Wednesday, September 03, 2014

Chapter from Y. S. Spiegel's Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri (Volume Three)

Yaakov Shmuel Spiegel’s new book has just appeared, as announced here. It is titled Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri: Be-Sha’arei ha-Defus. The Seforim Blog is happy to present this selection from pages 84-90. Those interested in purchasing a copy of the book should contact Eliezer Brodt at eliezerbrodt@gmail.com

י. חכמים מעודדים כתיבה ופרסום דברי תורה של צעירים
מן הראוי לדעת כי היו חכמים שעודדו כתיבה תורנית של תלמידי חכמים צעירים, וראו בכך מנוף להכשרתם לעתיד. ר' יונה נבון רבו של החיד"א נהג כן ביחס לתלמידו, ומן הסתם כך נהגו חכמי ירושלים באותה העת, אף שאין לנו ידיעה מפורטת על כך.[1]
מאוחר יותר שמענו על נוהג מעין זה גם בג'רבה. ר' כלפון משה הכהן כתב באחת מתשובותיו את סדר הלימוד הרצוי כדי לגדל דור של תלמידי חכמים. הוא עמד גם על הדרך שבה ילמד המורה את תלמידו לכתוב תשובות להלכה, וכך כתב:[2]
ויזרזם לעיין בדבר ולערוך עלי גליון בכתב ידם נוסח תשובה על זה כפי מה שתקיף ידיעתם מאותם המקורות, ולהביא איש איש מה שכתב בזה לפניו, ויקח בידו את כל הכתוב מהם, וישאל לכל אחד מסקנתו בזה טעמו ונימוקו. וכל אחד ישיב לפניו הנראה לו בעל פה. ואח"כ יראה אם מה שכתוב ממנו מתאים אל מה שאמר בעל פה...
גם ממקורות נוספים אנו למדים כי בתוניס[3] ובין חכמי הספרדים בירושלים, היה נהוג שיש ללמד את התלמידים כיצד יש לכתוב תשובות הלכתיות. אמנם כתיבות אלו היו כתיבות פנימיות, שעברו את הביקורת של הרב. אם הרב עבר עליהן ומצאן שהן כהלכה, יש להניח שיש אפשרות לפרסמן ברבים.[4]
דברים בזכות הדפסת חדושי תורה של חכם צעיר שמענו מפי ר' חיים אלעזר שפירא:[5]
שמעתי בשם גאון מובהק וצדיק אחד ז"ל, שהיה כמה פעמים נותן הסכמות לתלמיד חכם חריף ובקי צעירי ימים על חיבוריהם ואמר, אם כי אין החיבור נחוץ להעולם להדפיסו, אך עכ"פ ע"י זה מלהיב ומרהיב לבבם לשבת ולעסוק בתורה בעיון לחבר החיבורים, כי בדבר שרוצים לפרסם ולהדפיס לעיני העולם מדקדקים הרבה למצוא דרך סלולה, שלא ישיגו עליו על חידושיו, וע"י זה מיגעים ומתמידים בתורה ביותר.
נמצא שההסכמה אינה מאשרת בהכרח שהחידושים ראויים להדפסה. מטרתה העיקרית היא לעודד את התלמידים שיעסקו בתורה, והמסכים סומך על התלמיד שדבריו ראויים.
על ר' אליהו בומבך מסופר כי דרשת הבר מצוה שלו הפליאה מאוד את השומעים, ולכן:[6]
הבחור אליהו העלה את דרשתו על ספר, ולבקשת רבים חפץ להדפיסו ולהפיצו בישראל להנות בהם בני אדם, ואסכים מריה על ידיה הוא אביו הגדול שהתייעץ בדבר עם אביו הה"ג[7] מיאברוב, ונמנו וגמרו להדפיסו כליל בהדרו, למען הלהיב לבבו להוסיף אומץ בשקידה על דלתי התורה, וגם משום קנאת סופרים תרבה חכמה, להרבות התמדה אצל בני גילו.
יא. יסוד ההיתר לפירסום ספר בגיל צעיר
ראינו אפוא שהיו חכמים שהתנגדו לפרסום ספר בגיל צעיר. אבל יש הסבורים אחרת, והתירו לעשות זאת כפי שיבואר עתה.
במסכת עבודה זרה דף יט ע"ב נאמר:
אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב, מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה (משלי ז, כו), זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה (שם), זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד מ' שנין. והא רבא אורי, התם בשוין.
