Thursday, July 09, 2015

"שוק באשה ערוה", לאיזה אבר התכוונו חז"ל?

                                          "שוק באשה ערוה", לאיזה אבר התכוונו חז"ל?
                                                        מאת זאב וגנר

מאמר זה לקוח מהספר "אוצר רש"י" (בערך "שוק"), העומד לצאת בע"ה בקרוב והוא מילון אנציקלופדי המכיל כעשרת אלפים ערכים, הכוללים את הגדרותיו הלשוניות של רש"י במקרא ובתלמוד.

 הנושא הנידון הוא בירור מיקום אבר השוק באדם (שוק היא לשון נקבה, אך לא נקפיד בכך בהרצאת הדברים), כיצד נוצר הספק בדבר מיקומו וכן כיצד "מטפלים" במשנה ברורה "סורר" הפוסק שזה החלק העליון של הרגל בניגוד לדעת רוב שאר הפוסקים.

במילון אבן שושן מגדיר שוק "חלק הרגל הנמצא בין הברך ובין כף הרגל" וזו המשמעות המקובלת בשפה העברית המדוברת. לעומת זאת, בעולם התורני ישנה מחלוקת עתיקה בענין זה והיא, האם שוק הוא החלק התחתון של הרגל (וזו הדעה העיקרית)? או האם זה חלק הרגל העליון (הנקרא ירך בשפה המדוברת) הנמשך מהברך ועד המותן? עצם העובדה שיש בכלל מחלוקת הלכתית בענין אומר דרשני וכמדומה אין עוד שום אבר אחר באדם שיש לגביו ספק בדבר מיקומו (נסו לבקש מאנשים להצביע על שוקם ותווכחו).

ערב אחד שמעתי הרצאה מאחת הרבניות המרצות בעניני צניעות (שהוא הנושא החביב עליהן), ובין יתר הדברים אמרה את המשפט הבא: "ישנו אבר אחד באדם והוא השוק, שהוא  החלק התחתון של הרגל, מן הברך ועד הקרסול (שהוא העצם הבולט ברגל במקום חבור פסת הרגל אל השוק) שאין שום מחלוקת בדבר זהותו והנחשב ערוה לכל השיטות והדעות ולכן צריך לכסותו כדי שלא יראה אפילו במקצת.

קביעה זו שהשוק היא ערוה אכן נכונה, כיון שיש גמרא מפורשת האומרת זאת (בברכות כד ע"א וכפי שנרחיב להלן), אך בדבר המיקום, נראה שההפך הוא הנכון וזהו האבר היחיד שיש לגביו מחלוקת. רוב המפרשים והפוסקים אכן סוברים ששוק הוא החלק התחתון של הרגל, וכך ג"כ ניתן להבין מדברי המחבר בשו"ע יו"ד קצה ס"י: נחתך הולד במעיה (של היולדת) ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האברים, כגון שיצא הרגל, ואחריה השוק ואחריה הירך... מכאן רואים בבירור שלדעת הבית יוסף סדר האיברים הוא שוק ומעליו ירך.

בפירוש הבועז (מבעל התפארת ישראל) לאהלות פ"א מ"ח אות י"ד מסביר שיש חילוק בדבר משמעות השוק בין לשון המקרא ללשון התלמוד וכותב כך: וכבר ידוע דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, דהרי בלשון תורה שוק הניתן משלמים לכהן הן ב' עצמות ארוכות של יד הבהמה (כחולין קלב ע"ב), וכן בכל דוכתא שנזכר שם שוק בקרא בין ביד או ברגל משמעותו ב' העצמות העליונות שבכל אחד. אבל הכא הרי מוכח שהשוק הוא רק העצם הארוך התחתון של רגל למטה מהברך, עכ"ד.

