ"נ החב"די שבו התפלל בנעוריו בניקולעייב כן נהגו להעמיד ענפי אילנות כו'. וצריך בירור מהי סיבת נטישת המנהג.
לעיל בפנים הבאנו מהג"ר חיים שמעון דוב מחבר ס' "שבעים תמרים" שהי' מחסידי אדמו"ר הצ"צ מליובאוויטש שכותב בפשיטות שנתבטל מנהג האילנות "אצלינו" מטעמי' דהגר"א.
ולהעיר שהרבי הי' מורה להתרחק במאד מאד מכל ענינים שיש בהם אפי' שמץ ע"ז. ראה שולחן מנחם ח"ד סי' טז-יז [לדוגמא: שלילת ההשתמשות בתאריך לועזי, שלילת נתינת חשיבות ליום ראשון, להשמיט תיבת "סיינט" (ואפי' האות "ס" לבד) בכתיבת עיירות שנק' ע"ש אדם שהנוצרים כינהו "קדוש", שלילת איזשהו התיחסות לכל ענין ה"אולימפיקס", כיון שהופעת המשחקים לראשונה ביוון העתיקה היתה קשורה לע"ז, אע"פ שאין לאלה של היום שום קשר לזה כ"א בשם. ע"ש עוד. הרבי גם נקט מעמד בלתי מתפשר וחָמור נגד פגישות עם האפיפיור. ראה תורת מנחם ו' תשרי תשמ"ח אות ט"ו, ובהנסמן בס' המפתחות לשיחות קודש (זליגסון) ערך אפיפיור].
[מז]. שו"ת מהר"מ שיק (או"ח סי' עח-עט).
[מח]. שו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קכז). וצ"ע להתאים דבריו כאן למש"כ ב"דעת תורה" המצוין לעיל הערה כו.
[מט]. להרב דוד מנחם באבד, אב"ד טרנאפאל, תנינא סי' ס"ב.
הגאונים הנ"ל לא נכנסו להדיון בגדר איסורא ד"בחוקותיהם", אבל מובן שאין דבריהם מובנים כ"א עפ"י משנ"ת בשי' הגר"א, כי הרי נטיעת אילנות נעשית ליפות המקום, הן אצל הגוים, והן, להבדיל, אצל היהודים. [כדהעיר בשו"ת היכל יצחק (לריא"ה הרצוג או"ח סימן י במכתבו להר"י לנדא אב"ד דב"ב)].
ושוב מצאתי כן להדיא בשו"ת מחזה אברהם (להרב אברהם מנחם שטינברג, רבה של ברודי) או"ח ס"ל, דרק עפ"י שי' הגר"א בענין אילנות בשבועות נכונים דברי המהרש"ם.
ולהעיר שלפי הגי' בספרי המובא בפנים "אשירה וע"ז", ולפי' פירושו של ה"ספרי דבי רב", איסור נטיעת אשירה בחצר ביהכ"נ מפורש בחז"ל.
[רוב הדעות בענין נטיעת אילנות בחצר ביהכנ"ס הובאו בילקוט יוסף סי' קנא, דיני קדושת בית הכנסת, אות מד].
ובני הת' ישראל פינחס נ"י העיר מהמנהג של תלבושת מיוחדת לחזנים שהתחיל בגרמני' והתפשטה להונגרי', והרבה גדולי הפוסקים אוסרוה משום חוקת הגויים (ביניהם המהר"ם א"ש, בעל קיצור שו"ע, ה"מחנה חיים", ה"קול ארי'" וכו' בקול קורא שיצא בשנת תרכ"ו כמובא בקובץ "בית הכנסת", ת"א תש"ח, שנה ג' חוברת ב' ואילך). והרי גם בענין זה יש טעם בדבר (והוא גם קשור למנהג העתיק המוזכר בראשונים שהשליח צבור לובש טלית או בגד ארוך לכבוד הצבור), ואעפ"כ אסרוהו, וגם אם אין הבגדים דומים לבגדי הגלחים, כיון שעצם הדבר שנציג הציבור לובש בגדים מיוחדים דומה למנהג הגוים. (אלא ששם הנידון במנהג מודרני שהושפע מתנועת ההתבוללות).
[נ]. בנוסף על הוספת קיום במצות שמחת יו"ט של אשתו וב"ב שמתענגים מפרחים ושושנים.

No comments:

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...