Wednesday, September 08, 2010

מנהג אכילת ה'סימנים' בליל ראש השנה וטעמיו

מנהג אכילת ה'סימנים' בליל ראש השנה וטעמיו*
מאת אליעזר בראדט
מנהג אכילת ה'סימנים' בליל ראש השנה נפוץ ומוכר בכל קהילות ישראל[1]. וכבר נתנו בו רבותינו הראשונים כמלאכים טעמים:

בעלי התוספות מסבירים: "ראש השנה, מפני שהוא תחילת השנה, מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה, כדאמרינן במסכת הוריות וכריתות"[2]. ומהפנייתם למסכתות הוריות וכריתות ברור, שכוונתם לתת טעם למנהג ה'סימנים'.

אולם גם לאחר דבריהם עדיין לא מובן מדוע ראיית ירקות וזרעונים מסויימים או אכילתם מביא 'סימן יפה' לכל השנה; כיצד זה מתבצע?

לפיכך הוסיפו רבותינו האחרונים להמתיק המנהג בהוספת יסודו המפורסם של הרמב"ן בפירושו על התורה:
ודע, כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך: 'והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה, תקשור עליו אבן, והשלכתו אל תוך פרת, ואמרת: ככה תשקע בבל' וגו' (ירמיה נא סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מל"ב יג טז-יז): 'ויאמר אלישע: יְרֵה וַיּוֹר, ויאמר: חץ תשועה לה', וחץ תשועה בארם...'[3].

כלומר, כל 'גזירת עירין', גזירת שמים, הן טובה והן להפך, אין בהכרח שתצא לפועל, שיתכן שכביכול הקב"ה ינחם על הרעה או הטובה שגזר[4]. אולם אם הנביא היודע מאותה גזירה עושה כדוגמת אותה גזירה, כמו שהטביע אבן לנהר כסימן לטביעתה ושקיעתה של בבל, בוודאי 'תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים'. לפיכך, כך ביארו האחרונים, בקיום מנהג ה'סימנים' בליל ראש-השנה עושה האדם כדוגמא לגזירות טובות, זאת בתקווה שנגזרו עליו גזירות טובות ועשייה כדוגמתן תכריח ש'תהיה הגזירה מתקיימת על-כל-פנים', שלא יגרמו העוונות שיתבטלו חלילה.

כך ביאר ר' אברהם דאנציג בספרו חיי אדם: "וכיון שהוא תחילת השנה... נוהגים לעשות, לסימן טוב, לאכול דברים הרמוזים לזה. והטעם לזה עיין ברמב"ן, דכתב: ודע, כי כל הגזירות עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים[5]. וזה נראה לי ברור, שהוא הטעם שאמרו רז"ל[6]: השתא דאמרת סימנא מילתא"[7].

כאמור, אחרונים רבים ביארו את מנהג ה'סימנים' לפי יסודו של הרמב"ן[8]; שאין ציטוט דברי ר' אברהם דאנציג אלא דוגמא מייצגת. ברם, קדם לכולם ר' יהודה ליווא ב"ר בצלאל מפראג, 'מהר"ל', אשר בחיבורו באר הגולה דן באריכות בענין שלפנינו:
אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא[9]... גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש, ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש...[10] ולא היה ענין אלישע וירמיה ניחוש. והנה, דבר זה סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה, וכתב בפרשת 'לך לך', וזה לשונו: ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך... וכן אלישע... עד כאן לשונו. ודברים אלו ברורים, ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפועל הטוב ותהיה מקויימת הגזירה לטוב. לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזה ענין הדמיון ל'מכלא בריש-שתא' דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפועל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל-ידי סימן תצא הגזירה לפועל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם[11].

אגב, הסיבה שמהר"ל מפראג נתן דעתו ועטו לבאר מנהג זה היא מפני לעגם של אנשי הכמורה הנוצריים לפיסקת התלמוד "השתא דאמרת סימנא מילתא...", שהם כללו אותה בתוך רשימת הקטעים ה'מוזרים' לטענתם-טעותם. כבר העיר, בצדק, מ' ברויאר[12], כי למרות האגדות הרבות סביב חיי המהר"ל הרחוקות מן האמת ההיסטורית, בלשון המעטה[13], שאחת מהן מספרת על ניהול ויכוח דתי עם שלש-מאות כמרים במשך שלושים יום, אגדה שאין ידוע על נכונותה, העיון בספר 'באר הגולה' מוכיח שאחת המטרות שרצה מחברו להשיג היא ביאור ותרוץ האגדות התמוהות בעיני הנצרות ונושאי דגלה. פרט זה מוכח מכך, שלכל אחד מקטעי התלמוד התמוהים בעיני הנוצרים - שנאספו לחבורים מיוחדים[14] - הקדיש לו המהר"ל מקום בספרו 'באר הגולה' ועמל לבארו בטוב טעם ודעת.
* * * *

