Wednesday, March 30, 2011

תפילת בית המדרש, התיאטרון הרומי וישיבת הקרנות


תפילת בית המדרש, התיאטרון הרומי וישיבת הקרנות

דוד סג"ל

מלבורן, אוסטרליה



אף שלתפילה צורות הבעה ושמות שונים[1], הרי עיקר התפילה הוא אחד, והוא מוגדר ע"י הרמב"ם[2] כך:


"... חיוב מצווה זו /התפילה/ כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו".


עיקרון זה מופיע בדברי הרמב"ם גם במקום אחר[3], בו הוא כותב:


"לעולם יצעק אדם על העתיד לבא, יבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר, ויודה וישבח כפי כחו, וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד, הרי זה משובח".


דברי הרמב"ם שב"מקור האחר", הם בסיום הלכותיו העוסקות ב"תפילות הכפולות[4], שבהן שתי תפילות, הראשונה תפילת בקשה הפותחת ב"יהי רצון מלפניך", והשניה היא תפילת הודיה הפותחת ב"מודה אני לפניך", ומהיותן תפילות הודיה על מילוי בקשותיו, יש להתפלל אותן רק באם בקשותיו שבתפילתו הראשונה נתמלאו.


אחת מ"תפילות כפולות" אלו היא תפילת "הנכנס לבית המדרש", אלא שהיא שונה מהאחרות' מפני שאת תפילת ההודיה שבה צריך הנכנס לבית המדרש להתפלל ביציאתו ממנו, גם כשאינו יודע אם בקשותיו בתפילת הכניסה שלו נענו, או אף אם הוא יודע שלא נענו, מפני שאינה תפילת הודיה על מילוי בקשותיו שבתפילת הכניסה, אלא היא תפילת הודיה "כללית", על שזכה לשבת בין יושבי בית המדרש.


אף שבראשיתה לא היתה תפילת "בית המדרש" אלא "תפילה פרטית[5]" של התנא רבי נחוניא בן הקנה[6], ובדברי הרמב"ם שבמשנה תורה היא לא הובאה בלשון הלכה מחייבת[7], הרי שהיא הובאה ככזו בפירושו למשנה[8]:


"ושתי תפילות אלו חובה על כל מי שנכנס לבית המדרש ללמוד, הלא תראו שלא אמר בכניסתו מה היה אומר[9] ר' נחוניא בן הקנה ותהיה הרשות בידנו, אלא אמר בכניסתו[10] מה הוא אומר, ר"ל אם נכנס הנכנס לבית המדרש מהו צריך לומר...[11]".


על תפלתו של רנב"ה מסופר במשנה:


"רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל[12] בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, תפלה קצרה.


אמרו לו (תלמידיו[13]):


מה מקום[14] לתפלה זו?


אמר להם:


בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי[15], וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי".


משאלת השואלים (תלמידיו) ניתן להבין, שלא היה ידוע להם על חיוב להתפלל לפני הכניסה והיציאה מבית המדרש, וכי על מה יתפללו?


לדברי המאירי[16], חידשה תפילה זו של רנב"ה "יסוד" חדש בחיוב כל תפילה:


"נחוניא בן הקנה וכו' הורה בזה, שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו לעזר אלקים, ואז יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד, ואמר על זה החכם, שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש, שלא תארע לו תקלה על ידי הוראתו, וביציאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים".


ממשנה זו שבה מופיע רק סיפור תפילותיו של רנב"ה ולא נוסחן, לא ניתן להבין ממה חשש ומהו חלקו שעליו הוא הודה, אך מתפילות מנוסחות המופיעות כהמשך למשנה בשני התלמודים - הירושלמי והבבלי, ניתן להבין מה חשבו מחברי התפילות, ממה חשש רנב''ה ועל מה הודה.



תפילות הכניסה והיציאה בתלמוד הירושלמי[17].


"בכניסתו מהו אומר?


יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי, שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא, שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור, ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא.


וביציאתו מהו אומר?


מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות, ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל והן עמלין, אני שוקד והן שוקדין, אני עמל לירש גן עדן, והן עמלין לבאר שחת [18], שנאמר[19]: "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת".


בסוף ההלכה שבירושלמי מופיע מאמרו של רבי אבון:


"ביציאתי אני נותן הודייה על חלקי, אמר רבי אבון: לא-ל שחלק לי דיעה ומעשה טוב[20]".


מהו פירושם של דברי רבי אבון?


הרב משה מרגליות כותב בפירושו "פני משה", שרבי אבון מתייחס לנוסח תפילת היציאה ה"מנוסחת" שבתלמוד הירושלמי ולא לדברי המשנה, (למרות שדברי רבי אבון פותחים בציטוט מהמשנה), והוא מפרש את דברי רבי אבון בשני אופנים:


"ר' אבון מפרש להא דקאמר /רנב"ה, אני נותן/ הודיה על חלקי, דאין צריך להאריך כ"כ כמו דתני בברייתא דלעיל, ביציאתו מהו אומר וכו', אלא דבהא לחוד סגי לצאת ידי תפילה זו[21] שאומר מודה אני לאל שחלק לי דעה ומעשה טוב".


"ועוד, שזה ג"כ מעין הבקשה בכניסתו, שעכשיו נותן הודיה שחלק לו דעה - ולא נכשל בדבר הלכה, ומעשה טוב - שלא הקפיד כנגד חביריו[22]".


בעוד שבתירוצו הראשון מסביר הפני משה את דברי של רבי אבון כאומר, שכדי לצאת את "דרישתה" של תפילת רנב"ה די בתפילה יותר קצרה מזו שבגמרא, הרי שלפי הסברו השני של הפנ"מ, טענת רבי אבון היא שישנה עדיפות לנוסח התפילה הקצר.


משני פירושיו של הפני משה בדברי רבי אבון, ניתן להבין שלדעתו אין תפילות בית המדרש המנוסחות שבירושלמי, נוסח תפילותיו של רנב"ה, מפני שאילו היו נוסח תפילותיו, לא היה רבי אבון טוען שאין צריך להאריך כ"כ או שתפילת יציאה קצרה אף עדיפה, שהרי רנב"ה הוא "אבי התפילה", אך מאחר והוא סבר שנוסח תפילות הכניסה והיציאה אינן נוסחי תפילתיו של רנב"ה, אלא הן תפילות שחוברו ע"י חכמים מאוחרים יותר על בסיס העקרונות שבהסברו של רנב"ה לתפילותיו, ולכן הוא טען שכדי למלא את "דרישות" תפילתו של רנב"ה אין צורך בתפילה הארוכה, ודי אם הוא אומר, "מודה אני לאל שחלק לי דעה ומעשה טוב", או שהוא אף נוסח "עדיף".


גם מהברייתא בבבלי שאינה פותחת ב"מה הוא אמר[23]", או ב"מה הוא היה אומר[24]" (שהן הלשונות כאשר שואלים מה היה נוסח[25] דבריו של אומר פלוני), ניתן להבין, שהברייתא[26] לא באה לספר מה היה נוסח תפילותיו של רנב"ה, אלא על נוסחי תפילות "מומלצות", שחוברו ע"י חכמים מאוחרים יותר על בסיס העקרונות שבתשובת רנב"ה שבמשנה[27].


וכך כותב פרופ' ר"ל גינצבורג[28]:


"... ואיך שהוא לפי דרכנו למדנו שלא כוונו בשני התלמודים לומר שאלה התפילות בלשונם ממש התפלל רבי נחוניא ... אלא שנתנו דוגמה לתפילה שראויה ליושבי בית המדרש, וכמנהגו של רנב"ה שהיה מתפלל שלא תארע תקלה על ידו ...[29]”.



תפילות הכניסה והיציאה בתלמוד הבבלי[30].


גם בתלמוד הבבלי מופיעות בהמשך למשנה, תפילות כניסה ויציאה מבית המדרש, שנוסחן שונה מזה של התלמוד הירושלמי:


"ת"ר[31]:


בכניסתו מהו אומר?


יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח[32] בהם.


ביציאתו מהו אומר[33]?


מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי[34] קרנות שאני משכים והם משכימים - אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים - אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת".

__________


אף שתפילות בית המדרש שבירושלמי והבבלי דומות במבנן ובתוכנן הכללי - שבשתיהן תפילות כניסה ויציאה, ובשתיהן (מלבד לפי פירושו השני של ה"פני משה), תפילת היציאה אינה הודיה על מילוי בקשותיו שבתפילת הכניסה, אלא היא תפילת הודיה "כללית", יש ביניהן הבדלים רבים[35], אך במאמר זה נדון בעיקר בשני הבדלים, שבירושלמי הדמות השלילית היא זו של יושב התרטיות והקרקסאות, ואילו בבבלי הם יושבי הקרנות, וכן שתפילת היציאה שבנוסח הירושלמי מסתיימת בפסוק: "... שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת", בעוד שתפילת היציאה בבבלי אינה מסתיימת בפסוק שהוא, (מלבד בנוסח תפילת היציאה שברי"ף[36], אשר סיום התפילה שם הוא: "... שנאמר[37]: ואתה אלהים תורדם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך").


לפסוקים אלה הבאים (בירושלמי ולגירסת הרי"ף בבלי), כהמשך ל"באר שחת", משמעויות עקרוניות שונות.


לשון הפסוק שבירושלמי הוא בגוף ראשון, וייתכן שהיא תפילתו של המתפלל (בלשון הפסוק) עבור עצמו[38], בעוד שהפסוק שבסיום התפילה בנוסח הרי"ף תוכנו הוא "בקשת קללה" על יושבי הקרנות לירידתם לבאר שחת - "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת".


מי הם יושבי הקרנות?


הביטוי "יושבי קרנות" שאינו בתלמוד הירושלמי או בכל ספרות קדומה אחרת והוא מופיע רק[39] בתלמוד הבבלי בשלושה מקורות, ובכל אחד מהם פירש רש"י פירוש שונה למהותם:


בתפילת בית המדרש פירש רש"י:


"מיושבי קרנות – חנוונים[40] או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה[41]".


במקור השני מובאים יושבי הקרנות כסיבה לתקנת עזרא לקריאת התורה במנחה בשבת[42]:


"... שיהו קוראין במנחה בשבת - משום יושבי קרנות[43]".


לדברי רש"י בפירושו שם, יושבי הקרנות הם "חנוונים", (שחנויותיהם היו ממוקמות בפינות הרחוב):


"משום יושבי קרנות - יושבי חניות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה".


המקור השלישי הוא בפסולין לדון[44]:


"רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר "בצדק תשפט עמיתך", אלא משום יושבי קרנות".


שם פירש רש"י:


"גזירה משום יושבי קרנות – תגרין שאינן בקיאין בטיב דינין, ויזכה את החייב ויחייב את הזכאי".


מפירושו של רש"י בתפילת בית המדרש ניתן להבין, שיושב הקרנות כאן אינם (רק) חנוונים (שחנותם היתה בקרן הרחוב), אלא אף עמי הארץ, כשהמשותף לשניהם הוא שהם מבלים את זמנם (בפינת הרחוב) בשיחות בטלות.


האם ייתכן שהשינוי בפירש"י בתפילת בית המדרש, (שבה הוסיף את עמי הארץ), הוא מהיותו ממהדורה שונה, (מוקדמת או מאוחרת) של פירושי רש"י[45] או שהוא שינוי מכוון?


_________________


הרב קוק: טעות סופר בגירסת הבבלי של התפילה.


הבנתו של הרב קוק היתה שהפסוק "ואתה אלקים תורידם לבאר שחת" שבסיום תפילת ההדרן (שמקורו בנוסח הרי"ף) הוא "בקשת קללה" על יושבי הקרנות, גרמה לו לטעון שלפננו טעות סופר, והוא כתב[46]:


"הדבר תמוה מאוד, שלא מצינו עוד שיתיחסו ליושבי קרנות, במידה של איבה כ"כ גדולה עד כדי כך לקללם", והרי "הרבה מהם אנשים תמימים וישרים[47] ואין מקום לקרותם בשם אנשי דמים ומרמה[48], ואדרבא, אנו חייבים להתפלל בעדם ולברכם, וק"ו שחלילה לנו לקללם[49] ... הלא כל דרכם בקודש הוא ההיפך מזה, ומרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה[50],"אני בריה וחברי בריה[51], אני מלאכתי בעיר, והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים[52]".