כדי להבין במה מדובר ראוי לפרט את איברי הרגל באדם ובבהמה כפי שרגיל בפי הבריות. הרגל מתחברת לגוף האדם בכף הירך, החלק הארוך מתחתיו והנמשך עד הברך נקרא ירך. הברך (או פיקת הברך) מחברת בין הירך והשוק הנמשך מתחתיה  עד הקרסול ומשם מתחיל כף הרגל ולבסוף האצבעות. (ישנם עוד איברים אך הם אינם מעניננו). בבהמה לעומת זאת מבנה הרגל שונה. המקום בו מתחברת רגל הבהמה לגוף נקרא בוקא דאטמא שממנו יורדת הקולית (או הירך, שהוא האבר הארוך הראשון של הרגל הקרוב לגוף הבהמה) עד עצם הערקוב (שהוא מקביל לברך באדם), מהערקוב יורד השוק עד הערקום (וזה נחשב האבר השני או האמצעי), האבר המקביל לקרסול בבהמה הוא עצם האיסתווירא ומשם יורד עצם הרגל (המקביל לכף הרגל באדם והוא האבר השלישי) הנמשך עד הטלפים (שהם מקבילים לאצבעות כף הרגל).

כאשר נשווה בין מבנה רגל האדם לרגל הבהמה, ניתן מיד להבחין שלאדם יש שני איברים ארוכים עומדים המחוברים ע"י הברך, ואילו לבהמה יש שני איברים ארוכים עומדים ואחד הקצר יותר. מכאן נובע מקור הבעיה כאשר מנסים להשוות ביניהם, כיוון שהחלק השלישי בבהמה (הסמוך לקרקע) מקביל לכף הרגל באדם אלא שהוא מאונך בניגוד לכף הרגל באדם שהוא מאוזן ונראה כמעט בוודאות שזה שרש הבעיה מדוע מחליפים בין שוק לירך ולפי הסבר זה אין ספק שהשוק הוא החלק התחתון של רגל האדם.

לפני שאנו ניגשים לחלק היותר עסיסי של המאמר, נביא מספר מקורות הדנים במיקום השוק ולמי שאין בכך ענין יכול לדלג על הדברים. המקור לכך ששוק באשה ערוה הוא בברכות כד ע"א ולמדים זאת בגמרא מהפסוק בישע' מז ב-ג "חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות תגל ערותך גם תראה חרפתך". תלמיד רש"י, המהר"י קרא מפרש על אתר: שוק - הוא הירך העליון וכך ג"כ מבאר בשו"ת בני בנים (יהודה הרצל הנקין) ח"ד סימן ט'. מפירושי רש"י השונים, וביחוד לפי המובא בערך איסתוירא (מנחות לג ע"א ) שהוא מקום חיבור השוק וכף הרגל, נראה לכאורה שהוא סובר ששוק הוא החלק התחתון של רגל האדם וכן נראה מסנה' צו ע"ב ד"ה גלי - תגלי (אצ"ל תגלו) קלעי ראשיכם ושוקיכם ותלכו בגלות. נראה שמדובר בגילוי החלק התחתון שכן לא מסתבר שיגלו את החלק מעל הברך שלכל הדעות הוא מקום ערוה.

בברכות סא ע"א מובא: כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא, וברש"י ד"ה אחורי אשה בנהר - אחורי אשת איש, (כיון ש)מגבהת בגדיה מפני המים... וכן בב"ב נז ע"ב ד"ה לפי שאין דרכן... להתבזות - שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר. מהפסוקים האלה, המדברים בהרמת השמלה בשביל שלא תרטב, קשה להחליט האם מדובר בגילוי החלק התחתון או גם העליון.

בערובין ד ע"א, רש"י ד"ה ואינו מטמא באהל - שום עצם בלא בשר עד שיהא שם שדרה שלימה או גולגולת או רוב בנינו, שתי שוקיים וירך אחת. מכאן נראה שמדובר בחלק העליון, כיון שיותר מסתבר שהחלק החסר הוא היותר תחתון שברגל. באופן דומה מובא בבכורות מה ע"א ד"ה הואיל, ושם מפרש דשני שוקיים וירך אחד הוי רוב גובה הגוף, אך מתוס' יבמות קג ע"א ד"ה "מאן דמסגי" וברש"י ד"ה "על ליחתא" נראה שמדובר בחלק התחתון.