רבי משה ב"ר נחמן, הרמב"ן, ירה אבן יסוד ונבנה עליו בנין גדול ורחב. על-פי יסודו של הרמב"ן נתפרשו בידי חכמים מאוחרים דברי אגדה ומנהגים רבים, למרות שלא תמיד ידעו המפרשים המאוחרים מבטן מי יצא יסוד זה; עד כדי כך התפשט היסוד שטבע הרמב"ן.

לדוגמא בעלמא, אציין מספר מנהגים שהוסברו בידי חכמים לפי הכלל שקבע הרמב"ן[15]:

1. ר' אלכסנדר משה לפידות מבאר שהתפילה בעת חיבוט הערבות בהושענא רבה מעלתה גדולה, מפני "שתפילה פועל יותר בצירוף מעשה בפועל בעת רצון"[16]. ברור, אפוא, שרעיונו מושתת על יסוד הרמב"ן.

2. ר' יוסף חיים מבגדאד, בעל 'בן איש חי' כותב: "המנהג פה עירינו יע"א, כשאומרים פסוק 'פותח' הנזכר[17], פּוֹרְשִׂים כפיהם לעיני השמים. והוא מנהג יפה, לעשות בזה פועל דמיוני לקבלת מזלם את השפע מלמעלה"[18]. והסכים עמו ר' אליעזר פאפו בספרו דמשק אליעזר: "טעם נכון למה שנוהגים כמה בני אדם כשאומרים 'פותח את ידיך', בתפילה ובברכת המזון, זוקפין ידיהם למעלה בפישוט ידים. וכוונתם הפשוטה, שהשם יתברך גופיה יפתח ידו ואוצרו הטוב להשביע לכל חי רצון, ואין מקום לבני אדם לפשוט ידיו. אלא האי טעמא שפותחין ידיהם, כדי לקבל השפע מאת השם, כמו שאומרים ב'ברך עלינו': 'ומלא ידינו מברכותיך' וכו'. ואין לתמוה על מנהגן של ישראל, דיש להם סמך"[19].

3. את המנהג לקדש על היין בבית הכנסת בכל ליל שבת, הסבירו הגאונים שהוא משום סגולה לרפואה[20], ור' יעקב שור ביאר דבריהם לפי יסודו של הרמב"ן: "ואף כי עיקר סגולת כל מצוה היא בקיומה, בכל זאת תפעול יותר כאשר תצא אל הפועל באיזו פעולה דמיונית המורה על חיבוביה ועל חוזק האמונה בתועלותה... [כ]אכילת מינים שונים בריש שתא... וכדברים הללו כתב הרמב"ן על התורה, פרשת 'לך לך'"[21].

עד כאן רשימת מנהגים קצרה שכל אחד מהם הוסבר על-פי יסודו של הרמב"ן[22]. אך נתתי דעתי, שכיון שניתנה הרשות לחכמים לבאר, אוסיף - מדעתי - להמתיק בכך עוד מנהג:

ר' יצחק ווייס, אב"ד ווערבוי, מספר: "ראיתי בילדותי, בהיותי 'בעל מקרא' דקהילה קדושה פרעשבורג, שכל בני בית-הכנסת עלו ועמדו על הבימה... משום שרצו להיות מכוין נגד פני הכהנים"[23]. הוא מוצא לכך מקור מ'ספר וְהִזְהִיר', מתקופת הגאונים, הכותב: "והכהנים כשמברכין את ישראל, צריכין כל העם לנוד ממקומן ולהתקרב אל הברכה"[24]. אולם מקור למנהג עדיין לא הופך להיות טעמו, שעדיין יש להבין: מדוע יש להתקרב אל כהנים ככל האפשר? אלא שליסודו של הרמב"ן המנהג מתיישב על הלב, כי המתברכים רצו לעשות פעולה המשקפת את רצונם לזכות בברכה, ובכך אכן תחול הברכה עליהם.

הרמב"ן קבע את כללו על 'עשה' ולא ב'לא-תעשה'. כלומר, עשיית פעולה הדומה לגזירה גורמת ש'תהיה הגזירה מתקיימת על-כל-פנים'. אמנם יתכן, שכלל זה נאמר גם ב'לא-תעשה', היינו, אי-עשיית פעולה כלשהי - נגד רצונו, לפעמים - מביאה שדבר הדומה לו לא ייעשה. לפיכך ניתן להמתיק את אי-השינה בראש-השנה, כי בכך לא יישן דבר הדומה לאדם, הוא מזלו.