ומסקנתו:


אך נראין הדברים שנשתרבבה כאן טעות סופר עתיקה, ונתאזרחה בכל הספרים, בגמרא ובנוסחאות התפילה המודפסות בספרי המשנה עפ"י התוי"ט ז"ל ובסיומי המסכתות בתוך ההדרן, אך הנוסחא האמיתית היתה כתובה בספרים בר"ת, "מיושבי קרו"ת" ועל גבי הר"ת היה קו מעוקם קצת, לסימן שהוא ר"ת, וטעה הסופר הקדמון, ולא הבין מהו קרו"ת, וחשב שהקו העקום שעל המלה קרו"ת, הוא "נון" תלויה, והכניס אותה בתוך השורה, ויצאה לו "קרנות", שהיתה ידועה להמעתיק ממקומות אחרים[53] בניגוד לת"ח, אבל באמת ... יושבי הקרקסאות והתיאטראות נקראים אנשי דמים ומרמה", כי "רואים שתיאטראות וקרקסאות, בכלל מושבי לצים הללו, שהיו בהם ענינים של שפיכת דמים ע"י האיצטדינין, וענינים של מדיניות ופוליטיקה[54] של רומי, שהיתה טבועה בשקר ומרמה[55] ... ועליהם נאמר באמת: והם יורדים לבאר שחת, שטופים בשפיכות דמים[56] במלחמת השחוק[57] שלהם ובמלחמות ממש המאבדים את העולם, בניגוד לדרכי החיים של תוה"ק המקיימת את העולם ומביאה לו שלום וברכה, ועד כמה הדברים מכריחים שהנוסחא האמיתית היא: "לא שמת חלקי מיושבי קרקסיאות", תוכיח נוסחת הירושלמי כאן: "ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד ובתי כנסיות ולא שמת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות ... ומצוה לתקן".


הרב קוק בראייתו השווה את ה"צד השלילי" של הבבלי לזה של הירושלמי, אף שאין לדמות נוסח תפילה ארץ ישראלי לנוסח בבלי.


התגובות ל"תיקונו" של הרב קוק.


הצעת התיקון של הרב קוק זכתה ל"הסכמתו" של אליעזר בן יהודה, אשר במלונו כתב בהערה[58]: "צדק רא"י הכהן קוק בהערתו שאין קרנות כאן אלא טעות סופר קדומה מאוד במקום קרו"ת ר"ת של "קרקסיות ותיאטריות", אך היו גדולי תורה ואחרים, שכשהתייחסו לתיקונו של הרב קוק, הם שללו את תיקונו מכל וכל, ובאותה עת ענו על שאלותיו בצורת שונות ותמוהות:


הרב מ"מ כשר:


התייחסותו לדברי הרב קוק היא בדונו[59] בפסולין לדון, שהאחד מהם הוא "יושב הקרנות" ולאחר שציין שרש"י מפרש שיושבי הקרנות הם "תגרין", הוא מציין לדברי האבות דר"נ שכתב[60]:


"וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ כיצד? מלמד שלא יתכוין אדם לישב עם יושבי קרנות בשוק. שכל זמן שאדם יושב עם יושבי קרנות בשוק נמצא בטל מן התורה, שנאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, כי אם בתורת ה' חפצו[61] ... ומדברי אבות דר"נ "יושב קרנות בשוק" מפורש שהעיקר כפירוש הערוך ופירוש שני של רש"י שלא מיירי מיושבי חניות, אלא מעמי הארץ שעמלין בדברי שיחה בטלה".


ובהערתו לדבריו אלה הוא כותב:


"וע"פ שנתבאר לעיל, אין מקום לתיקון שהובא בגנזי קדם[62] שט"ס יש כאן במלת קרנות, וזה ר"ת של קרקסאות וצ"ל קרות"א, ונעשה קרנות על יסוד דברי הירושלמי בנוסח התפילה: ולא שמת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, נעלם ממנו שכן מבואר באבדר"נ ...".


ויש להעיר על דבריו:


הרב כשר טוען "שהעיקר כפירוש הערוך ופירוש שני של רש"י שלא מיירי מיושבי חנויות, אלא מעמי הארץ שעמלין בדברי שיחה בטלה", והרי בדברי רש"י ישנו פירוש אחד, של שתי דמויות "שוות" העוסקות בדבר שיחה בקרנות, האם לא ייתכן שגם יושבי החנויות מבלים את זמנם החופשי בשיחות בטילות?



הרב ראובן מרגליות:


גם הוא התייחס לדברי הרב קוק בדונו בפסולים לדון, והוא כותב[63]:


"ומרן הגראי"ה קוק[64] תמה לפירש"י איך ייתכן לומר על כלל יושבי חניות ותגרים ... וכתב להגיה קרו"ת ... ומבלי להגיה נראה שהכוונה על המוזכרים במסכת סנהדרין[65] "ראשי גייסות יושבים בקרונות של זהב", בכתובות[66]: "נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה", ומבואר בב"ר[67]: "ונדמו כולן לחיילות של מלך, מהן יושבין בקרנות ... פגע ביושבי קרנות", ובגיטין[68]: "שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר", ובסוטה[69]: "ושמע קול קרונות והרתיע".


נחמן צבי געצאוו כתב[70] שיש לגרוס "קרונות" במקום קרנות, (מעין מה שכתב הרב מרגליות שדבריו הובאו לעיל), אלא שיושבי הקרונות בהסברו אינם חיילים אלא יושבי עגלות המרוץ, וגם הוא רוצה למצוא ראייה לפירושו מנוסח הירושלמי, (כנסיונו של הרב קוק).


אברהם בורשטיין כתב[71]


פירושם של הר"ר מרגליות ושל געצאוו, הוא פירוש תמוה לא פחות מהגהתו של הרב קוק, שהרי קשה לומר שמחבר התפילה כשכתב: שלא שם חלקי בין "יושבי הקרנות", התכווין לומר שלא שם חלקי בין החיילים יושבי הקרונות, או בין רוכבי עגלות המירוץ, וכי מה להם ותפילת בית המדרש[72].


גם ציונו של הרב מרגליות לגיטין[73]: "שמונים [אלף] קרני מלחמה" אינו מובן, שהרי לפירש"י שם[74] ובמקומות אחרים[75], "קרני" הוא במשמעות קרני תרועה שתוקעים בהם, ולא מלשון קרונות שיושבין בהם.



האדמו"ר מליובאוויטש:


התיחסותו לדברי הרב קוק היא באגרת תשובה[76] למי ששלח לו את מאמרו "יושבי קרנות"


באגרת זו כותב האדמו"ר:


"הנני מאשר בזה קבלת מכתבו מג' מ"ח ואח"כ נתקבל גם כן הירחון "ביהכ"נ" חוברות כ-כא.

ובמה ששואל לחוו"ד ע"ד מאמרו[77] יושבי קרנות אשר מסקנתו להגי' בתפלת ר"נ בן הקנה (ברכות כח, ב) יושבי קרו"ת במקום קרנות ופי' הר"ת הוא יושבי קרקסאות ותיאטראות ומסתייע מהירושלמי שם פ"ד ה"ב שגירסתו ולא נתת חלקי בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות ועד"ז נמצא בסידור מנהג רומי רצ"ז ובמחזור רומניא רנ"ה (כ"כ בסידור עם פי' עולת ראי' להרב קוק ע' שמג).


הנה אחרי בקשת סליחה, חידוד נאה הוא אבל אין נ"ל להגי' כנ"ל ומכמה טעמים:

א) רש"י בברכות שם וכמה ראשונים[78] הביאו הגירסא יושבי קרנות ופירשוה חנונים וכיו"ב.

ב) לא מצאתי בשום מקום בקשר עם קרו"ת הבטוי יושבי כ"א הולכי[79]. יעוין במקומות המסומנים בערוך השלם, וצע"ק בע"ז יח. ב. ההולך כו' ה"ז מושב כו'.

ג) אם בתפלה היום יומית כנראה[80] של אחד מראשוני התנאים ושהאריך ימים[81] הי' הסדר[82] קרקסאות ואח"כ תיאטראות בודאי שהי' משתרש נוסח זה בכ"מ. ובפועל הרי מלבד ב' או ג' מקומות* הנוסחא בש"ס ומדרשים היא טיאטראות ואח"ק קרקסאות וכ"ה גם בירושלמי שממנו מסתייע.

ד) תועלת הר"ת ואז הוא מצוי, כשבא במקום תיבה רגילה ולא כמו בנדו"ד, כשמקצר תיבות משפה זרה ושבאו בתושבע"פ רק פעמים מספר. ובמס' זו לא באו כלל מלבד בפעם הזאת. וידוע שבזמן המעתיקים הי' כל ספר וספר קובע ענין לעצמו מפני גודל הטרחא וההוצאה שבמלאכת ההעתקה הגהה וכו'.

ה) לכאורה קשה יותר לישב הם עמלים[83] איושבי קרו"ת לפי גרסת הירושלמי מליישב "הם רצים לבאר שחת" איושבי קרנות ע"פ דעת רז"ל בחומר ענין אונאת המדות וכו', וראה לדוגמא מרז"להובא ברש"י עה"ת[84] שאם שיקר במדה כו' מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם!


נחמן צבי געצאוו כתב[85] שיש לגרוס "קרונות" במקום קרנות, (מעין מה שכתב הרב מרגליות שדבריו הובאו לעיל), אלא שיושבי הקרונות בהסברו אינם חיילים אלא יושבי עגלות המרוץ, וגם הוא רוצה למצוא ראייה לפירושו מנוסח הירושלמי, (כנסיונו של הרב קוק).


אברהם בורשטיין כתב[86]

____________


לדברי הרב קוק,"יושבי הקרנות" שבתפילת בית המדרש, הוא "שבוש שהתאזרח", אלא שקשה לומר שהיא טעות שטעו בה כל הראשונים[87] ולא היה מי מהם שהבחין שלפניו טעות[88], ואם ההוכחה היחידה לשינוי הגירסא היא קושיתו, ידועים דברי הרא"ש[89] "שאין לעשות בנין בלי יסוד, כי באו להחמיר ולומר סברות רחוקות ודחוקות מכח קושיא, ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין", ואין ספק שעיון בטענות הרב קוק לשינוי הגירסה יגלה שטענותיו אינן טענות, ואם ישנה כאן "טעות שהתאזרחה", הרי היא הנקודה שנוספה ע"י מדפיס טועה בזמן מן הזמנים בתוך דברי רש"י, והיא שגרמה לשאלות הרב קוק ולהסברים התמוהים של המגיבים על דבריו.



"שיבושים שנתאזרחו בספרים".


בעיית ה"שיבושים שנתאזרחו בתלמוד" היא בעיה ידועה[90], שיבוש שתחילתו בסופר שטעה בהעתקת כתבי יד, הועתק ממנו ע"י סופרים שבאו אחריו, וכשהמגיהים בבתי הדפוס הראשונים הבחינו בטעות הם "תיקנו" את הטעות כהבנתם, ועי"כ גרמו לטעויות ע"ג טעויות, ולא אחת טעו סופר או מגיה בפענוח טועה של ראשי תיבות[91], הבעיה החריפה עם התפשטות הדפוס, כשהמהדורות ה"חדשות" לא היו אלא דפוס-צילום של המהדורה הקודמת, וכך עברה הטעות הראשונה מהוצאה להוצאה, ואף היו מקרים שטעותו של סופר שבהעתקת כתב היד, או המדפיס של מהדורת הדפוס הראשונה הפכה להלכה[92] וכשגרמה לקושיות ותמיהות, ענו עליהן בתירוצים תמוהים עוד יותר.


גם הרב קוק וגם המערערים על תיקונו הבינו שבדברי רש"י שני פרושים למהותם של יושבי הקרנות:


האחד: "חנוונים", והשני: "עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה".


ולכן, כשהרב הרב קוק שאל במה חטאו החנוונים, הוא השיב שלפנינו ט"ס, הרב מרגליות הגיב על שאלותיו וטען שיורדי הקרנות אינם חנוונים אלא חיילים יושבי קרונות, הרב כשר טען שהעיקר הוא כפירוש הערוך והפירוש השני של רש"י שלא מיירי מיושבי חניות אלא מעמי הארץ המבלים את זמנם בקרנות הרחוב, והאדמו"ר מליובאוויטש השיב שייתכן שהחנוונים ירדו לבאר שחת בגלל כשלונם ב"אונאת המדות".


אילו ראו את המהדורות הראשונות של דפוסי התלמוד, הם היו מוצאים שהנקודה המפסקת בפירש"י בין החנוונים ועמי הארץ כפי שהוא לפנינו, (וכן בפסולין לדון) אינו אלא ניקוד של מדפיס.