בספר שערים המצויינים בהלכה (מגילה יד ע"ב ד"ה שגילתה שוקה), מציין לתשובות הרדב"ז (סוף חלק ז', תקנות עגונות סימן כ"ט) הדן בקושיית התוס' (שם ד"ה שגלתה) היאך גילתה אביגיל את שוקה (כמובא בש"א כה כ) והלך דוד לאורה ג' פרסאות? ומפרש שהיא לא גילתה שוקה (מעצמה), אלא בזמן שהיתה יורדת בסתר ההר נשב הרוח ונתגלה שוקה והיא לא ידעה מזה... ואפשר שצ"ל "שנתגלה" מעצמו. עכ"ל. לסיכום, עדיין לא ברור מעל לכל ספק מכל הנ"ל מהו השוק, כיון שיש צדדים לכאן ולכאן וכפי שמאריך החזון איש באו"ח סט"ז אות ח בענין השוק ומביא ראיות לכל צד ומסיים "דקשה להכריע בדבר" (אך בסידורים של הוצאת ארטסקרול באנגלית כן הכריעו בדבר ותרגמו את הפסוק בתהלים קמז י: "לא בשוקי האיש ירצה" במשמעות ירך (thigh) שבאנגלית משמעו החלק העליון של הרגל).

כאמור, השוק נחשב ערווה כפי שקובעת הגמרא ולכן וצריך לכסותו כדי שלא יראה, כדין כל אבר באשה הנחשב ערווה. לאותם פוסקים  (המ"ב ועוד) הסוברים שזהו החלק העליון מספיק שהשמלה תגיע עד קמצת מתחת לברך (ועוד קצת כדי שלא יתגלה בשעת הישיבה) והשאר אינו צריך כיסוי כלל. ולאותם פוסקים הסוברים שזה החלק התחתון (והיא דעת רוב הפוסקים), צריך ללבוש שמלה המגיעה עד הקרסול כדי שלא יראה טפח מהשוק (ולהיותר מחמירים כגון בגילוי השער אפילו טפח אסור יהיה לגלות) ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן יהיה לראות את צורת השוק כפי שאסור הדבר בחלק הגוף העליון של האשה, כדי שלא יראה חיטוב האיברים.

כעת ניתן לגשת לעיקר הנושא והוא הבעיה ההלכתית שנוצרה עקב השינוי שחל בסגנון לבוש הנשים בדורות האחרונים. עד שנות העשרים של המאה הקודמת בעולם המערבי לבשו הנשים שמלות ארוכות עד הקרסול ומאז החלו הנשים אט אט לקצר את אורך השמלות. באותה עת החלה רוח הציונות לנשב ועמה רעיון שיבת א"י, רעיון שנתפס אליו נוער רב. נוער זה בניגוד לאופנה המשתנה לבש שמלות ארוכות. כידוע בעניני צניעות כולל מלבושי נשים המגמה היא להחמיר יותר ויותר, ואילו כאן למרבה הפלא החלו הנשים היהודיות לקצר את שמלותיהם ולא נשמע קול מחאה. ניתן להניח (וזו השערה בלבד ויתכן שישנן עוד סיבות שאיני מודע להם) שגורמים כלשהם עודדו תופעה זו כדי להרחיק מסימן ההיכר של הנוער הציוני. אפילו היום בבתי ספר היותר חרדיים ישנן תקנות  שאוסרות על התלמידות ללבוש חצאית או שמלה ארוכה ומזהירים את ההורים שישגיחו על לבוש בתם, כיון שכל בת שתתפס בלבוש כזה, אחת דתה להיזרק מבית הספר.

כאמור הנשים בלי יוצא מן הכלל לבשו שמלות ארוכות שהסתירו את כל הרגל, וכעת נוצר מצב הפוך, שהנשים החלו  לקצר את שמלותיהם (בגלל סיבה זו או אחרת תהיה אשר תהיה), וכעת ניתן לראות חלק מהשוק שחז"ל קוראים לו ערוה והעלול לגרום להרהורים ולבעיות אחרות בעניני צניעות שאין כאן המקום לפרטן ולמרבה הפלא לא נשמע קול מחאה. בשאלה זו דן בשו"ת אשר חנן (אפללו, חלק ו-ז אה"ע סימן פ"ח, וכן בחלק ח סימן קס"ב): האם אפשר לאשה ללכת מחוץ לביתה בשמלה ארוכה עד הקרסול, כיון שיש הסוברים שזה לבוש בלתי צנוע ורחובי? ועונה שאין שום מקור לכך, וכמו שאסור ללבוש חולצה הדוקה, אין היתר ללבוש גרב הדוק כדי לכסות את חלק הרגל התחתון. (וכך מובא ג"כ בספר אחותי כלה מאת ר' אברהם ארבל, תשס"ז עמ' קל"ט, בקונטרס באתי לגני סימן י"א, וראה עוד לקמן).