האמור בסוגיה זו שימש יסוד לקביעת גיל התמנות תלמידים לדיינים, נושא שהיה בו ויכוח גדול בין מרן ר' יוסף קארו לבין ר' משה מטראני (מבי"ט), ונזקקו לו גם חכמי הדור בתשובותיהם.[8] עמדתו של ר"י קארו היא:[9]
וכתב הר"ש בר צמח בסי' קנ"ח[10] וכן מנהג פשוט בכל קהלות תוגרמא להעמיד ת"ח בחורים שהגיעו להוראה לדין ולהורות במקום שיש גדולים מהם בחכמה והם זקנים יותר מארבעים שנה ולא נשמע מעולם פוצה פה ומצפצף, וכן ראיתי מורי הר"י בירב היה ממנה במקומו פה צפת תוב"ב דיינים שלא הגיעו למ' שנה... למדנו כי כל מי שהגיע להוראה בחכמתו אעפ"י שאינו אלא בן י"ח שנים יורה יורה ידין ידין, וכל המעכב על ידו מעכב אותו מלעשות מצות עשה מן התורה לדון את חבירו דכתיב בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו).
לאמור, ניתן למנות דיינים גם לפני שהגיעו לגיל ארבעים.
הרדב"ז היה בין אלה שנזקקו לויכוח, ובין שאר דבריו כתב:[11]
אבל האידנא שכבר יש כמה הלכות פסוקות וכמה ספרים וכמה שאלות לגאונים ז"ל אם הגיע להוראה יכול שפיר להורות מתוך הספרים אפילו בפחות ממ', שהרי יכול לעמוד על מה שכתוב בספרים. וגדולה [מזו] כתוב בהגהה [הגהות מיימוניות הל' תלמוד תורה פ"ה ה"ב] שכל פסק שאדם רואה בפירוש בספר מספרי הגאונים יכול להורות אפילו בימי רבו ואפילו תלמיד גמור, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו ולא ידמה מילתא למילתא מדברי עצמו ע"כ... ומעשים בכל יום שהבחורים מורים הוראות ואין פוצה פה ומצפצף. ומיום בואי פה באו אלי כמה קונדרסים מצפת תוב"ב מורים והם בחורים, ומהטעם שכתבתי.
לאמור, יש הבדל בין זמן התלמוד שבו הלימוד היה בעל פה, לבין זמן הגאונים ואילך שבו הדברים נכתבים בספר. כדבריו כתב גם הרשד"ם, שאף הוא נזקק לויכוח. אלו דבריו:[12]
אמנם נראה בעיני דבר ברור, דבזמננו הרשות נתונה על כל פנים לכל תלמיד חכם שהגיע להוראה אפילו שלא הגיע לשנים, כל עוד שלא יהיה בפני רבו מובהק, דבזה איני רוצה לסמוך על הטעם הנזכר, כיון דחמיר כל כך דיש בו מיתה, אבל אשארא סמכינן להורות, כיון שהחבורים הם המורים. וכל זה בתנאי שזה התלמיד בדוק ומנוסה למעיין ומבין בתלמוד ובספרי הפוסקים והמחברים ז"ל. זה אני אומר כפי האמת ממה שהורוני מן השמים כפי הדין החתוך, אבל אין ספק שראוי לגדור גדר בזמננו זה כי רבו בקיעי הזמן, השועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות, היו עבדים ליצרם כל ימיהם, ובלא דעת ותבונה ביד רמה יושבים על כסא ההוראה, ושרים לפי ערכם בחכמת התורה, ושלא היה להם עסק אחר כל ימיהם הולכים לרגליהם כעבדים. על זאת ישתומם כל חסיד, כי אין ספק כי בזה יצא משפט מעוקל, ושופט כל הארץ מלכנו יושיענו ויקיים מקרא שכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה (ישעיהו א, כו) גו'.
לאמור, רדב"ז ורשד"ם הסכימו אף הם שמותר להורות גם לפני גיל ארבעים אבל נימוקם שונה מנימוקו של ר' יוסף קארו, ויש בו חידוש. לאמור, כיום אין האדם מורה הוראה, אלא הספרים הנמצאים בינינו הם הם המורים. לאמור, המורה מגלה לציבור את הכתוב בספר, ותו לא. זאת כמובן בתנאי שהוא מבין את הכתוב בספר, וכמו שהדגיש זאת רשד"ם.