הנוסח בפירש"י שלפנינו (ואף בהוצאות החדשות "המדוייקות"[93] המבוססות על הוצאת האלמנה והאחים ראם), הוא:


"מיושבי קרנות – חנוונים. או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה".


בעוד שבמקור היה:


"מיושבי קרנות – חנוונים או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה".


לפי גירסת פרש"י שהיתה בדפוסים הראשונים, אין כאן שני פירושים אלא פירוש אחד שלפיו היושב בבית המדרש מודה לה', שהוא זכה להיות בבית המדרש, ואינו מן החנוונים ועמי הארץ היושבים בקרנות הרחוב ועוסקים בדברי שיחה.



יושבי הקרקסאות והתיאטראות שבתפילת בית המדרש שבירושלמי.


לשם הבנת הסיבה מדוע הוכנסו יושבי התיאטראות והקרקסאות לתפילתו של יושב בית המדרש, עלינו לבחון מה היתה גישת החכמים אל הישיבה בתיאטראות.


התיאטרון[94] בצורותיו השונות[95] שהיו צורת בידור נפוצה בכל רחבי האימפריה הרומית, ו"הגיעו" גם לארץ ישראל", ראשיתו בזמן המתיוונים, שעליהם מצאנו במקבים[96]:


" ... בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמר: נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו, כי מהיום אשר סרנו מהעמים מצאנו רעות רבות ויטה הדבר בעיניהם ויתנדבו אנשים מהעם וילכו אל המלך, וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים ויבנו גמנסיון בירושלים כמשפטי הגויים, ויעשו להם ערלה ויעזבו ברית קודש ויצמדו לגויים ויתמכרו לעשות רע".


השפעת הגמנסיון היתה כזו, שהכהנים היו מפקירים את עבודת המקדש כדי לראות את המשחקים השונים:


" ... ועד מעלה כזו הגיעה ההלניות ומדות הנכרים ... עד אשר הכהנים חדלו להיות קנאים לעבודת המזבח ובבזותם את המקדש ובעזבם את הקרבנות היו ממהרים אל ככר ההתאבקות ...[97]".


לאחר הפסקה בזמן המכבים, חודשה בנייתם בתחילת שלטונו של המלך הורדוס שהקימם בעיקר בערים הנוכריות, אך במשך הזמן נבנו מבנים מסוג זה גם בערים היהודיות, בציפורי נחשף תאטרון רומי, בטבריה היה אצטדיון, ובחפירות ארכיאולוגיות נחשף שם גם תיאטרון, וסביר להניח שביקורם של תושבי העיר היהודים (שהיו החלק השליט בערים אלה) במקומות אלו, היו "איום" רוחני ליהודים, והם היו הסיבה לאמירות הרבות של התנאים (והאמוראים) בגנות ההליכה אל התיאטראות והקירקסים, מפני שאין להניח כי אמירות חז"ל משקפות רק עמדה עקרונית בעניין תרבות הבידור ולא את המציאות בשטח, שהרי אילו היתה האוכלוסייה היהודית נמנעת מביקורים במקומות הללו, לא היו חז"ל מתייחסים למקומות אלו פעמים כה רבות, שהרי ידוע כי ביטויי התנגדות של חז"ל להתנהגויות מסויימות, שיקפו לא אחת מציאות חברתית שהייתה מקובלת בציבור, והם מתחו ביקורת על מציאות זו ולעתים אף נוקבת.


ההתנגדות לבניית התיאטראות של הורדוס והישיבה בהם[98], היתה עוד מאז בנייתם של התיאטראות הראשונים בארץ ישראל על ידו.


לדברי יוזפוס[99] נבנו התיאטראות הראשונים, ביריחו[100], בקיסריה[101], ובירושלים[102], וכי בניית התיאטרון המפואר ע"י הורדוס בירושלים עוררה מורת רוח רבה בקרב היהודים:


" ... מאחר והורדוס פרץ את גדר חוק האבות, והתחיל לפרע במנהגים נכרים, ולערוך בתיאטראות אלו התגוששויות, קרבות בין חיות טרף וקרבות בין חיות ובני אדם שנידונו למיתה, משחקים שהיו להשתוממותם ולעונג נפשם של הנוכרים, אך לבני הארץ הם היו הפרה גלויה של החוקים הנערצים עליהם, שכן כחטא נראה להם הדבר, להשליך בני אדם לחיות לשם הנאתם של בני אדם אחרים ממראה עיניהם, וכן נראה להם כחטא להמיר את חוקיהם במנהגי נוכרים".


ההתמרמרות הגיעה לשיאה, כאשר נפוצו שמועות שהורדוס הכניס "צלמים" לתוך האמפיתיאטרון, (כפי שהיה הדבר בתיאטראות הרומיים), ואף שרוחם של רוב התושבים "נרגעה", לאחר שהורדוס הראה להם את הקירות החשופים של התיאטרון, לא נרגעה רוחו של ציבור "קנאי" קטן שלא השלים עם עצם הקמת התיאטרון בירושלים, מהיות התיאטרון ומשחקיו "מנהגים זרים ליהדות", גם ייתכן, שהתנגדותם היתה מפני שמשחקי התיאטראות הזכירו להם את משחקי המתייונים[103].


עיון בטעמי ההתנגדות לתיאטרונו של הורדוס, כפי שהם בדברי יוזפוס יגלה, שאף שהטעם העיקרי להתנגדות לתיאטרונו היה מפני שהתיאטרון וכל מה שהיה בו הוא "נטע זר ליהודים", מ"מ כאשר התברר לציבור שאין בו צלמים, נשכחו אצל רוב הציבור כל טעמי ההתנגדות האחרים כלא היו והוא הפסיק ל"בטא" את התנגדותו לישיבה בתיאטרון, מלבד קומץ קנאי, אם כי ייתכן שהיא עדיין היתה ב"תוך" הציבור, שהרי כאשר רצחו את המלשין שגילה להורדוס שקשרו קשר לרצוח אותו על שהקים את התיאטרון, היו עדי ראיה רבים שסירבו לשתף פעולה עם השלטונות.


ג'וזפוס גם מספר[104] על אסיפת עם שהיתה נגד אגריפס המלך בעת בואו לביקור בקיסריה, שאורגנה ע"י "שמעון" ("שהיה מוחזק בקי בחוקים") שדרש שלא ירשו את כניסתו של אגריפס לבית המקדש, מפני ש"אינו חסיד[105]" בגלל ישיבתו בתיאטרון.


לדברי י'וזפוס, כשהדבר נודע לאגריפס, הוא הזמין את שמעון לשבת לידו בתיאטרון, ושאל אותו: "מה מהדברים הנעשים כאן הם נגד החוק (ההלכה)?" ולאחר ששמעון לא היה יכול למצוא בתיאטרון דבר שהוא "נגד החוק" (צלמים) נתפייסו שניהם.


מסיפורו של יוזפוס ניתן להבין, שלאחר שהתברר לשמעון שאין בתיאטרון שבקיסריה דבר שהוא נגד הדת, (צלמים), הוא (שמעון) לא המשיך להתנגד לישיבת אגריפת בתיאטרון, וכן שלפני ששמעון ארגן את ההפגנה אולי אף לא היתה התנגדות עקרונית מהציבור לישיבתו (או אף לישיבה) בתיאטרון שלא היו בו צלמים, ואף שתרבות הישיבה בתאטרון היא תרבות "זרה" ליהדות.


תגובתם השונה של החכמים (והציבור) למעשיהם של אגריפס והורדוס מעוררת את השאלה, מדוע השינוי? האם ההתנגדות למעשי הורדוס היו מפני שתיאטרונו היה בירושלים-עיר המקדש, ואילו תיאטרונו של אגריפס היה בקיסריה-עיר נוכרית, או שהוא תלוי ביחסם השונה של הציבור (והחכמים) להורדוס ולאגריפס.


לדעת פרופ' ישראל בן שלום[106], היה השינוי בגלל היחס החיובי שבו התיחסו החכמים לאגריפס, ומדבריו:


"בימי אגריפס היו חכמים, שהיו מוכנים לעבור בשתיקה על מעשים מסויימים של המלך, בגלל זכויותיו הגדולות והשתדלותו למען העם היהודי[107]”.


ואילו ג. אלון טוען[108], שהדבר לא היה בגלל יחסם השונה של החכמים לאגריפס, אלא בגלל השינוי שהיה בין דעתם של החכמים והאנשים שהיו בימי הורדוס, והחכמים (והאנשים) שהיו בימי אגריפס, לטעם איסור הישיבה בתיאטרון שאין בו צלמים, לדברי אלון, בזמן הורדוס היתה הדעה המקובלת שאיסור הישיבה בכל תיאטרון (אף אם אין בו צלמים או שפיכת דמים) הוא מהיותו "חוקות העכו"ם", ואילו דעת שמעון והחכמים שבזמנו היתה כדעת הסוברים שאיסור הישיבה בתיאטרון שאין בו צלמים או שפיכות דמים, אינו אלא מהיות הישיבה בו מושב לצים[109], ולכן גם ניתן ל"הקל" ולהתיראת הישיבה בו בתנאים מסויימים, אם כי לא ברור מה היו התנאים המקילים שהיו אצל אגריפס.


ואף שהמחלוקת בטעם איסור ההליכה לתיאטרון שאין בו צלמים, היא במחלוקת תנאים (מימי אושא- ראו להלן), שהיו שנים רבות אחרי הורדוס ואגריפס, מ"מ ייתכן שמחלוקתם אינה חדשה, אלא היא המשך למחלוקת חכמים קדומה שהיתה עוד בימי הורדוס.


כנראה שהדעה "המקילה", שטענה שהישיבה בתיאטרון ללא צלמים וללא שפיכות דמים, אסורה "רק" מפני שהוא ישיבה במושב לצים, היא הדעה שנתקבלה כדעת הרוב, שהרי את הטעם לאיסור הישיבה בתיאטרון, מהיותו "מנהג נוכרים", (שהיה טעם ההתנגדות העיקרי בימי הורודוס), מצאנו רק במקור (קדום) יחידי, והוא בספרא[110]:


"ובחקותיהם לא תלכו, וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגומר וחובר חבר וגו', ומה תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו? שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות".



הישיבה בתיאטראות שהיו בהן "עבודה זרה".


היו חכמים שסברו שההליכה לכל תיאטראות אסורה, כשטעמי האיסור משתנים מתיאטרון לתיאטרון -לפי מה שהיה בו, למשל, כאשר היתה בו הקרבה לעבודה זרה, היתה הישיבה בו אסורה בגלל ההקרבה לעבודה זרה שהיתה בו, אך הישיבה בו אסורה גם כשלא היתה בו עבודה זרה, ובטעם האיסור נחלקו חכמים ורבי מאיר, שלדברי רבי מאיר, איסור ההליכה לתיאטרון שכזה הוא מפני איסור "עבודה זרה", אף שאין בתיאטרון זה כל עבודה זרה[111], ואילו לדברי חכמים, הישיבה בו אסורה מפני שהוא "מושב לצים":


"העולה לתיאטרון אסור משום עבודה זרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשעה שהן מזבנין[112] אסור משום עבודה זרה, ואם לאו, אסור משום ומושב לצים בלבד[113]".



הישיבה בתיאטראות שהיו בהן שפיכות דמים.



"היושב באיסטרטון הרי זה שופך דמים, ר' נתן מתיר משום שני דברים מפני שצווח ומציל נפשות ומעיד על האשה שתינשא . (תוספתא[114]).


"היושב[115] באיצטדין הרי זה שופך דמים, רבי נתן מתיר מפני שני דברים, משום שצווח ומציל את הנפשות, ומעיד על האשה שתינשא". (ירושלמי[116]).


גם מצאנו דעה שאף הישיבה באיצטדין שיש בו שפיכת דמים, אינה אסורה אלא מפני שהיא "מושב לצים":


"אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים[117], ור' נתן מתיר מפני שני דברים, אחד מפני שצווח ומציל, ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה". (בבלי[118]).


מה שההליכה לתיאטרון שהיתה בו שפיכות דמים, נאסרה מהיות ההולך לשם "שופך דמים", הוא מפני שההליכה לשם מעודדת את ההריגות, ואעפ"כ מצאנו שרבי נתן מתיר את ההליכה למקומות אלו, אם כי לא ברור מדבריו, אם הוא מתיר את ההליכה לשם, רק אם הולך במטרה להציל או להעיד, או שהוא מתיר את ההליכה לשם גם כשאין כוונתו להציל או להעיד, אלא בגלל התועלת ה"אפשרית" מהליכתו.