רוב הפוסקים כאמור הסיקו הלכה למעשה ששוק הוא החלק התחתון, אך למרבה הפלא, "הפוסק" שספרו נתקבל כספר היסוד של ההלכה בימינו, החפץ חיים בספרו משנה ברורה (סימן ע"ה סעיף א סק"ב) הולך בעקבות הפרי מגדים (משבצות זהב סימן ע"ה סק"א) הקובע ששוק זה מן הברך ולמעלה, (ולפעמים נקרא ירך) וכותב כך: "אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום, בפרסות רגל עד השוק (והוא עד המקום שנקרא קני"א בלשון אשכנז)". כלומר מדברי המ"ב ברור מעל לכל ספק שסובר שהשוק הוא החלק העליון (מעל ה"קניא" שהוא ברך בלשון לעז). בשו"ת מגידות מהפמ"ג (שנדפס מכ"י בברוקלין תשע"ג ח"א סימן כ"ד וכן כ"ו), דן בענין ומסיים "וצריך עיון בכל זה".

דברי המ"ב הנ"ל גורמים מבוכה לאלה הנוטים להחמיר בעניני צניעות לבוש הנשים, ולכן מנסים להקהות ולטשטש את דבריו ונביא מספר דוגמאות. בספר הליכות בת ישראל (יצחק יעקב פוקס, ירושלים תשד"מ) פ"ד ס"ט סוף הערה כ"ח כותב: הרש"ז אויערבאך שליט"א "כתב לי" שמן הדין אפשר להקל לאשה הנמצאת בביתה במשך היום ואינה יוצאת לרחוב, שאינה חייבת לגרוב גרביים (גם בנוכחות אחרים), וכן שאשה בשעת נידתה אינה צריכה לגרוב גרביים בפני בעלה... עיי"ש. לעומת זאת במהדורה האנגלית שיצאה שנה אח"כ עמ' 37, משמיט את רוב הדברים וכותב בקיצור: הגאון רש"ז אויערבאך "כותב" (ולא "כתב לי") שלפי הדין אשה אינה צריכה ללבוש גרביים בנוכחות בעלה... (דבר פשוט ומובן ומובן מאליו ולא קשור כלל לנושא המדובר). היוצא מדבריו שהדברים שכתב במהדורה העברית כנראה גררו תגובות שרצוי להשמיט דברים אלו, כיון שמעתה כל בנות ישראל יפסיקו לגרוב גרביונים.

בספר הלבוש כהלכתו (החסר כל פרט מזהה), פט"ו סימן א' מסרס ומשמיט את דברי המ"ב על מיקום השוק ומשלבם יחד עם דברי החיי אדם (הקובע ששוק הוא החלק התחתון), והרי לשונו בדיוק: כתב המשנה ברורה, כל גופה של אשה, מה שדרכה להיות מכוסה, נקרא ערוה. אבל פניה וידיה, במקום שאין דרכה להיות מכוסה, לא נקרא ערוה, כיון שרגילים בזה אין כאן הרהור, וכן פרסות רגליה במקום שהדרך לילך יחף, מותר. אבל זרועותיה ושוקה, אפילו רגילין בכך כדרך הפרוצות, אסור (משנה ברורה עה, ב חיי אדם ד, ב). במהדורה השביעית (טבת תשע"ה עמ' 131 הערה ז)  נוספה הארה ארוכה הדנה בנושא ובין השאר כותב המחבר עלום השם: ולגודל וחומר הקושיות (על המ"ב) נראה לומר שלפי המצב בדורו, שחלה הידרדרות בקיום התורה בכלל ובעניני הצניעות בפרט (כמבואר בספרו גדר עולם), לא רצה לכתוב בבירור אלא מה שאין בו שום צד היתר, והעתיק את שתי הדיעות במשפט אחד וסמך על המעיין שידקדק היטב בדבריו (ומסיים: הנלע"ד כתבתי). לפי דבריו, המ"ב הסתיר את כוונתו וסמך על בינתו של הלומד להבין את עומק דבריו, שהוא בעצם סובר שהשוק היא האבר התחתון. כלומר עשה את ספר המ"ב כספר קבלה שרק  יחידי סגולה יודעי סוד יכולים להבינו ולרדת לעומק דעתו (ומכאן תשובה לאלו השואלים האם החפץ חיים עסק בקבלה).