ר' עובדיה הדאיה דן בנושא זה באורך רב, וכדי שלא להאריך אביא מדבריו רק מה שנוגע לענייני ספרים:[13]
ודע דמכל האמור תשובה מוצאת למה ששמעתי... ומעיד בגודלו שראה לכמה גאונים שקדמוהו, שהיו מדקדקים שלא ליתן הסכמתם על ספר שו"ת אם מחברו פחות מארבעים שנה.
באופן דהנך רואה דאין מקום לכל דברי המפקפקים הנ"ל, והוא הדבר גם על המפקפקים בענין ההסכמות[14]... ומכל שכן לדברי מהרשד"ם והרדב"ז ודעמייהו דבזה הזמן דרבו ספרי הפוסקים והתשובות אין התלמיד חכם המורה אלא הספר, דודאי דאין מקום חשש פקפוק בזה. דהרי כל מה שהעלה על ספר הוא ממה ששאב מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. וא"כ לא הוא המורה, אלא הספרים שמהם שאב. וא"כ כל שניכר מספרו שהוא מעיין ומבין בתלמוד ובספרי הפוסקים והמחברים ובעל סברה, ודאי דיכולים להסכים על ספרו בלי שום פקפוק.
מדבריו עולה כי מותר להסכים על ספר שו"ת, שמחברו לא הגיע לגיל ארבעים. ההסבר לכך הוא כפי שכבר ראינו לעיל. לאמור, לא החכם הוא המורה, אלא הספרים הם המורים. כמובן כל זאת בתנאי שאנו רואים כי המחבר אכן מבין את אשר לפניו.
אלא שבהמשך התשובה (אות כד) הרב הדאיה מסתייג קצת:
הן אמת דכבר ראיתי להרב פנים במשפט (למר בריה דהרב פתח הדביר) בסי' יו"ד שכתב פקפוק זה בענין ההסכמות מגאוני אשכנז שהביא דברי הגאון מרדכי בכהמר"ר צבי הירש ז"ל שכתב בהקדמתו לספר עמודי עולם...[15] האמנם נראה ברור כי כל הגאונים הנ"ל תפסו במושלם להלכה כדעת מור"ם ז"ל ביו"ד סי' רמ"ב סל"א שפסק להדיא דאין לאדם להורות עד מ' שנה אם יש גדול ממנו בעיר אף על פי שאינו רבו, יעו"ש. אמנם אנן בדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל, ועינינו הרואות דהשמיט דין זה בשלחנו הטהור כאשר עשה הרמז"ל בחיבורו. וגם ראינו לכל גדולי הפוסקים הנ"ל, ששתו בחלקות בין זמן התלמוד לזמן הזה, ודאי דאין לנו לחוש לזה. ומכל שכן דיש לומר בשופי, דגם מור"ם לא דיבר אלא בהוראה שבע"פ ומשום כבוד רב העיר דקשיש מיניה. אך אם ההוראה היתה בכתב בדרך שו"ת ועינינו הרואות דהיא הוראה נכונה, מה מקום לחשוש שלא להסכים עליה, ובפרט דספר שו"ת נמסר לרבנים והם כבר יכולים להכריע בדעתם הרחבה ובבינתם אם לקרב אם לרחק, ואין שום חשש תקלה ח"ו. וכן אתה תחזה להרב פנים במשפט שם שסיים וז"ל, מיהו חזינן לגאוני רבני ספרד דלא חשו לכך ולא נמנעו לתת הסכמה לספר פסקים שחיבר אחד שהוא פחות ממ' שנה. ונראה טעמם שהמרביץ תורה לא יסמוך לגמרי על ספר אותו הפוסק, אם לא ישא ויתן בענין בכל ספרי הפוסקים והמוסכם לדעתו מפי סופרים ומפי ספרים יורה ידין עכ"ל. ומכל שכן לפי מה שבא בנותן טעם הרב ריח שדה ז"ל, שיש מקום לחוש לזה לרפיון התורה, בראותם כי אינם מתחשבים הרבנים הגדולים לדבריהם, דבודאי דאדרבא דחיובא רמיא על רב העיר לחזק את ידיהם ביתר שאת, להוסיף אומץ וחוזק בלימודם להגדיל תורה ולהאדירה, ואיתיה בזכייה, שעל ידו מלאה הארץ דיעה, והתורה רבה בישראל, ומה' יפיק רצון, ועליו תבא ברכת טוב, אמן.