לדעת חכמים, לא רק שההליכה למקומות משחקי הדמים אסורה, אלא אף הקמתם של איצטדיונות עבור נוכרים אסורה[119]:


"אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים[120]. אין בונין עמהם בסילקי, גרדום, איצטדייא[121] ובימה, אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות. הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים - אסור לבנות".



ההליכה לתיאטראות "נקיים".


לעיל הבאנו את דברי החכמים, האוסרים את ההליכה לתאטרון שאין בו עבודה זרה, מפני שהוא מושב לצים. איסור זה מופיע גם בברייתא סתמית, המובאת במספר מקורות[122]:


"תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין - הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה".


אלא שלדברי ברייתא זו, איסור ה"ישיבה" במושב לצים, אינו מטעם של "איסור עצמי" של ישיבה במושב לצים, אלא שאיסורו הוא בגלל תוצאת הישיבה - ביטול מתלמוד תורה.



ההליכה לתיאטרון בספרות האגדה.


מלבד המאמרים ה"הלכתיים" האוסרים "במפורש" את ההליכה לתאטראות, (מטעמים שונים), מצאנו שחז"ל "רמזו" את "איסור" ההליכה אל התיאטראות במאמרים שונים בספרות האגדה[123], המאמרים במקומות אלו מרמזים שמקומות אלו אינן מתאימים ליהודים[124]", כמו למשל הרמז על השכרות שהיתה בהם:


"ישיחו בי יושבי שער, אלו אומות העולם, שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות, ונגינות שותי שכר, מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי[125]".


במאמרים אחרים הובאה ההליכה לתיאטראות וקרקסאות, כ"לעומת זה שלילי", להליכה לבתי הכנסיות ובתי המדרשות:


"אומות העולם אם את מרבה להם ימים טובים, הן אוכלים ושותים ופוחזים, ונכנסים לבתי תייאטרייאות ולבתי קרקסאות, ומכעיסין אותך בדבריהם ובמעשיהם, אבל ישראל, את נותן להם ימים טובים, והן אוכלים ושותים ושמחין, ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומרבין בתפילות ומרבין במוספין ומרבין בקרבנות[126]".


"הפה היד והרגל ברשותו, אין בעי לעי באוריתא, אין בעי אמר לישן ביש, אין בעי מחרף ומגדף, היד: אין בעי מפלג מצוון, אין בעי גנב וקטיל, הרגל: אין בעי אזיל לבתי כניסיות ולבתי מדרשות, אם לאו הולך לבתי תיאטריות ולבתי קרקסיות[127]”.


כזה הוא גם המאמר המספר על דברי נעמי לרות, כאשר "הכינה" אותה לגיור:


" ... כיון ששמעה נעמי כך, התחילה סודרת לה הלכות גרים, אמרה לה בתי אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות שלהם[128]".



בנוסח אחר[129], הוחלפו הנשים ב"ישראל" (אנשים), שאינם הולכים לתאטרון, אלא הם הולכים לבתי הכנסת ובתי המדרש:


"אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לילך, לא לבתי טרטייאות ולא לבתי קרקסייאות, אלא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".


כך הם גם המאמרים המספרים להיכן הלכו כל בית פוטיפרע ויוסף לא הלך[130]:


"ור' נחמיה אמר יום תיאטירון היה והלכו הכל לראותו והוא לא הלך[131].


או במקור אחר:


"ויום טיאטרון היה, ור' נחמיה אומר יום טיאטרון של נילוס[132].


במקור מדרשי אחר[133] מופיעה הליכת היהודים לתאטראות כסיבה לסבל במצרים:


דבר אחר שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם. מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן

הובני ישראל פרו וישרצו[134]....


אולם חז"ל גם ראו "טוב" בבהליכה לתיאטראות של הגויים


"צריכין אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהן מכניסין מומסין לבתי טרטייאות ולבתי קרקסאות שלהן ומשחקין בהם כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו ויבואו לידי קטטה של בטלה[135].



מה הם "דברי שיחה"?


את סוגי השיחות-הדיבורים, מגדיר הרמב"ם כך[136]:


" ... אני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר.


החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה, וזו מצות עשה מחויבת[137]: "ודברת בם", והיא כמו כל המצוות. וכבר בא בחיזוק בלימוד מה שיקצר זה החיבור מהכיל קצתו.


והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע.


והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא סח סיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית.


והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק - רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות - דרך ארץ.


החלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע. ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר. אבל האסור והמאוס, הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי. ואמנם המצווה והאהוב, אם יוכל האדם לדבר כל ימיו בהם - הרי זו היא התכלית. אבל ראוי לו עם זה שני דברים: האחד - שיהיה מעשהו מתאים לדיבור, כמו שיאמרו: "נאים דברים היוצאין מפי עושיהן", ועל זה הענין אמר כאן: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", והחכמים יאמרו לאיש מעלה שילמד המעלות: "דרוש, ולך נאה לדרוש", ואמר הנביא[138]: "רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה". והענין האחר - הקיצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט הדברים, לא שיהיה הענין בהפך, והוא אומרם: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה".


כפי שראינו לעיל, גם ה"תיאטראות והקרקסים" בחז"ל, אינם מתארים מקומות בידור שבהם מעשים אסורים, אלא ויש מהם שהיו בהם עבודה זרה, ויש מהם שלא היתה בהם עבודה זרה, יש מהם שהיו בהם שפיכות דמים ויש מהם שלא היו בהם שפיכות דמים, המשותף שבהם הוא, שאינם צורת בידור "יהודית", וכך הוא גם ב"דברי שיחה",ויש ביניהן מכל סוגי השיחות שמנה הרמב"ם שדבריו הובאו לעיל,

יש ביניהן "שיחות אסורות" ויש ביניהן שיחות ללא כל מטרה חיובית.


מהי השיחה בה עוסקים החנוונים או עמי הארץ?


האדר"ת כתב[139]::


"ונראה מנוסח זה שגם יושבי קרנות הנזכר בתפילה או בנוסח הבבלי הם ג"כ העוסקים בשחוק, קלות ראש וליצנות כמו בתיאטראות וקרקסאות, וזהו עמלם לפרנסתם, אבל עמי הארץ - האנשים הפשוטים שעמלים ויגיעים לפרנסתם ביושר ואמונה, גם אם מבטלים בשביל זה מן התורה חלילה שחז"ל יאמרו עליהם שהם "יורדים לבאר שחת" ... ואדרבא עליהם אמרו רבנן דיבנה ומרגלא בפומייהו "אני בריה ... ומזה שדברים בטלים שבחז"לאין פירושו כמו שיחה בטלה, שהוא בטל בעלמא ללא שום תועלת, אלא שהם בטלים מוקצים מחמת איסור".


מהיותה תפילתו של היושב בבית המדרש המודה על גורלו סביר להניח שהן השיחות שבחלק השלישי, ואולי אף החמישי[140]:


" ... הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה.


ויושב בית המדרש מודה לה' שהוא זכה לשבת בין יושבי בית המדרש – ומשוחח שיחות שבחלק הראשון.


רבינו יונה[141] כתב דברים דומים:


"הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות[142], ושתים רעות יש בדבר הזה, האחת, כי כל המרבה דברים מרבה חטא[143], והשנית, כי הוא בטל מדברי תורה ...".


האם טעמו השני של רבנו יונה הוא טעם עיקרי או שהוא משני?


נראה שהוא משני מפני שאינו שייך בנשים הפטורות מתלמוד תורה[144], גם שהטעם של ביטול תורה אינו ברור, מפני שאינה מצווה מוגדרת בזמן, וכמו שכתב ר"ש הכהן ב"אור שמח"[145]:


"... ונמצא מצוות ת"ת אשר בודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכ"ז אינו נחשב למפריע מצוות ת"ת ... וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן בכל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו וכן לפי טוהר נפש של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת"ת, האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרת בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כחות נפשו נרפים ועצלים, לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב ת"ת לכל ישראל, ונתן תורת כ"א בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת , ק"ש בשחרית וק"ש בערבית, קיים והגית בו יומם ולילה ... אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש זה מזה, ובודאי צריך להתעצם בה האדם כפי יכלתו ...".






בבבלי

__________________________________

תפילת הכניסה


יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה, ואשמח בהם.


___________________________________________


תפילת היציאה


מודה אני לפניך ה' אלקי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות


בירושלמי

____________________________________

תפילת הכניסה


יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי, שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא, שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור, ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא.



תפילת היציאה


מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות



אני משכים והם משכימים - אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים,



(בירושלמי אין הודאה מקבילה להודאה זו)



אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר,



שאני עמל והן עמלין אני שוקד והן שוקדין,



אני רץ והם רצים - אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.


אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת,




בנוסח הבבלי שלפנינו, התפילה אינה מסתיימת בפסוק, אך בנוסח הרי"ף וממנו לנוסח התוספות יום טוב (פתיחה לפירושו למשנה, עמוד 30), ול"הדרן", התפילה מסתיימת בפסוק שנאמר "ואתה אלהים תורדם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך". (תהלים פרק נה, פסוק כד).



שנ' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת". (תהלים פרק טז, פסוק י).












[1] ספרי דברים פיסקא כו: "עשרה לשונות נקראת תפלה", (וראו פירוש ספרי דבי רב שם), מדרש רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה א: "א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת התפלה ואלו הן, שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים", בדברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן ד"ה ד"א תחנן: "בהרבה שמות נקראת התפלה, אלו הן תפלה, תחנה, צעקה, זעקה, שועה, (ברש"י ברכות דף כט עמוד ב: "שועת - לשון גניחה יותר מתפלה", וראו הסבר לפרש"י זה בסיני ק"ו עמודים רי"ז- ריח, "על דיבורי רש"י שאינם במקומם"), רנה, פגיעה ונפילה", במדרש תנחומא (בובר) פרשת ואתחנן סימן ג: "הרבה שמות נקראת התפלה, תפלה, תחנה, צעקה, זעקה, שוועה, רננה, פגיעה, נאקה, קריאה, עתירה, עמידה, חילוי", במדרש תנחומא (ורשא) פרשת ואתחנן סימן ג: "בהרבה שמות נקראת התפלה, (ו)אלו הן, תפלה תחנה, צעקה, זעקה, שועה, רננה, פגיעה, נפילה, עמידה", בילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תתיא: "שלש עשרה לשונות נקרא תפלה, צעקה, שועה, נאקה, בצור, רנה, פגיעה, נפול, פלול, עתירה. עמידה, חלוי, חנון".

[2] הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ב.

[3] הלכות ברכות פרק י הלכה כו.

[4] סדר ההלכות ברמב"ם טעון הסבר, שהרי התפילות שמקורן הוא בברכות דף ס עמוד הוא: הנכנס לכרך, הנכנס להקיז דם, הנכנס לבית המרחץ, ואילו סדר ההלכות ברמב"ם בהלכות ברכות פרק י' הוא: "הנכנס למרחץ”, (הלכה כ),"הנכנס להקיז דם",(הלכה כא), ואילו תפילת "ההולך למוד גורנו" שמקורה בתענית דף ח, הובאה בהלכה כב, תפילת "הנכנס לכרך", (הלכה כה), ותפילות "בית המדרש", שמקורן הוא בברכות דף כח, הובאו בהלכות כג-כד, ואף אם ניתן לומר שהרמב"ם סידרן לפי מידת הסכנה שבהן, והרי מדת הסכנה הגבוהה ביותר היתה הרחיצה בבתי המרחץ, שהיו מוסקים באמצעות אש שבערה מתחת לבריכות המים, והרוחצים היו שרויים בסכנה מתמדת, בשל החשש שמא יקרסו עמודי בית המרחץ, והם ימצאו עצמם במלכודת של אש או בסכנת טביעה, ראו את נוסח תפילת "הנכנס לבית המרחץ" שבסדר רב עמרם גאון (ברכות ובקשות ד"ה הנכנס לבית המרחץ): "הנכנס לבית המרחץ אומר: יהי רצון מלפניך ה' או"א שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום, ותצילני מזו ומכיוצא בה לעתיד לבא, והצילני משריפת אש ומשקיעת מים וממפולת אבנים, ואל יארע לי דבר קלקלה ועון מעתה ועד עולם", עדיין צריך להבין מדוע הובאה תפילת "הנכנס לכרך" בהלכה כה, שהרי אותה מברכים רק אם יש סכנה בשהיה בעיר, (ראו רש"י ברכות דף נד ע"א: "הנכנס לכרך - המהלך בדרך וצריך לעבור כרך, ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות".