בספר בגדי תפארתך מר' י"א רוזנבוים (ביתר תשע"ד עמ' 23) מובאת דרך מקורית נוספת והיא שינוי סדר המילים במ"ב: פרסות הרגל עד השוק [ו(השוק) הוא עד מקום שנקרא קניא (ברך) בל"א] במקום שדרכן לילך יחף (ואז האזור שמפרסות הרגל עד השוק מגולה) מותר לקרות כנגדו (היינו כנגד האזור הנ"ל, אבל למעלה מכפות הרגלים חשיב שוק ואסור לגלותו או לקרות כנגדו, ואינו תלוי במנהג המקומות). כלומר הוא משכתב מחדש את דברי המ"ב (ולפי השיכתוב מסתבר שהמ"ב סובר שהשוק היא החלק התחתון) ואח"כ מסביר במפורש "שזה מה שבאמת הח"ח רצה לכתוב" (אך קרה מה שקרה ובאה יד המלאך ודחפה את ידו של הח"ח ובמקום לכתוב את הנ"ל כתב מה שכתב ואין להתייחס לדבריו). בדרך זו ניתן לשכתב את כל התורה כולה כי הלא אנו יודעים יותר מכותבי הדברים מה באמת היתה כוונתם.

בדרך גאונית דומה נוקט בקונטרס "שוקיו עמודי שש" (חש"מ, ירושלים תשע"ב) המסביר שהמ"ב בא להגן על כבודו של הפמ"ג, ולכן משנה את דבריו וכותב בצורה נסתרת (שרק בעלי סוד יכולים להבין) את כוונתו והיא שבאמת השוק הוא החלק התחתון. בקונטרס התנהגות בין אנשים לנשים עפ"י הלכה (ר' יוסף יצחק ראזענפעלד, מאנסי תשס"א) עמ' ע"ב כותב: "יש אומרים שדברי המ"ב האלו, לא הוא כתבם". גם זו שיטה מקורית ביותר. מהיום והלאה כל מה שלא נראה למאן דהוא בספר כלשהוא יכתוב בצידי הספר "לא הוא כתבם" ושלום על ישראל (ולקמן מובא סיפור משעשע בנושא לא הוא כתבם).

בספר הצניעות בהלכה מר' שמואל הלוי שישא מסביר שיש חוסר הבנה במבנה רגל האדם ביחס לרגל הבהמה ואם נשוה אותם נגלה שבשניהם השוק הוא החלק התחתון ומסביר שהפ"מ "טעה" (פשוטו כמשמעו) וחזר בו (בשו"ת מגידות) והמ"ב נגרר אחריו ולא ידע שהפ"מ חזר בו. יוצא מדבריו שגם הפמ"ג וגם המ"ב טעו ואין להם הבנה במבנה רגל הבהמה ורגל האדם (וכנראה אינו דורש את הפסוק בקהלת ג יט "ומותר האדם מן הבהמה, אין"). כלומר, לדבריו אין יותר בעיה לחלוק על הראשונים, אלא כל דבר שלא נראה למאן דהוא יכתוב שטעה המחבר כיון שלא ידע ונפטרה הבעיה.