שומע אתה מדבריו, כי נכון הוא שהיו רבנים אשכנזיים שמיאנו לתת הסכמה על ספר שמחברו לא הגיע לגיל ארבעים, וזאת בהסתמך על דברי הרמ"א. אבל חכמי הספרדים אינם פוסקים כמותו, אלא כמרן בשולחן ערוך שלא הזכיר את המגבלה של גיל ארבעים, ולכן חכמי הספרדים הסכימו על ספרים שמחברם צעיר.
ברם, הרב הדאיה מחדש שאפשר שגם הרמ"א יסכים לכך, כיון שהאיסור של גיל ארבעים חל רק על הוראה בעל פה. מה עוד שיש חשיבות לעודד מחברים צעירים, כדי להגדיל תורה.
בדומה לכך כתב גם ר' עובדיה יוסף:[16]
ולפ"ז כיון שאין לנו הגבלה של ארבעים שנה לענין הוראה, כל שהגיע להוראה, וכדתנן אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו [אבות ד, כ]. מעתה גם בחיבורים ופסקים אין לנו להגביל הזמן שלא להדפיס עד מ' שנה. ואף על פי שיש לחלק בין הוראה לשעתה ובמקומה, לחיבורים המתפרסמים בכל תפוצות ישראל להבין ולהורות לשעה ולדורות, מ"מ אין לנו שום יסוד מוסד לאסור בזה, מאחר שהמחבר הגיע להוראה ע"פ עדות גדולי הדור אשר יתנו עדיהם ויצדקו. ואף על פי שהרמ"א ביו"ד (סי' רמב סל"א) כ' שאין לאדם להורות עד ארבעים שנה. ע"ש. [וע"ע בתשובת המבי"ט סי' רפ[17]]. אנן בדידן בתר הוראות מרן אזלינן. ובפרט שהעיד בגדלו שכן המנהג פשוט וברור, ומעשה רב של רבו הגאון מהר"י בי רב. וכנ"ל. ואף להרמ"א י"ל דשאני דין מחבר ספר בהלכה להפיצו ברבים, דיהיב דעתיה טפי לעיין היטב בספרי הפוסקים לבל ימצא שם בדק, ואינו דומה למורה הוראה ומשיב לשואלו דבר בדרך הוראת שעה, שיש מקום לחוש פן לא יעיין היטב בהלכה וידמה מילתא למילתא, בעוד שרב המרחק ביניהם, ויהי בכזיב בלדתה אותו.[18]
לאמור, לדעת חכמי הספרדים, אם ניתן למנות דיין שלא הגיע לגיל ארבעים ודאי שניתן גם לחבר ספר לפני גיל ארבעים.[19] אמנם לדעת חכמי האשכנזים, שיש הגבלה של גיל ארבעים למינוי דיינים, יש מקום לטעון שאולי אין לחבר ספר לפי גיל ארבעים. ברם לדעת ר"ע יוסף, אדם המחבר ספר הרי חזקה עליו שהוא בודק בעומק את דבריו טרם שיפרסמם. בזה הוא עדיף ממורה הוראה, שצריך להשיב כמעט באופן מיידי. עדיפות זו של מחבר ספר היא הנותנת לו היתר לפרסם ספר גם לפני גיל ארבעים.
אלא שבהמשך הדברים סייג ר"ע יוסף מעט את דבריו:
וא"כ גם לענין חיבורים ופסקים יש להקל להדפיסם ולהגדיל תורה ולהאדירה, ועל צד היותר טוב יודיע המחבר בהקדמתו שלא יסמכו על חיבורו לפסוק ממנו למעשה כי אם אחר העיון היטב. אבל להמנע מלהדפיס מכל וכל, היא חומרא המביאה לידי קולא, שכמה הפליגו חז"ל בעונש מי שמונע בר (סנהדרין צא סע"ב).
ר"ע יוסף לא הדגיש בדבריו עד עתה באיזה ספר מדובר, והדעת נותנת שכוונתו היתה לכל ספר תורני. אכן ביחס לספר הלכתי נוספה עתה הסתייגות מסויימת. לעומתו, ר"ע הדאיה ציין בדבריו במפורש שהוא מדבר על ספר שו"ת, ואפשר שרק לגביו התיר פרסום בגיל צעיר. מכל מקום הצעתו של ר"ע יוסף שיש להודיע כי אין לסמוך על החיבור לפסק הלכה, דומה שהשפיעה על מחברים רבים כפי שנראה בהמשך.