[5] הדומה לתפילות "בתר צלותיה" שבמסכת ברכות דף יז עמוד א, ודף טז עמוד ב, וראו גם ירושלמי ברכות פ"ד הלכה ב, וממה שאחר תפילת בית המדרש מופיעות תפילות "הוה מצלי", שהן תפילות יחידים שלא נתקבלו כחובה על הציבור, ניתן להבין שגם תפילת רנב"ה היתה בראשיתה כמותן.

[6] בסדר הדורות (ערך רנב"ה) כתב, שרנב"ה שהיה רבו של ר' ישמעאל בן אלישע, וחבירו של ר"ע, (כפי שמשמע בשבועות דף כו עמוד א: "ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה"), הוא רבי נחוניא הגדול, שעליו מצאנו במגילה דף כח עמוד א: "שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול, ואמר לו: במה הארכת ימים? אמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. לא קבלתי מתנות", ובעל סדה"ד מנסה לגשר בין תשובתו של רבי נחוניא הגדול ותשובת רבי נחוניא בן הקנה לאותה שאלה, שכששאלו אותו תלמידיו: "במה הארכת ימים? השיב להם: "מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי. לא נתכבדתי בקלון חברי", (מגילה דף כח עמוד א), והוא כותב: "ואולי זה שלא קיבל מתנות, שלא התכבד בקלון חבירו, שהיו נותנים לו ולא לחבירו", שהוא הסבר דחוק, ואילו היימן ב"תולדות תנאים ואמוראים", ח"ג עמ' 924 טוען, שמהשינויים בתשובה לשאלת "במה הארכת ימים? ניתן להבין שרבי נחוניה בן הקנה אינו רבי נחוניא הגדול, שהרי מצאנו תשובות שונות של חכמים שונים כשנשאלו "במה הארכת ימים"? (ראו את תשובותיהם בתענית דף כ עמוד ב, במגילה דף כז עמוד ב, ובסוטה דף לט עמוד א.

[7] מעשה רוקח על הרמב"ם הלכות ברכות פ"י הכ"ג.

[8] ברכות פ"ד מ"ב.

[9] גם כשהשאלה היא "מה היתה תפילתו" (מאי מצלי) אין הכרח לומר שפירושה של השאלה היא "מה היה לשון תפילתו", שהרי ייתכן שפירושה הוא: "מה היה תוכנה של תפילתו-על מה התפלל", ראו לגבי תפילתו הקצרה של הכה"ג ביום הכפורים, ("מאי מצלי", יומא נ"ג ע"ב), ב"הדרום" מב עמודים 11-19 ו-222, ובסדור "אוצר התפילות", תקון תפילה הערה לשמונה עשרה ברכות, לגבי תפילת י"ח ברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה על הסדר, (מגילה י"ז עמוד ב), שגם שם ייתכן שהכוונה היא שהם רק תיקנו תוכן התפילות וסדרן, אך לא את נוסחן.

[10] יש לציין שהרמב"ם פותח בשתי התפילות וסיים באחת.

[11] פירוש המשנה להרמב"ם (מהדורת קאפח), ברכות שם.

[12] "וקרא שמה תפלה, על מנהג הלשון שהוא מכנה כל בקשה תפלה". (פירוש המשניות להרמב"ם, ברכות שם).

[13] כך היא גירסת כת"י מינכן, רר"נ רבינוביץ כתב ב"דקדוקי סופרים" אות ח, שכך היא גם גירסת המשנה שבירושלמי, אלא שאינה בנוסח שלפנינו.

[14] ראו תוספות רבי יהודה החסיד שם: לא יארע דבר תקלה על ידי,"שלא יטעו תלמידי בדברי, ולא אכשל לעשות מעשה, ולא אומר אפילו באמירה בעלמא".

[15] ר"ל גינצבורג כותב ב"פירושים וחידושים בירושלמי", (חלק שלישי ברכות פ"ד עמוד 221) ש"בכל ההוצאות של הבבלי ושל המשנה וכן בכתבי יד שלהם הגירסא מה מקום, ואין ספק שהיא הגירסא העיקרית, שלא על ה"טיבה" של תפילתו נשאל רנב"ה, אלא על הסיבה שהביאה אותו להתפלל תפילה זו, ו"מקום" במשמע זה מצוי ורגיל הרבה בלשון חכמים לדוגמה: אל תתנו מקום לצדוקין לרדות, (פרה ג, ג, תוספתא יומא ג, ב, בבלי שם מ, ב), שפירושו: על תעשו דבר שיגרום לצדוקין לקפח אתכם, ומי ששינה "מקום" ל"טיבה" לא עמד על טיבו של "מקום", אך ראו ברש"י שם: "מה מקום - כלומר מה טיבה", וא"כ "מה מקום" מקביל "למה טיבו", לפירושו של הביטוי "מה טיבו" הנפוץ בתלמוד ובמדרשים, ראו בפירוש המשניות להרמב"ם שבסוף ש"ס וילנא, כתובות פרק א משנה ז: "ובכמה מקומות הם אומרים טיב גיטין וקידושין, טיב עבודת כוכבים ומשמשיה, רוצה לומר סִבָתָם", וראו גם את נוסח פירוש המשניות להרמב"ם במהדורת קאפח.

[16] ברכות דף כ"ח ע"ב.

[17] ברכות פרק ד הלכה ב.

[18] ראו עירובין דף יט עמוד א: "שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן: שאול, ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט היון, וצלמות, וארץ התחתית".

[19] תהלים פרק ט"ז פסוק י.

[20] בנוסח ר"ש סיריליאו: "שחלק לי דעה ומעשה טוב וחלק טוב".

[21] בד"ה לאל שחלק לי.

[22] פירושו זה של הפני משה צ"ע, וכי מניין לו למתפלל בעת היציאה מבית המדרש, שלא טעה בדבר הלכה, שחביריו לא הקפידו או יקפידו כנגדו, שלא טמא את הטהור שלא טיהר את הטמא, שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור?

[23] ראו דברי הרמב"ם ליד הערה 10 לעיל.

[24] משנה יומא פרק ג משנה ח, פרק ד משנה ב, פרק ו משנה ב.

[25] ראו לעיל הערה 9.משנה יומא פרק ג משנה ח, פרק ד משנה ב, פרק

[26] לדברי ה"דקדוקי סופרים" אות ב: "ובאמת דברייתא זו (הפותחת בת"ר) מפרשא להא דאמר במשנה דבר תקלה ומפרש כיצד הוא מתפלל שלא יארע דבר תקלה ... ".

[27] ראו פירוש "ספר חרדים" על הירושלמי: "בכניסתו מהו אומר, מה תפילה היה אומר ר' נחוניה", והאדמו"ר מליובאוויטש (אגרות קודש חלק ג עמ' כה, אגרת תכח), שכתב: "אם בתפילה יום יומית כנראה של אחד מראשוני התנאים היה הסדר...", וייתכן שכוונתו היתה לומר שהיה מראשוני התנאים שלאחר החורבן.

[28]ירושים וחדושים בירושלמי" ח"ג עמוד 223.

[29] אף שלפני כן כתב שהנוסח המקורי של תפילת רבי נחוניא בן הקנה היה כפי זה שבירושלמי, אך מכיוון שלבבלים לא היתה ידועה התרבות היוונית /של ישיבה בקרקסאות/ אלא שהיו ביניהם הרבה יושבי קרנות-אנשים בטילים שישבו בקרנות הרחוב, הרשו לעצמם החכמים הבבליים להחליף את הישיבה בקרקסאות, בתרבות הישיבה הבטילה שהיתה ידועה במקומם - הישיבה בקרנות הרחוב.

[30] ברכות דף כ"ח עמוד ב.

[31] ראו אגרת רב שרירא גאון, חלק א פרק ו: "והיינו ברייתא דתרצי ר' חייבנן ותננהו בי רבנן, ועליהן אמרינן בגמרא תנו רבנן", אך ראו במאירי פתיחה למסכת אבות, (מכון התלמוד הישראלי השלם עמוד 45): "לפעמים מצינו ת"ר בברייתא, שאינה של רבי חייא".

[32] ברש"י ברכות שם: "ולא אכשל - וישמחו חברי על כשלוני, הרי רעות שתים שיבאו על ידי, שאגרום להם שיענשו", ובספר אורחות צדיקים, (שער השמחה ד"ה הרבה רעות), כתב: "על כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה: אל ייכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי ... ועל כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה על זה, כי ראו שזה דבר מצוי, שאחד ישמח בטעות חבירו כדי שיהיה הוא נוצח את חבירו ויהיה לו שם. ואף כמה בני אדם חשובים אינם נזהרים בזה", אך בשו"ת חתם סופר חלק א (או"ח), סימן רח ד"ה להודיע ידיעה כתב: "וגם בתפלת ר' נחוניא בן הקנה, שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי לא מיירי ולא נתיירא מהמתכבדים בקלונו ח"ו, כי לא נמצאו כאלו בחבורת חז"ל", וראו הסבר ל"שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי" במעדני יום טוב (לבעל ה"תוספות יום טוב") על הרא"ש, ברכות פרק רביעי אות יב ס"ק ל.

[33] ראו במאמרו של שרגא אברמסון "לתולדות הסידור" סיני פג עמודים ר"ה-רו, ושר בו מופיע קטע מסידור ר"ג גאון שבו מופיעה תפילת בית במדרש שבברייתת הבבלי בנוסח שונה ממה שהוא לפנינו: מודה אני לפניך יי אלוקי ואלוקי אבותי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמתה חלקי מיושבי בית הקרנות, מפני שאני עמל והם עמלין אני עמל בדברי תורה ומקבל שכר והם עמלים בדברי שיחה ואינם מקבלין שכר, אני משכים והם משכימים, אני משכים לחיי עולם, והן משכימין לחיי שעה, אני רץ והן רציםאני רץ לדבר מצוה לגן עדן, והן רצין לבאר שחת".

[34] נוסח הרמב"ם בפירושו למשנה: "עם יושבי", וכן הוא גם באבות דרבי נתן, (שכטר), נוסחא א פרק כא: "לישב עם יושבי קרנות בשוק ...", ובאבות דרבי נתן, (שכטר), הוספה ב לנוסחא א פרק ט ד"ה ד, ישיבת: "להיות עם יושבי קרנות בשוק".

[35] ראו גינצבורג שם, אם כי הוא טוען ש"החילוף היותר גדול שבין ב' התלמודים בנוסח תפילה זו הוא, שלפי הבבלי המאמר האחרון בעל שלושה איברים ... אולם לפי הירושלמי רק בעל שני איברים ...".

[36] משם "הועבר" הפסוק לפתיחת ה"תוספות יו"ט" לפירושו למשנה, ולתפילת ה"הדרן" שבסוף המסכתות.

[37] תהלים פרק נה פסוק כ"ד.

[38] נוסח ה"ילקוט המכירי", (תהילים מזמור ט"ז סימן לב) בירושלמי הוא: "... והם עמלים לירש באר שחת, כי לא תתן נפשי לשאול ולא תיתן חסידך לראות שחת", בהשמטת ה"שנאמר", וראו ר"ל גנצבורג (פירושים וחידושים בירושלמי ברכות עמוד 224: " ... ונראה שהפסוק המובא רק בירושלמי: כי לא תעזוב נפשי וכו', אינו מגוף התפילה אלא דברי מסדר הירושלמי, שהעיר שכן הוא כמו שנאמר בתפילה זו ...".

[39] אף שאנו מוצאים נוסח זה בהודיית ר"ע באדר"נ, (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כא): "מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב שונה לתלמידיו ונזכר לו מה שעשה בילדותו אמר, מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות בשוק", כבר העיר ר"ל גינצבורג ב"פירושים וחדושים בירושלמי" ח"ג שם: "שאין לסמוך הרבה על הנוסחאות שבמדרש זה ... כבר יש בו הרבה דברים שנתווספו מן התלמודים ומדרשים ...", וראו ר"ז שכטר במבואו לאדר"נ עמודים vi ו-viii.

[40] יש לציין שבפירש"י שעל הריף הושמטו יושבי הקרנות, וברור שהוא ט"ס, שהרי ברור שרש"י לא חיבר פירוש על הרי"ף ופירושרש"י שעל הרי"ף אינו אלא ליקוט מפרש"י שעל התלמוד, ראו שדי חמד, כללי הפוסקים סימן ח אות ז.

[41] פירושו דומה לגירסת ה"הלכות גדולות" (וורשא עמוד 8 טור ג): "ולא שמת חלקי מיושבי הקרנות מפני שאני עמל והן עמלין, אני עמל בדברי תורה, והם עמילין בדברי שיחה".