[1] נוסד על-פי הוריות יב ע"א; כריתות ה ע"ב. ונפסק להלכה בשו"ע, או"ח, סי' תקפג, סעיף א.
[2] תוס' ד"ה 'ערב יום טוב', עבודה זרה ה ע"ב.
[3] פירוש רמב"ן על התורה, בראשית יב ו.
וכך ביאר את הפסוק (בראשית מח כב): "ואני נתתי לכם שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", וזה לשונו על אתר: "...שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים - נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע: 'וישם ידיו על ידי המלך, ויאמר אלישע: יְרֵה וַיּוֹר' (מל"ב יג טז)... ויתכן שזה טעם אמרו 'לקחתי', כי מאז לוקחה הארץ לבניו".
עוד בענין יסודו של הרמב"ן, ראה: מ' הלברטל, על דרך האמת: הרמב"ן ויצירתה של מסורת, ירושלים תשסו, עמ' 224-224.
[4] ראה, לדוגמא, ירמיה יח י: "ועשה הרע בעיני... ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו".
[5] עד כאן תורף דברי רמב"ן, שם. ומכאן ביאורו של ר' אברהם דאנציג למנהג ה'סימנים'.
[6] הוריות שם:
[7] חיי אדם, כלל קלט, דין ו.
[8] ראה, לדוגמא: ר' חיים ב"ר אברהם הכהן מארם צובה, טור ברקת, סי' תקפג, סעיף א; ר' אברהם חמוי, מחזור בית דין, עמ' כח אות ב; ר' שלמה שיק, ספר תקנות ותפילות, מונקאטש תרנ, דף סה ; ר' חיים צבי עהרענרייך, קצה המטה (על ספר מטה אפרים), סי' תקפג, סעיף ט; ר' משולם פינקלשטיין, אלף המגן (על ספר 'מטה אפרים'), סי' תקפג, ס"ק קטז; ר' ראובן מרגליות, נפש חיה, סי' תקפג, סעיף א; הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חלק ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ' צח-צט.
[9] עד כאן הוא ציטוט מהוריות שם.
[10] כאן הביא את מעשה ירמיה (בהשלכת האבן לנהר) ומעשה אלישע (בהנחת זרועו על הקשת), ראה לעיל במצוטט מפירוש הרמב"ן.
[11] באר הגולה, באר השני, ירושלים תשלב, עמ' לג-לד. ור' יאיר בכרך, מקור חיים, ר"ס תקפג, ציין לו, עיי"ש.
בביאורו לאגדות התלמוד, הוריות שם, כפל מהר"ל את הדברים, יותר בקיצור אך בעקימת לשון חשובה, ולפיכך אצטטו: "שאין יותר חבור אל דבר כמו האכילה, ואין זה דבר קטן, כי כבר האריך הרמב"ן בפרשת 'לך לך', כי גם נביאים היו עושים סימנים שיהיה הסימן לטוב להם... לכך יסתם פיהם של דוברי שקר המדברים על צדיקים עתק, שחושבים דבר זה כמו ניחוש, ואין הדבר כן! רק שהוא סימן טוב בשעה שראוי על זה, וכמו שאמרו ז"ל: סימנא מילתא היא" (חידושי אגדות מהר"ל, הוריות יב ע"א).
[12] מ' ברויאר, 'ויכוחו של מהר"ל מפראג עם הנוצרים', אסיף מפרי העט והעת, ירושלים תשנט, עמ' 129-137.
[13] חלק גדול באשמת יהודה יודל רוזנברג, שזייף את הספר 'נפלאות מהר"ל' (דפוס ראשון: וארשא תרסט), בו התיימר לספר את "האותות והמופתים... מאת... מהר"ל מפראג... אשר הפליא לעשות... על ידי הגולם אשר ברא" (לשון שער הספר, במהדורה הנ"ל). על זיופו של הספר עמדו חכמים וחוקרים רבים, ראה, לדוגמא: רמ"מ אקשטיין, ספר יצירה, סיגט תרע (מלשון שער הספר: "כולל... הענין בריאה על-ידי ספר יצירה, ולברר אי אמתת הספר נפלאות מהר"ל הנדפס כעת..."); ג' שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשלו, עמ' 409, הערה 72; מ' בר-אילן, 'נפלאות ר' יהודה יודיל רוזנברג', עלי ספר, יט (תשסא), עמ' 184-173, וש"נ הפניות נוספות.