בירחון ישורון (גליון ל"א עמ' תתל"ד, מאמר "לדרכי פסיקת המ"ב והחזו"א") מר' יהושע ענבל, כותב שבנושא יסודי אחד מיקל המ"ב, והרבה פוסקים תמהו על קולתו, ומ"מ המנהג הוא כמו פשרה. לדעת המ"ב שוק הוא החלק העליון של הרגל, ואין לחלק התחתון דין ערוה. אמנם הוא תמוה... ולכן אנן פוסקים שצריך לכסות, אבל מקילים שהכיסוי (של חלק "התחתון" של השוק) יהיה ע"י גרב בצורת הרגל ובצבע הרגל... כלומר מדבריו יוצא הסבר מקורי ביותר, ששני חלקי הרגל נקראים שוק, אלא יש שוק עליון ושוק תחתון ואנו מקילים בשוק התחתון לגרוב גרביונים, כלומר הוא ביטל במחי יד את אבר הירך וקורא לו שוק עליון (ולדבריו נראה שמספיק שאורך השמלה תהיה עד הברך ותו לא).

מומלץ לכל אחד לעיין בספרים אלא ולא להסתמך על המובא כאן, לכולם יש מכנה אחד משותף והוא, שהם קובעים בצורה החלטית שהמ"ב והפ"מ טעו בצורה זו או אחרת בדבר מיקום השוק ולכן אין לקבל את דבריהם להלכה. כותב כך במפורש בספר אחותי כלה (ר' אברהם ארבל, תשס"ז עמ' קל"ח סימן יא) שאין שום ספק שהמ"ב טעה (ובלשונו: נדחה) וצריך לקיים מצוות לא תגורו מפני איש... ואין נושאים פנים בהלכה וכו', ובהמשך דבריו מביא את דברי ר' שלמה אבינר בספר גן נעול (בענין כח ההכרעה של המ"ב), המצטט את ר"ח גורדזינסקי בשו"ת אחיעזר, פרקי חיים תר"ע "לאחר שיביע הח"ח את דעתו, מצווים אנו לא לחלוק על דבריו כנאמר לא תחלוק על רב". וכן דברי ר' אלחנן וסרמן בתולדות הח"ח עמ' תע"ח "דברי הח"ח הם כדברי הראשונים שאין לאל ידי האחרונים ואפילו הגדולים לחלוק עליהם", ומסיים (א"א הנ"ל, שלמרות דבריהם, הוא) לא מאמין שיצאו דברים אלו מפי הגדולים הנ"ל, אלא תלמיד טועה כתבם... (ועיין באגרות משה מר' משה פיינשטיין, יו"ד ח"ג סימן קט"ו, בדבר ספר פירושי התורה לר' יהודה החסיד וספר "הציוני" על התורה, שמביאים דברים זרים ויש לאסרם... וע"ז עונה בשו"ת משנה הלכות מר' מנשה קליין, חי"ב סימן רי"ד שאינו מאמין שדברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ, אלא נראה לפי עניות דעתו שאיזה תלמיד טועה כתב את התשובה והכניסה בין כתביו לאחר פטירתו... ולא ר"מ פיינשטיין כתבה).

אפילו נניח שיש במ"ב איזו שהיא שגגה או ט"ס, המ"ב חוזר על דבריו בסימן קכ"ח ס"ק ט"ז "בתי שוקים (מה שאנו קוראים מגפיים) - הוא מנעלים ארֻכים המגיעים עד ארכובות הרגל, היינו סמוך לשוק..." לא מסתבר שהמ"ב יחזור על אותה שגגה בדבר מיקום השוק פעמיים. במהדורת המ"ב עם הערות ביצחק יקרא מר' אביגדור הלוי נבנצל (ירושלים תשס"ד), בהשלמות בסוף ח"א כותב "שמעתי מאדמו"ר זללה"ה (הכוונה לר' שלמה זלמן אויערבאך שהיה פוסק הדור ורבו המובהק) להקל כמשנ"ב, אבל לא רצה להורות לקולא למי ששאל אותו" (ועיין באגרות משה אה"ע ח"ד סימן ק' אות ד).

דברים אלו (של א"א הנ"ל) חמורים ביותר ובעלי השלכות מרחיקות לכת. ראשית הוא כותב בהחלטיות שהמ"ב טועה ואין לערער בדבר. שנית, קובע שאיזה תלמיד טועה שם דברי שקר בפי האחיעזר ור' אלחנן וסרמן. א"כ לדבריו, איבדנו את אמונת החכמים ואת האמון בכל מה שמובא בספר כלשהוא, ויכול כל אחד לבנות במה לעצמו ולומר לא נראים הדברים, תלמיד טועה כתבם וכו' וכו', ועוד לפי מסקנת דבריו יוצא שמבטל במחי יד את כל נאמנות מסירת התורה שבכתב ובע"פ ועל זה נאמר "חכמים הזהרו בדבריכם".