[42] בבא קמא דף פב עמוד א.

[43] ראו שיטה מקובצת שם בשם גאון: "שהולכים ומשתכרין באותה שעה על הקרנות, ואותה שעה שעת שחרית וכדאמרין במסכת תענית". הרב ישראל שציפאנסקי המביא את דברי השטמ"ק בספרו "התקנות בישראל" חלק א עמוד קפט הערה 22 כותב: "מקומו נעלם ממני", אלא שברור שלפנינו ט"ס ובמקום "שעת שחרית" צ"ל "שעת מנחה", והוא בתענית דף כ"ו ע"ב, לגבי נשיאת כפיים במנחה. גם היו שהגיהו בדברי השטמ"ק: "אותה שעה שעת שכרות".

[44] סנהדרין דף ג עמוד א.

[45] על המהדורות השונות של הפירוש והשינויים שביניהם, ראו את מאמריהם של פרופ' אביגדור אפטוביצר: "לתולדות פירוש רש"י לתלמוד", ("ספר רש"י", מוסד הרב קוק תש"א עמוד צח), ויונה עמנואל בספרו "דרכו של רש"י בפירושו לתלמוד הבבלי", (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תש"מ עמוד 286).

[46] "גנזי קדם" לרב"מ לוין, (חיפה תרפ"ב) ח"א עמוד 108, הועתק בהסכמות הראיה, (ירושלים חשמ"ח) עמודים 91-94), וראו את ההערה בסידורו "עולת ראיה" כרך ראשון, ירושלים תרצ"ט, עמוד שמ"ג. דבריו שבגנזי קדם הם שינוי ממה שכתב בספרו "עין איה", (ירושלים תשנ"ה, עמ' 117). על אגדות חז"ל, שהיה מוכן להדפסה בשנת תרס"ב, (ראו שם בהקדמה עמוד ד), בספר זה נוסח תפילתו של רנב"ה, הוא כפי שהוא בבבלי שלפנינו, עם "יושבי קרנות", וללא הפסוק שבסיום התפילה. והסברו שם ל"יושבי הקרנות": "יושבי קרנות העוסקים בישובו של עולם, המוצאים לפניהם מכשולות רבים וענינים מטעים, המשגים אותם מנתיב הישר, אם לא יפנו להנצל בהדבקם בתורה לפי כוחם".

[48] הקדימו בשאלות דומות הרב נפתלי יצחק הכהן כ"ץ, (נפטר בשנת תע"ז) שכתב בספרו "ברכת ה'" על מסכת ברכות: "כל ימי הייתי מצטער על נוסחא זאת ... דהוא נגד השכל, וכי בשביל שהם יושבי קרנות ירוצו חלילה לבאר שחת, גם מצינו שגדול הנהנה מיגיע כפו ...". (ברכות דף ח עמוד א: אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים").

[49] ראו רמב"ם הלכות סנהדרין-הקדמה: "שלא לקלל אדם משאר בני ישראל הכשרים"..

[50] ברכות דף יז עמוד א.

[51] בפרש"י שם: "אני - העוסק בתורה בריה אני, וכן חברי - עם הארץ בריה הוא".

[52] הסכמות הראיה עמוד 93.

[53] דבריו תמוהים, שהרי לא מצאנו במקור שהוא את יושב הקרנות כ"דמות נגד" לת"ח, אלא רק את ה"עם הארץ". (ראו פסחים דף מט עמוד ב) גם ראו שו"ת תורה לשמה סימן תקכד: בענין האומר מודים אנחנו לך שלא עשיתנו עמי הארץ: "שאלה בענין הבקשה שאומרים אחר הדרן עלך של סיום מסכתא מודים אנחנו לפניך ה' או"א ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות וכו'. והנה נמצא אחד אומר שדרכו לומר הבקשה הנז' כך מודים אנחנו לפניך ה' או"א שלא עשיתנו בורים ועמי הארץ ושמת חלקינו מיושבי בית המדרש וכו' ואומר שחייב הת"ח לשבח השי"ת על הטובה הזאת שלא היה בור וע"ה. יורנו מורינו אם גרסת החכם נכונה היא בזה.

[54] ראו בפירושו של המאירי, (בית הבחירה על מסכת שבת דף קנ עמוד א) ל"טרטראות וקרקסיאות": "ערכאות ובית הועד שלהם". ובשבת (דף קנ עמוד א), על דברי הגמרא: "ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות לפקח על עסקי רבים בשבת", פירש רש"י: "טרטיאות קרקסאות ובסילקאות – מיני פלטין הם, ששם נאספו לבית הועד".

[55] סוף דבריו, הסכמות הראיה, עמ' 94.

[56] הרב קוק מציין לדברי הגמ', עבודה זרה דף יח עמוד ב: "אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים", ולגירסת הר"ח והב"ח שם: "מפני שהם שופכי דמים", וכנראו שכך היתה גם הגירסא לפני הערוך, (ראו שם ערך אצטגנין), אך נעלם מעיני הרב, שכך היא גירסת הירושלמי, עבודה זרה פרק א ה"ז: "היושב באיצטדין הרי זה שופך דמים", והתוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה ז: "היושב באיסטרטון הרי זה שופך דמים", בתוספתא שבסוף ש"ס וילנא: "היושב באיסטרין", (בגירסת החסדי דוד שם: "היושב באצטדינין").

[57] על הקשר בין שחוק לתיאטרון, ראו ילקוט שמעוני תהילים רמז תריג: "שנו רבותינו ההולך לאיצטדינין ולבית השחוק ולכרכום, וראו את ..., הא למדת שדברים הללו מביאין לידי בטול תורה", וקהלת רבה (וילנא) פרשה ב: "לשחוק אמרתי מהולל, אמר רבי אבא בר כהנא מה מעורבב השחוק שאומות העולם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיארטיאות שלהם, ולשמחה מה זו עושה מה טיבו של תלמיד חכם להכנס שם", וייתכן שבשחוק זה כוונתו היא ל"שחוק" שבתוספתא סוטה, (ליברמן) פרק ו' הלכה ו': "דרש רבי עקיבא אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה ... רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות ... רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים".

[58] ערך"קרן", עמוד 6195, גם של א.ז. רבינוביץ ב"הצופה לחכמת ישראל", (בודאפעשט תרפ"ג) קובץ ח עמוד 208.

[59] תורה שלמה חלק ט"ו, מילואים לפרשת יתרו, בהערה שבעמ' 140.

[60] נוסחא א פרק כא ד"ה וישיבת, בהוספה ב לנוסחא א פרק ט ד"ה ד): "שלא יתכוין אדם להיות עם יושבי קרנות בשוק".

[61] תהלים פרק א פסוק א.

[62] משום מה, הוא ציין ל"לתיקון שהובא בגנזי קדם", ולא הזכיר שכותב המאמר הוא הרב קוק.

[63] מרגליות הים לסנהדרין, דף ג עמוד א אות יג.

[64] מבלי לציין היכן כתב הרב קוק את דבריו.

[65] דף כא עמוד א.

[66] דף ט"ז עמוד א.

[67] פרשה ע"ה, י. ואף שכך היא גם הגירסא בילקו"ש (פרשת וישלח רמז קל), הרי ייתכן שלפנינו טעות סופר, והגירסא הנכונה היא "קרונות", וכפי שהיא בבראשית רבה, (מהדורת תיאודור- אלבק) פרשה עה, אך ראו ה"ערוך השלם", (סוף ערך קרון), הכותב שיש לתקן בגירסת הב"ר, מ"ביושבי קרנות", ל"ביושבי קרונות".

[68] דף נז עמוד א.

[69] דף מד עמוד ב.

[70] בספרו "על נהרות בבל", (ורשא תרמ"ז עמוד 70), כמותו פירש גם פערלעס (R.E.J כרך 73 עמוד 216).

[72] ובפרט שכמעט שלא מצאנו את הקרונות בכתיבה חסירה, "קרונות" בכתיב מלא מצאנו בשבת דף קכב עמוד א: "אמר רבי אבא בר כהנא אמר רבי חנינא: קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת". בבכורות דף נז עמוד ב: "ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת", בקידושין דף עו, סנהדרין דף כא עמוד א: "וכולם יושבים בקרונות של זהב", בכתובות דף טו עמוד א: "נבעלת בשעת קרונות", ובפירש"י שם: "בשעת קרונות - שהשיירות באות לעיר", וכן ברש"י מסכת כתובות שם: "בקרונות של ציפורי - ביום השוק שסיעות ושיירות, ממקום אחר באות שם". שהוא גם פירושו במגילה דף ה עמוד ב: "רחץ בקרונה של צפורי-ביום השוק בפרהסיא, בשעת הילוך קרונות", וראו הערוך (והערוך השלם) ערך "קרונה", הכותבים, שפירוש קרונה ביוונית, הוא מעיין נובע ומתגבר. ומציין לשינוי בין הבבלי שכתב, שהפירוש הוא "בשעת קרונות", והירושלמי שכתב: "ר' יהודה בשם רב כהן קרונה של ציפורין הוה עובדה", והייינו שר' יהודה מפרש את המשנה: "א"ר יוסי: מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה", היה במעין "הידוע" של ציפורי, שהוא גם הפי' ב"רחץ בקרונה של צפורי". וראו הערוך (והערוך השלם) ערך "קרונה", הכותבים, שפירוש קרונה ביוונית, הוא מעיין נובע ומתגבר. ומציין לשינוי בין הבבלי שכתב, שהפירוש הוא "בשעת קרונות", והירושלמי שכתב: "ר' יהודה בשם רב כהן קרונה של ציפורין הוה עובדה", והייינו שר' יהודה מפרש את המשנה: "א"ר יוסי: מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה", היה במעין "הידוע" של ציפורי, שהוא גם הפי' ב"רחץ בקרונה של צפורי".

[73] דף נז עמוד א.

[74] "קרני מלחמה - ראשי גייסות תוקעי קרן, ומתאספים עליהם בני צבאם".

[75] ראו איכה רבה (וילנא) פרשה ב: "שמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר", ובירושלמי תענית פרק ד ה"ה: "שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתתר", באיכה רבה (בובר) פרשה ב ד"ה רבי היה דורש: "שמונים אלף זוגות של תוקעי קרנות היו צרים על ביתר".

מאמרו פורסם ב"בית הכנסת" (גליונות בית הכנסת הגדול בתל אביב, כרך ג שנה שלישית, תשרי- אלול תשח עמודים 191-192).

[76] אגרות קודש, חלק ג, עמ' כה (אגרת תכח), מכתב מיום יט כסלו תש"ט לד"ר א. הילמאן.

[77] מאמרו פורסם ב"בית הכנסת" (גליונות בית הכנסת הגדול בתל אביב), כרך ג שנה שלישית, תשרי - אלול תשח עמודים 191-193).

[78] ראו את פירושי הנמו"י ורבנו יונתן מלוניל.

[79] אך ראו איכה רבה (וילנא ובובר), פתיחתות ד"ה יז, איכה רבה (וילנא), פרשה ג ד"ה ה, איכה רבה, (בובר), פרשה ג ד"ה [יד]: "אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי תרטראות ובבתי קרקסאות", וקהלת רבה, (וילנא), פרשה א ד"ה ה: "היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות".

[80] יש לציין להנאמר לעיל, שאין כל הוכחה, שהתפילות המנוסחות הן נוסח תפילתו של רנב"ה, וראו לעיל הערה 27.

[81] מגילה דף כח ע"א.

[82] כך טען גם מרמורשטיין .R.E.J כרך ע"ו עמודים 103-104.

[83] על דבריו יש לשאול: אם קשה להסביר את "עמלין" על יושבי הקרקסאות, גם קשה להסביר את ה"עמילין" על יושבי קרנות, לפי פירושו של רש"י ברכות שם, וה"ערוך" סוף ערך קרן, (3), "פירוש, אינשי דלא עיילי לבי מדרשא, אלא שרגילין שיושבין בקרנות העיר, ועוסקין בדברי שיחה, דמצלי ר"נ ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שעמלין בדברי שיחה".