גם ביחס לאשכנזים הביע ר"ע יוסף בהמשך תשובתו הסתייגות מסויימת:
ומעתה נראה דעכ"פ לחבר ולהדפיס חיבורים בהלכה בדיני ממונות אף להרמ"א ודעימיה יש להקל גם בפחות מארבעים שנה. ואף על פי שעדיין יד הדוחה נטויה לומר שבהדפס חיבורים בהלכה גרע טפי, כי הדבר נשאר לדורות עולם, ויורו המורים שאינם בקיאים לעמוד על שרש הדברים ועיקרם, ועי"ז רבה המכשלה, מכל מקום כיון שלא כל חכם מצוי לפסוק דיני ממונות רק הבקיאים בש"ס ופוסקים, וברוח מבינתם יעמדו על דברי המחבר היכונו דבריו אם לא, ומה גם שכל זה לאחר קבלת ההסכמות מגדולי הדור שיודעים ומכירים המחבר בחכמתו ויראתו, לכן אין לחוש לזה כלל. ומצוה קעביד להגדיל תורה ולהאדירה.
בין חכמי האשכנזים[20] מצאתי התייחסות לנושא בדברי ר' יוסף ליברמן, ואביא את מסקנתו:[21]
להדפיס דברים הנוגעים להלכה יש להמנע עד היותו בגיל מ' שנה, ואם כתב לפני כן ורוצה להדפיסם אחרי כן בהיותו כבר בן מ', צריך לעבור עליהם עוד פעם, דאם לא כן מאי אהני שמדפיס אח"כ, אדרבא עוד גרע דמטעה הבריות שאינם יודעים שמשנות ילדותו הם. וצעיר הרוצה להדפיס צריך ת"ח מבוגר בן מ' לעבור עליהם בעיון. אבל כל זה רק במי שמעצמו מברר ופוסק הלכה מראיות וסברות שלו, ואין בכלל זה מחברי ליקוטי הלכות מדברי פוסקים קודמים, כגון ספרי "כהלכתו" של דורינו שאינם אלא מאספים דברי קודמיהם, באלה אם רבני גאוני הזמן יסכימו שהמחבר הולך ישר וראוי לכך הרי הם מזכי הרבים.
ר' נתן גשטטנר סבור אחרת. אלו דבריו:[22]
הרי חזינן עד כמה חרדו גדולי עולם אלו זכר צדיקים לברכה שלא לפרסם פירות בוסר הנוגעים להלכה, ומכל שכן ספרי לקוטים של הלכות פסוקות אשר יד הכל ממשמשים בהם ואינם מיועדים דוקא לתלמידי תכמים היודעים להבחין בין תכלת לקלא אילן, הרי ודאי שאינו ראוי לעסוק בכאלה אלא לתלמיד חכם מופלג שהורגל לעיון והתעמקות שנים רבות, ואף שתקנת גאוני פראג[23] נראה שלא נתפשטה, דהא עינינו הרואות שהרבה גדולים הבאים אחריהם הדפיסו ספריהם בהלכה טרם שמלאו להם ארבעים לבינה, ואף הגאונים הללו לא תקנו זאת אלא בקהלתם וכמבואר בלשון הכרוז "ראינו לתקן תיקון בקהלתינו". אבל עכ"פ ניתן ללמוד מדבריהם הקדושים כי לאו כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ואין ראוי לעסוק בפרסום הלכות הנוגעות למעשה אלא לתלמידי חכמים בעלי עיון שדעתם נתיישבה עליהם.
גם נראה דעיקר הקפידא היתה שלא להדפיס קודם שנת הארבעים בירורים הלכה למעשה, אבל לענין הדפסת ספר של ביאורי סוגיות ופלפולא דאורייתא, שאינו בא להסיק ולפסוק הלכה, הנה בזמן הזה של עוקבתא דמשיחא שנתקיים בנו אמרם (סוטה מט:) חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת... ודאי שחיוב גמור על השרידים אשר ה' קורא, תלמידי חכמים צעירים העוסקים בתורת ה', להפיץ מעייני חכמתם חוצה, ויש בכל ספר שמחברו הוא ירא שמים ישר הולך משום קידוש שם שמים ברבים, להראות לעיני עם הארץ כי לא פסקה אהבת התורה מישראל... ואדרבה חשיבות גדולה היא לעורר ולעודד את צעירי הצאן לחדש חידושין דאורייתא ולכתבם עלי גליון וגם לפרסמם בדפוס, אבל בתנאי שהדברים הם פרי עיון והעמקה ויגיעה בגופי תורה.
העתקתי חלק ניכר מדבריו, כדי שהמעיין יראה מה בינו לבין ר"י ליברמן.