ידוע במדע האקולוגיה שכאשר משנים דבר ידוע וקבוע עלולים להתקל בתוצאות בלתי רצויות וצפויות מראש. לדוגמא נהר הנילוס זרם במשך אלפי שנים וגרם לאדמת מצרים סביבותיו להיות פוריה ביותר בשל המשקעים שנשא עמו (כמובא בסוף ספר בראשית ותחילת ספר שמות). כאשר בנו את סכר אסואן, במטרה שתהיה אספקת מים סדירה, הוא חסם את המשקעים ופריון האדמה ירד בצורה חדה ועמו כמות היבול שהניבה ומעתה היו צריכים לספק זבלים לחקלאים דבר שהעלה את עלות הגידולים. באופן דומה, בשל הרצון להתרחק מהמלבוש הציוני והרחובי, שינו את לבוש הנשים שהיה נהוג במשך אלפי שנים, ועקב כך נוצר מצב שאבר שהיה תמיד מכוסה (ללא קשר שמו), כעת תמיד מגולה לשליש לחצי או לרביע. וכדי לחפות על הדבר, במקום לחזור למנהג המקורי של לבישת שמלות ארוכות דורשים מהנשים שילבשו גרביונים יותר ויותר עבים, דבר המאוד לא נוח ביחוד בימי הקיץ הלוהטים, ומסבירים להם זאת שזו מסירות הנפש שלהם (משהוא בדומה למסירות הנפש של הצפרדעים במצרים שקפצו לתנורים).

לסיכום נביא מקצת דברי שבח שנאמרו על המ"ב. בספר שיעורי משמר הלוי על מסכת ערכין, (משה מרדכי שולזינגר, ב"ב, תשע"ב עמ' רכ"ב) כותב: יש לדעת, אין כזה דבר טעות במ"ב... וסיפר שפעם נפגשה בת מבית יעקב עם בחור ישיבה, והבחור אמר לה שלפעמים מוצאים טעויות במ"ב. הלך אבי הבת אל הרב שך זצ"ל וסיפר לו דברים כהווייתן, נזדעזע מרן זצ"ל ואמר לו נחרצות, מיד תלך ותנתק את השידוך... כי לדבר כך זה גובל באפיקורסות.

במ"ב המבואר ברכת אשר מר' אפרים פאדאווער (ברוקלין, תש"ע) עמ' 62, כללי הפסק בנוגע להמ"ב והבה"ל כותב ששמע בע"פ מהגאון ר' חיים קנייבסקי... שאלתי את הגר"ח אם אמת הוא מה שאומרים שכשנדמה שיש סתירה בין דברי המ"ב במקום אחד לדבריו במקום אחר, שאפשר לתרץ ולומר שאחד מהם נכתב ע"י הח"ח בעצמו והאחר ע"י בנו או חתנו ושהם כתבו דינם ע"פ מקורות אחרים? והשיב לי רבינו שליט"א (ר"ח קנייבסקי) שאינו אמת כלל, ובשום אופן א"א לתרץ כן... והוסיף לי... שאף שאמת הוא שיש סימנים במ"ב שעיקרם נכתבו ע"י בנו או חתנו זצ"ל, מ"מ הח"ח עבר עליהם בעצמו והסכים עליהם. ונמצא שבסופו של דבר כל המ"ב יצא מתחת ידו של מרן הח"ח זצ"ל בעצמו...

בחוברת יחלק שלל, גליון ה' עמ' כ"ו סימן ד', מהליכותיו בתפילה של ר' הלל זקס מובא שנזף במי שאמר שהחפץ חיים היה בעצמו לא נוהג בכמה דברים להלכה כפי שכתב במ"ב... והקפיד על כך מאוד ואמר שזהו דבר שאסור לאומרו... ונסיים בדברי החזון אי"ש הידועים בקובץ אגרות ח"ב אגרת מ"א: סוף דבר ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו הב"י ומ"א והמ"ב... היא הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית...

No comments:

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...