[84] ויקרא יט, לה: "מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול, שנאוי, ומשוקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם", מקור דבריו הם בספרא, (קדושים פרשה ג ד"ה פרק ח). וראו גם מסכת סופרים, פרק טו הלכה ז, ומשנה קידושין פרק ד משנה יד: "לא ילמד אדם את בנו ... וחנוני שאומנתן אומנות לסטים", ומפרש רש"י: "חנוני - מלומד באונאה להטיל מים ביין, צרורות בחטין", ובמאירי (שלזינגר, סוף עמוד 352) קידושין דף פ עמוד ב: "וחנוני ללמד באונאה, שמערב מים ביין ושאר מיני תערובות, וכן שחשוד על המשקולות", וראו בבא מציעא דף ס עמוד א: "מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן הודיעו ולא לתגר אף על פי שהודיעו שאינו אלא לרמות בו מקום שנהגו להטיל מים ביין ", (פיהמ"ש להרמב"ם בבא מציעא פרק ד משנה יא: "העמיד זה, בבית הגתות בלבד", וראו בספר "משפט הכתובה", ח"ב עמ' תקכב טור ב, שכתב: "ובספר חוסן יהושע על הקצוש"ע העיד, שהאבני נזר לא היה לוקח לעדות קידושין, בעלי משא ומתן כלל, מחשש שהמה נכשלים באיסורי אונאת ממון".

[85] בספרו "על נהרות בבל", (ורשא תרמ"ז עמוד 70), כמותו פירש גם פערלעס (R.E.J כרך 73 עמוד 216).

[87] בספר שיטות קמאי לברכות שם, מובאים דברי 15 ראשונים שגירסתם היא "יושבי קרנות", אך אינם מפרשים מי הם ושני ראשונים, (רבנו יונתן מלוניל והנימוקי יוסף) מפרשים את יושבי הקרנות בלשונו של רש"י.

[88] פעמים נוצלה עובדת טעויותיהם של ה"סופרים שטעו בפענוח ר"ת", לא כרצון לפתור "בעיה", אלא כמטרה ל"בלבל את האויב", וכפי שהוא בדברי התפארת ישראל, (כללי שמחות, גזירת ל' ב, שנדפס בראש המשניות, חלק מועד), שכשהתנגד למנהגם של הריפורמים להעמיד את החופה בבית הכנסת, הוא כותב: "החדשים /הניולוגים-הריפורמים/ אשר עליהם אנו בושים אשר כל מגמתם לדמות אותם, למי שלא נוכל להדמות ואמרו דש"מ דכך יפה לנו לעשות החופה בבית הכנסת"... הנה תלו עצמם בקורי עכביש דכל מה שנזכר ברמ"א כאן, (שו"ע יורה דעה, סימן שצא סעיף ג, שכתב שם: "כל זה בבית שעושין החתונה ואוכלין ושותין ושמחין שם, אבל בחופה שעושין בבית הכנסת"), בית הכנסת במקור מקומו טהור ליתא, לא בהגהות מיימוני שהביאה רב"י, דשם נזכר בבית הנישואין... ונראה שטעות הדפוס הוא, דהרי מימנו לא ראינו ולא שמענו נוהגין כן, לעשות החופה תוך בית הכנסת, אלא שבשניהם היה כתוב בב"ה, ור"ל בבית הנישואין, או בחצר בית הכנסת, שהוא רחוב העיר, ועשה המדפיס ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, וכתב בבית הכנסת, ונכרין דברי אמת". ה"שדי חמד", (שגם הוא התנגד להעמדת החופה בבית הכנסת), מביא את דבריו (מערכת חתן וכלה, בסוף הקטע הפותח את סימן א), ואינו מגיב עליהם, אף שכל המעיין בדברי המהרי"ל, (מנהגי המהרי"ל, הלכות נישואין, אות ג, מהדורת מכון ירושלים תשמט, עמ' תסו), שהם מקורם של דברי הרמ"א, יראה שדברי התפארת ישראל הם הטעייה מכוונת, שהרי דברי המהרי"ל ברורים ללא כל צל של ספק, שבימי המהרי"ל היו מעמידים את החופה בבית הכנסת, וכבר כתב על דברי התפארת ישראל אלו בשו"ת יביע אומר חלק ג- אה"ע סימן י ד"ה (א): "ובאמת שדבריו לא יגהו מזור בדברי מהרי"ל ומהר"ם מינץ הנ"ל. ובקנה רצוץ דחה את המתחדשים, ומשום דאחסור דרי, וכל מטרתם של החדשים להדמות לעכו"ם, מצא לנכון לסתום פיהם בזה". ויש לציין, שאף החתם סופר, שלחם נגד שינוי מנהגים ע"י המחדשים, כותב במפורש, (שו"ת חלק ג (אה"ע א) סימן צח) שהחופה היתה בבית הכנסת, והוא כותב: "ויש לתמוה על מנהג אשכנז של עכשיו בזמנינו ... (ש)אין שום מקום בכל אשכנז שעושין חופה בבהכנ"ס", וראו בדבריו שם שהוא מחפש סיבה למדוע הפסיקו לעשות את החופה בבית הכנסת, אלא שדבריו לא מנעו מהר"א גוטמאכר מלכתוב, (קובץ נועם, כסלו תש"ל, מובא בספר "הנישואין כהלכתם", פרק ט הערה 91), שהחופה בזמנם היתה בחצר בית הכנסת, ולא בתוך בית הכנסת.

[89] מועד קטן, פרק אלו מגלחין סימן כח, (בדפוס וילנא סוף עמ' 68 טור ב)

[90] ראו עליה ב"על הדפסת התלמוד" של הרב נתן נטע רבינוביץ.

[91] לדוגמה: פענוח "הלכות א"י"- "הלכות אמר יהושע", כהלכות "ארץ ישראל". ואכ"מ.

[92] ראו לדוגמה נושאי הכלים בשו"ע יו"ד סימן פז סעיף ב.

[93] לדוגמה הוצאת "עוז והדר", (ירושלים תשס"ו), שעל אף התפארותם על הגהתם המדוייקת, השאירו את הנקודה שאחרי "חנוונים".

[94] הערוך כותב בערך "תאטר": "בלשון גרמטקא קורין תאטרון למקום שיושבין בה בגובה ורואין השחוק שעושין למטה, בין בבני אדם בין בחיות רעות, ועד היום קורין לקולוסיאו תיאטרון, כי באותם המעלות היו יושבין שם בני אדם זה על זה ולא היו מונעין הראיה אחד מחברו, והיו רואין השחוק שעושין למטה". להסבר המושג "גרמטקה", ראו קאהוט, בהקדמתו ל"ערוך השלם", עמוד IX בסופוו ועמוד X בתחילתו).

[95] ממחזות "תמימים" דרך מירוצי חיות ועד למלחמות גלאדיאטורים.

[96] א.א, יג-יד, וראו שם ב ד,ט, גם ראו חשמונאים ב, ד, ט-יז. התלהבות דומה לצפיה בקרקסאות מצאנו אצל הגויים תושבי קיסריה: "אמר ר' חנן אותה שנה שביעית היתה והלכו גויים לקרקסיאות שלהם והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום בחזירתן ...".

[97] מכבים ב, ד יג-טו.

[98] המקור הראשון בדברי חז"ל לתיאטרון ולקרקס, הוא במדרש (ויקרא רבה (וילנא), פרשה לד ד"ה ג), המביא את דברי הלל הזקן, (בן זמנו של הורדוס): "הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו: ר' להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות ...".

[99] קדמוניות טו 277.

[100] ראו קדמוניות י"ז 161.

[101] ראו מלחמות א' פרק כא, ח.

[102] " ... תחילה התקין לכבוד הקיסר תחרות התגוששות אחת לחמש שנים, ובנה תיאטרון בירושלים, ואח"כ בנה על אדמת מישור אמפיתאטרון גדול ביותר, שניהם מפורסמים ביופיים ...", (קדמוניות טו 268), על תיאטרון זה שלא ידוע מי היה ציבור צרכניו ועדיין לא אותר, ראו במקורות המצויינים אצל ארתור סג"ל: "התיאטראות בא"י בתקופה העתיקה", (מוסד ביאליק תשס"ט) בהערות לעמוד 19, ובמאמרו של יוסף פטריך: "התיאטרון של הורדוס בירושלים, הצעה חדשה", קתדרא 110 (תשס"ד) עמודים 19-20.

[103] אף כי ברור, שהיה הבדל בין מטרות הקמת התיאטרון בירושלים בימי הורדוס (שלא היו אלא צורת בידור), לבין מטרת הקמת מקומות המשחקים בימי אנטיוכוס, (שהיו סמל להתבוללות).

[104] קדמוניות י 332.

[105] קיים קושי הלכתי להסביר מדוע יהיה אסור להיכנס למקדש למי ש"אינו חסיד", ישנם המציינים לאונקלוס, (שמואל ב, ה, ח), המתרגם את הפסוק:”ויאמר דוד ביום ההוא ... על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית" -"על כן יאמרון חטאיא וחיביא לא יעלון לביתא", אולם ישנם המפרשים שהכוונה ב"עור ופיסח" היא ליבוסים, ראו פרקי דרבי אליעזר (היגר)- "חורב") פרק לה: "ואין אתה יכול ליכנס בעיר היבוסי עד שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, שנ' כי אם הסירך העורים והפסחים, לא היו נכנסים במקדש חס ושלום, אלא אלו הצלמים שעינים להם ולא יראו רגל להם ולא יהלכו. שנ' שנואי נפש דוד, שהיה דוד שונא לשמוע ולראות ע"ז שנ' על כן יאמרו עור ופסח", וראו רד"ק שמואל ב פרק ה פסוק ו. וישנם הטוענים שלדברי "שמעון" היתה ישיבתו של אגריפס במקום שבו היו צלמי עבודה זרה, הוכחה שהוא גר שחזר לסורו, המבטל את גיורו, וכגוי אסור לו להכנס למקדש, (אך ראו רמב"ם הלכות איסורי ביא ה פרק יג: "מאחר שטבל נעשה כישראל, ובמלכים א פרק ח , פסוק מא, גם שבדברי הימים ב פרק ו, פסוק יב משמע שהכניסה לבית המקדש היתה מותרת לשאינם יהודים,: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך הגדול וידך החזקה וזרועך הנטויה ובאו והתפללו אל הבית הזה", אך ייתכן שמראשית בית שני אסרו על גויים להכנס למקדש, (ראו אברבנאל יחזקאל מ, ותגובת התוספות יו"ט על דבריו, (מדות פרק ב משנה ג), וראו משה שובה במאמרו: "על הכתובות היווניות של ירושלים", בספר "ירושלים" (מוסד ביאליק תשט"ז, עמודים 358-368), הטוען שהאיסור היה מימי אנטיוכוס הגדול (187-222), אך כנראה שהאיסור היה מוקדם לו, יוזפוס מספר קדמוניות, (יא, ז, א), על שני אחים שהתחרו ביניהם על כהונת הכהן הגדול, והאחד רצח את אחיו בתוך בית המקדש, וכשנודע הדבר למושל הפרסי, הוא גמר בדעתו להכנס למקדש, ו"אסרו עליו היהודים את הכניסה, אבל הוא אמר להם, "האם אני לא יותר טהור מאשר הנרצח הנמצא בבית המקדש?", בתיאור בית המקדש של הורדוס (קדמוניות טו, יא ה), מספר ג'וזפוס על גדר אבנים שמנעה בעד איש ממוצא זר להכנס למקדש, באיום של עונש מוות, ולפני כמאה שנה נמצאה בירושלים ע"י הארכיאולוג הצרפתי קלירמן גאנו כתובת ביוונית: "איש נכרי לא יכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפת ומי שיתפס יתחייב בנפשו". ואילו לדברי אלון (מחקרים א, עמודים 116- 117), שמעון רצה למנוע את כניסת אגריפס למקדש, מהיותו "מנודה" בגלל ישיבתו בתיאטרון, וראייתו לאיסור כניסת המנודה למקדש היא משאלת הגמרא: (מועד קטן דף טו עמוד ב): "מנודה מהו שישלח קרבנותיו?" לדבריו, שאלת הגמרא היא האם מי שאינו יכול להכנס למקדש, יכול לשלוח אותם בידי אחר.

[106] בספרו "בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי", (יד יצחק בן צבי, תשס"ד, עמוד 312).

[107] ראו משנה סוטה פרק ז משנה ח, (דף מא עמוד א): "אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי, זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה", בספרי דברים פיסקא קנז: "והיו כל ישראל אומרים לו אל תירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה", אם כי לא ברור אם הוא אגריפס הראשון או אגריפס השני.

[108] מחקרים א, עמוד 120.

[109] אם כי באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק כא) אנו מוצאים שגם תיאטרון שיש בו שפיכות דמים הוא "מושב לצים": "רבי מאיר אומר מה ת"ל ובמושב לצים לא ישב? אלו תרטיאות וקרקיסאות של גוים שבהם דנין את הנפשות להמית".