[1]       ראה על כך מ' בניהו, רבי חיים (לעיל הערה 35), עמ' יא-יב.
[2]       שו"ת שואל ונשאל, ח"ה, יו"ד סי' קיט. הוא חזר על כך במקומות נוספים. ראה בספרו ברית כהונה, ג'רבה, תש"א, או"ח מערכת ל, אותיות טו (שם גם ציין למקומות נוספים שבהם חזר על דבריו), טז.
[3]       ראה ר' מאיר מאזוז (נאמ"ן), דרכי העיון, בני ברק, תשע"ב2, דפים קנח-קס, ואף שמדובר שם בג'רבא, שלא היה לה כל כך קשר לתוניס, בכל זאת המחבר כתב בראשית דבריו כי הוא מדגים את דרך "העיון התוניסאי", וראה גם דבריו בדף קנח ע"ב ד"ה נעבור.
[4]       הנה החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סי' סג הדפיס תשובה של רבו, ואחריה סי' סד הדפיס את תשובתו שבה דן בדברי רבו, ולפי מ' בניהו, רבי חיים (לעיל הערה 35), עמ' יא, הערה 24, החיד"א היה אז בן חמש עשרה-עשרים שנה.
[5]       דברי תורה, ירושלים, תש"מ, ח"ו, אות מה.
[6]       ראה לעיל הערה 118, בתולדות המחבר (אין ציוני דפים).
[7]       הרב הגאון, הרב הגדול.
[8]       על הויכוח ראה מ' בניהו, 'האסכולות של המבי"ט ושל מרן רבי יוסף קארו וההתכתשות ביניהן', אסופות, ג (תשמ"ט), עמ' טז-כד, ובספרות שם, וחזר על כך בספרו יוסף בחירי, ירושלים, תשנ"א, עמ' מח-נג. באור ישראל סד (תשע"ב), עמ' לד-לו, נדפסה תשובתו של ר' מרדכי הענא מכתב יד בעניין זה.
[9]       שו"ת אבקת רוכל סי' רא. תשובה זו אנונימית, אבל כבר קבעו כי היא של ר"י קארו, שהרי הוא מזכיר בה את ספרו בית יוסף.
[10]     לפנינו נמצא כן בתשב"ץ, ח"א, סי' קנט.
[11]     שו"ת רדב"ז, ח"ו, סי' ב אלפים קמז.
[12]     שו"ת רשד"ם, חו"מ, סי' א, מהד' ר"ד אביטן, ירושלים, תשס"ח, דף ח ע"א.
[13]     שו"ת ישכיל עבדי, ח"ב, חו"מ, סי' א, אותיות כב, כג.
[14]     כדאי לציין: הרב הדאיה סבור שההסכמות בדורנו אין להן כל תוקף, כיון שברור שהמסכים לא עבר על כל הספר אלא המסכימים "סומכים על חזקה על חבר שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, וגם סומכים על המעיין שבדעתו הרחבה יכול להכריע אם לצדק אם לשבט ולכן אין שום צורך בהסכמות, ולא נצרכה אלא לברכה". כך כתב בהסכמתו לספרו של ר"מ מימון, הלכה למשה, ירושלים, תשי"ח.
[15]     הבאנו את הדברים לעיל, ראש סעיף ו.
[16]     שו"ת יביע אומר, ח"ד, חו"מ, סי' א.
[17]     שורה זו במקור.
[18]     מליצה על פי בראשית לח, ה: והיה בכזיב בלדתה אותו. כלומר, המורה הוראה יכול לטעות.
[19]     ר' אברהם יקותיאל אוהב ציון, שו"ת יעלת חן, ח"א, ירושלים, תשס"ט, בהקדמה שערי ח"ן, דף א ע"ב, כתב שאם חיבר את התשובות בהתיעצות עם חבריו, ניתן לפרסם אותן לפני שהמחבר הגיע לגיל ארבעים.
[20]     על פי מה שכתב ר' צבי יברוב, מעשה איש, בני ברק, תשנ"ט, ח"ב, עמ' ע-עא, עולה כי החזון איש תמך בהדפסת ספר בגיל צעיר ואילו רז"ר בענגיס התנגד לכך.
[21]     משנת יוסף, שבעים דרשות ומאמרים, ח"א, ירושלים, תשנ"ח, מאמר ז, עמ' פז.
[22]     שו"ת להורות נתן, חי"א, סי' צג, אותיות ז-ח.
[23]     על תקנה זו נעמוד לקמן בסעיף יב.

No comments:

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...