[14] ראה: ח' מרחביה, 'קונטרוס נגד התלמוד מימי שריפת התלמוד באיטליה', תרביץ, לז (תשכח), עמ' 78-96; הנ"ל, עמ' 191-207 ובמיוחד בעמ' 204.
[15] על דברי אגדה ושאר רעיונות שאינם מנהגים שנתפרשו לפי יסוד הרמב"ן, ראה, לדוגמא: ר' יעקב לורברבוים מליסא, בעל 'נתיבות המשפט', הגדה של פסח עם פירוש מעשה נסים, ד"ה 'פרעה לא גזר אלא על הזכרים', ד"ה 'ובאותות זה המטה', ד"ה 'ואילו הוציאנו', ד"ה 'על אחת כמה וכמה' בסופו [בטופס שלפני אין ספרור עמודים, לפיכך ציינתי לפי ד"ה]; הנ"ל, מגילת סתרים, אסתר ג ט, וראה עוד: ר' יוסף פאצאנובסקי, פרדס יוסף, בראשית יב ו, ובכל הנסמן שם.
[16] הביאו ר' אברהם הרשוביץ, מנהגי ישרון, וילנא תרצט, עמ' מו. וראה, עתה: הרב נ' גרינבוים (מהדיר), תורת הגאון רבי אלכסנדר משה, ליקוואוד תשסו, עמ' תל.
[17] כוונתו לפסוק (תהלים קמה טז): "פותח את ידך, ומשביע לכל רצון".
[18] ר' יוסף חיים מבגדאד, בן איש חי, שנה א, פרשת ויגש, אות יב.
[19] ר' אליעזר פאפו, דמשק אליעזר, סי' ט, סעיף א.
לאור מקורות אלו תמיהני על הרב י' גולדהבר, מנהגי הקהילות, א, עמ' קט: "בעת אמירת הפסוק 'פותח את ידיך', הצמידו את כפות הידים יחד, ובתנועה זו הרימו אותם כלפי מעלה מול הראש". ובהערה 2, שם: "לא מצאתי כזאת בקהילות אחרות". הרי לך העלם דבר! וכבר הערתי על כך במאמרי 'ציונים ומילואים לספר "מנהגי הקהילות"' ירושתינו, ספר ב (תשסח), עמ' ר.
עוד על מנהג פרישת הידים כלפי השמים באמירת 'פותח את ידיך', ראה: י' זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ' 83, הערה 67; מ' חלמיש, הקבלה, רמת גן תשס, עמ' 310, הערות 150-151; ד' שפבר, מנהגי ישראל, א, ירושלים תשנ, עמ' רכז.
[20] ראה י' ברודי (מהדיר), תשובות רב נטרונאי גאון, א, או"ח, סי' עו: "הכי אמר רב נטרונאי ריש מתיבתא: מקדשין ומבדילין בבתי כנסיות אף על פי שאין אורחים אוכלין שם... מפני שהטעמת יין של קידוש שבת רפואה היא - וזה שטועם כל הצבור כולו, לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קדוש בלבד, וכיון ששמע קדוש יצא ידי חובתו ואין צריך לטעום. וזה שמקדש ומטעים לצבור, משום רפואה מקדש ונותן להם, כדי ליתן ממנו על עיניהם... זמנין דאיכא מן הצבור דלית ליה יין ומקדש אריפתא, ותקנו חכמים לקדש בבית הכנסת על היין, משום רפואה". וראה שם בהערה, למקורות המביאים תשובה זו.
[21] יהודה בן ברזילי מברצלונה, ספר העתים, פירוש 'עתים לבינה' לר' יעקב שור, ירושלים תשמד, עמ' 179, הערה לג.
[22] היו שביארו לפי יסודו של הרמב"ן ענייני השקפה מחשבה ואגדה שונים, ראה, לדוגמא: ר' שמואל אביגדור, הגדת תנא תוספאה, ירושלים תשנג, עמ' כה; הגדה לליל שמורים, עם ביאור 'אור ישרים' לר' יחיאל העליר, קעניגסבערג תריז, עמ' ו'; ר' שלמה זלמן אב"ד ניישטאדט, [נכד בעל מעלת התורה] בית אבות, אבות [פרק א משנה י], ברלין תרמט, עמ' 60; ר' שלמה שיק, סידור רשב"ן, וינה תרנד, כד ע"ב; ר' ראובן מרגליות, נפש חיה, סי' תרה, סעיף א.
[23] ר' יצחק ווייס, אלף כתב, א, בני-ברק תשנו, עמ' קנג.
[24] י"מ פריימאן (מהדיר), ספר והזהיר, ב, פרשת נשא, ווארשא תרמ, עמ' קמג.

No comments:

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...