[110] אחרי מות פרשה ט ד"ה פרק יג, מובא ברש"י ויקרא פרק יח פסוק ג: "אלא אלו דברים החקוקין להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות".

[111] ראו בחסדי דוד על התוספתא, הסבר לשאלה מדוע אוסר ר"מ ללכת לתיאטרון שאין בו עבודה זרה משום איסור עבודה זרה? ש"סתמא" קאמר ור"מ לשיטתו "דחייש למיעוטא", (חולין דף פו עמוד א, בכורות דף יט עמוד ב, נדה דף מח עמוד א).

[112] בבלי עבודה זרה דף יח עמוד ב: "מפני שמזבלין שם זיבול", ובתוספתא, עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ב' הלכה ה: "העולה לתרטיאות של גוים אסור משום עבודה זרה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בזמן שמזבחין אסור משום עבודה זרה, אם אינן מזבחין אסור משום מושב לצים", בראשית רבה (וילנא) פרשה פז: "רבי יהודה אומר יום נבול של נילוס היה והלכו הכל לראות והוא לא הלך, ור' נחמיה אמר יום תיאטירון היה". ושיר השירים רבה (וילנא) פרשה א: “ר' יהודה אומר יום ניבול וזבול היה יום טיאטרון היה", תורה תמימה הערות בראשית פרק לט הערה ט: "... ויש בזה גירסות שונות, במ"ר כאן איתא, יום ניבול של נילוס היה, ור' נחמיה אמר, יום תיאטרון היה, ובמ"ר ריש שה"ש איתא יום ניבול וזיבול היה, ובתנחומא כאן איתא יום זיבוחו של נילוס היה, והנה עדיין לא נתבאר מה הוא ניבול וזיבול וזיבוח ותיאטרון, ומה תוכן ענינם לכאן. ונראה לפרש ע"פ מ"ש בע"ז י"ח ב', ת"ר, אין הולכין לטרטיאות של עובדי כוכבים מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים, וכתבו התוס' וז"ל, מזבלין - מזבחין, ולשון גנאי נקט, וכן משמע בירושלמי פ' הרואה, הרואה מקום שמזבלין שם לעבודת כוכבים אומר זובח לאלהים יחרם, עכ"ל, ומעתה נתבאר הכל, שהי' אצלם מנהג לזבוח ביום מיוחד לנילוס [אולי ביום שהוא עולה], ומבואר בגמרא שם כי זה הי' נקרא אצלם תיאטרון, והי' זה יום זיבוח, וכפי דברי התוס' רגילין חז"ל לקרוא ליום זיבוח זה יום זיבול, או לשון גנאי אחר. ובזה נתבאר שכל הגירסות הולכות אל מקום אחד וכונה אחת, דהיינו זיבוח וזיבול וניבול ותיאטרון, ודו"ק. - וע"ע השייך לענין אגדר פרשה זו לקמן בפ' ויחי בפסוק ותשב באיתן קשתו".

[113] ירושלמי- עבודה זרה פרק א ה"ז, בבלי - עבודה זרה, דף יח עמוד ב'.

[114] תוספתא שבסוף ש"ס וילנא, עבודה זרה פרק ב הלכה ז, בתוספתא (צוקרמאנדל) חסר הסיום "וכן שמעיד על האשה שתנשא", וברור שאינו אלא השמטה.

[115] "הרי זה שופך דמים": אתונגורס, מאבות הכנסיה, (המאה השניה למספרם), כתב: "אנו מאמינים, שכל העומד על דם רעהו, עומד לעבור גם על שפיכות דמים, מפני זה אין אנו הולכים לבתי חיאטראות", (מקור "התיאטראות בא"י בעת העתיקה", עמוד 138 הערה 106), הכנסיה מייחסת את סיום מלחמת הגלדיטורים לזכותו של נזיר נוצרי מן המזרח בשם Telemachus אשר בשנת 404 לספירה נכנס לקולוסיאום של רומא בעת מלחמת גלאדיאטורים ומחה נגד מלחמות הגלדיאטורים, ונהרג כשנסקל ע"י הציבור הזועם.

[116] ע"ז פ"א ה"ו

[117] גירסת הר"ח והב"ח שם, "מפני שהם שופכי דמים", וכנראה שכך היתה גם הגירסא לפני הערוך, (ראו שם ערך "אצטגנין").

[118] עבודה זרה דף י"ח עמוד ב.

[119] משנה, עבודה זרה דף טז עמוד א.

[120] על יצוא נשק מישראל ראו בתחומין יא עמודים 409-421, ותחומין יב עמודים 240-244.

[121] ברש"י: "איצטדייא - מקום שעושין שם איצטדנית שור כמו שור האיצטדין (ב"ק לט) מנגח והורג אנשים ושחוק הוא להם".

[122] תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) . פרק ב הלכה ו. ירושלמי עבודה זרה פרק א ה"ז, בבלי עבודה זרה דף יח עמוד ב.

[123] מדרש תנחומא (בובר) שמות סימן ו


[124] על דברי המשנה, (עבודה זרה דף ב עמוד א): "לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם", שאלו בעלי התוספות: "וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם, נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם, מ"מ בכל שבוע יום אחד יש להם". מהדיר ש"ס "נהרדעא", שבהוצאת ח. וגשל העיר על שינוי גירסה בדברי התוס' והוא כתב שישנה גירסא הגורסת "הקדושים במקום ה"קדישים", ויש לשאול האם במקור נאמר הקדושים והשינוי להקדישים הוא שינוי המדפיס, מפני שהקדיש התקבל בעיני הציבור כשם נרדף למוות, או שבעלי התוספות הם שקראו להם קדישים, והקדושים הוא שינוי הצנזור. (ראו תוספת רבנו אלחנן מדמפיר על ע"ז דף ב ע"א בד"ה לשאת). שינויים שכמותם מצאתי אצל חז"ל, במקומות רבים. המקור הראשון הוא, בעבודה זרה דף מו עמוד א: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, הא כיצד היו קורין אותה בית *גליא* (ברש"י: בית גליא - לשון גובה גלי. קורין אותה בית *כריא* (ברש"י: בית כריא - לשון חפירה ושפלות), עין *כל* עין קוץ". מקור נוסף הוא בתמורה דף כח עמוד ב, בשינויים קטנים: "אבדתם את שמם - כל העשוי לשמם, ההוא - לכנות להם שם הוא דאתא, לבית גליא (רש"י: בית גליא - לשון גובה) - קרינן אותו בית כריא, (ברש"י: בית כלייא כמו כלוא כליון ל"א בית כריא בית הכסא לשון כרו שוחה, ירמיהו יח) פני המולך - פני כלב, עין כל - עין קוץ". בערוך השלם, ערך בית גליא: בלשון יווני, קורין לחזיר כירי, ובספר "הערוך" (ערך תאטר) הוא כותב: "פי' בל"ר (בלשון רומי) קורין לנבילה תאטרון". וראו גם בדברי התוס' (מגילה דף ו עמוד א): "והיה כאלף ביהודה ועקרון כיבוסי, אלו תראטריות וקרקסיות": "טראטריות וקרקסיאות - י"מ בתי עבודת כוכבים ומכנה אותן טרטאכ' לשון חרפה, וקרקסיאות רוצה לומר בית הכסא בלשון ערב, וקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה אלא ודאי לשממה יהא במהרה בימינו ורוצה לומר בתים שמתאספים שם לוועד של עובדי עבודת כוכבים".

אף שקרקסות בלשון ערב פירושם "בית הכסא", הרי שלדברי הקהלת רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ה את התורה ילמדו בקרקסאות, ראו: "אילו נתן הקב"ה חכמה לטפשים היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות". שמואל קרויס, (תוספת הערוך השלם, עמוד תו סוף טור א'), כותב בערך "תיאטר", מציין, שאף שחז"ל הרבו להשתמש ב"קרקסאות", כשם נרדף ל"תיאטראות", מפני שהוא "מצלצל" כ- ''Carcass'' שפירושו בלטינית "נבילה". בית ע"ז כונה "בית תורפה", (מקום הערוה). וראו בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה, (עבודה זרה פרק ב משנה ג): "ומקום התורפה קורין למקום הנבזה והנקלה והוא כינוי דרך בזיון לבתי עבודת כוכבים שהולכין להם, ולפיכך נקראו התועים ההולכים לתרפות". בבראשית רבה (וילנא) פרשה פ: "שהם מכניסין מומסין לבתי טרטייאות וראו לעיל הערה 107.

אך באיכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה יז שונו המימוסין (הליצנים) למתים: "ומכניסים את המתים לתיטרון". "עוקץ" זה נעלם ממ.ב. לרנר אשר במאמרו "תיאטרון אנטי יהודי בקיסרות הרומית" (מחניים עו דף 129 הערה 4), כתב, שהגירסא "מכניסים את המתים" היא "גירסא משובשת".

[125] איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה יז, איכה רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ה

[126] פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים), פרשה כח (א), ילקוט שמעוני, תזריע רמז תקמז, פינחס רמז תשפב, ישעיהו רמז תל.

[127] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה סז.

[128] רות רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה כב [טז]

[129] רות רבה (לרנר) פרשה ב ד"ה [כב].

[130] אם כי המסר לא ברור, ואולי היא להראות על צדקותו של יוסף או הוא כדי להורות על ההשפעה הרעה שהיתה לתיאטראות, שהפקירו את הכל כדי לחזות בתיאטרון, התלהבות שמצאנו גם אצל הגויים תושבי קיסריה: "אמר ר' חנן אותה שנה שביעית היתה והלכו גויים לקרקסיאות שלהם והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום בחזירתן ...". (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) פרק יח הלכה טז).

[131] בראשית רבה (וילנא) פרשה פז ד"ה ז

[132] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א.

[133] ילקוט שמעוני שמות רמז קסב.

[134] "נטו לדרכי שרצים שרצים לבאר שחת". (ספורנו שמות א, ז).

[135] בראשית רבה (וילנא) פרשה פ ד"ה א, ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנז, אולם ברור שאין הגמרא מצדיקה את ישיבתם בתיאטראות, ואינו אלא "הצדקה" כפי שהיא במקורות האחרים כגון,ירושלמי מסכת פיאה פרק ח ה"ח, ויקרא רבה (וילנא) פרשה לד ד"ה י, רות רבה (וילנא) פרשה ה ד"ה ט [יט]: "צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהם..."

[136] פירוש המשנה אבות פרק א משנה טז, וראו מנורת המאור (אבוהב) כלל ו, פרק נט.

[137] דברים פרק ו פסוק ז.

[138] תהלים פרק לג פסוק א.

[139] חותנו של הרב קוק כותב ב“תפילת דוד", מכון התורה והארץ תשס"ב, עמודים י"א-י"ב. האם הספר שהיה מוכן לדפוס בשנת תרנ"ח (ראו תפילת דוד הערה כו), היה מקורו של הרב קוק?

[140] ראו מרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אבות פרק ג משנה ג: "ראוי לעיין בדברי זה השלם למה כששנים יושבים ואין ביניהם ד"ת שיקרא מושב לצים, אטו בשופטני עסקינן, ואולי לא ידברו בשום ליצנות, או יהיו שותקים. אמנם זה השלם דבר ע"פ הטבע, שלעולם ששנים שיושבים יצא הדבור מביניהם. והנה בהכרח כל עוד שאינם מדברים בדברי תורה, יבואו לשאר דברים, וכל פטפוטיא אסירא בר מפטפוטיא דאוריתא (ירושלמי ברכות ספ"ט) אם כן בהכרח הוא, כל עוד שהניחו הדבור המצווים עליו, יקרא מושב לצים. והראיה שאמר אחר כך כי אם בתורת ה' חפצו, והוא שאין הב"ה רוצה מכל הדבור כי אם דבור של דברי תורה, וזה שאמרו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב)".

[141] שערי תשובה שער שלישי אות קע"ז.

[142] ראו רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י: " ... זו היא שיחת הרשעים שגורמתלהן ישיבת קרנות ויש במאמרי חז"ל אלו ישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר ...".

[143] משנה מסכת אבות פרק א משנה יז: "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא".

[144] ראו פרי מגדים סימן ש"ז ראש אות א.

[145] הלכות ת"ת ראש פרק א, וראו הגר"י קנייבסקי ב"קהלות יעקב" שבת ס"י, והגהות "מלא הרועים" לחגיגה דף יד ע"א, גם ראו שו"ת שלמת חיים סימן שלט, ואבן האזל הלכות מלכים סופ"ג הלכות ה-ו.

No comments:

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...