Thursday, February 25, 2010

Elliott Horowitz - "''Most of all you've got to hide it from the kids…' Reading Esther before Bed"

Elliott Horowitz teaches at Bar Ilan University and is co-editor of Jewish Quarterly Review.

This is his fourth contribution to the Seforim blog. We hope that you enjoy.

"''Most of all you've got to hide it from the kids…':
Reading Esther before Bed"

Elliott Horowitz

“The problem of selecting Bible stories for the early grades is an especially difficult one,” wrote Emanuel Gamoran in his introduction to the first volume of Lenore Cohen's Bible Tales for Very Young Children (2 vols, 1934-36), of which he was the editor. “Not all stories of the Bible are suited to the needs of little children,” continued Gamoran, who was an American Reform rabbi, and a disciple of the pioneer Jewish educator Samson Benderly,[1] “nor should all those children be told them in their entirety. In some instances certain details should be omitted.” In comes as little surprise, then, that in the second volume of Cohen's Bible Tales the book of Esther contains only a single casualty – the evil Haman, who by the king's order is hanged on the gallows he had prepared for Mordecai. No mention is made of the death by hanging of Haman's ten sons, or of the more than 75,000 non-Jews killed, with the king's permission, by Mordecai's coreligionists. This was clearly one of those instances in which, according to Rabbi Gamoran, “certain details should be omitted.”

The identical omissions had been made three years earlier in a biblical anthology for children (The Children's Bible: Selections from the Old and New Testaments) whose contents were “translated and arranged” by two distinguished non-Jews: Henry Sherman, who headed the “department of religious literature” at Charles Scribner's Sons, which published the book, and Charles Foster Kent, who, as indicated on the frontispiece, was “Woolsey Professor of Biblical Literature in Yale University.”[2] The same editorial policy had earlier been followed by the American children's writer Frances Jenkins Olcott (1873-1967) in her delightful Bible Stories to Read and Tell, published by Blue Ribbon Books in 1916.

Cohen and Gamoran, then, followed a venerable tradition in saving their “very young” readers from any knowledge of the sad fate of Haman's sons. Yet they could arguably have followed the model of their British coreligionist Mrs. Philip Cohen in her two-volume Bible Readings with My Children (2nd ed., 1899). In her retelling of the book of Esther she acknowledged that not only Haman, but also his “ten sons were hanged on the gallows which their father had set up for Mordecai.”[3] Moreover, unlike Frances Olcott, who omitted mention of the permission given the Jews by Ahasuerus to defend themselves, and Messrs. Sherman and Kent, who included “the king's “command that the Jews who were in every city should gather together and protect their lives,” but said nothing about the consequences thereof, Mrs. Cohen felt that it was safe to tell children that “the Jews, in defending themselves, killed numbers of their enemies.”

Mrs. Cohen's justly popular anthology went through several editions, the fourth of which appeared in London in 1923. In that same year the future (but now lamented) Bible scholar Nahum Sarna was born in London. Not surprisingly, it was from that anthology that he acquired his earliest knowledge of Scripture. Reminiscing decades later about how he came to devote his life “to the study and teaching of the Hebrew Bible,” Sarna, then recently retired from Brandeis University, recalled that among his “earliest and most agreeable recollections is my father reading to me every Shabbat, with unfailing regularity from a little two-volumed work entitled Bible Readings with my Children by a Mrs. Philip Cohen. I am not certain, but I believe I was about three years old when the regimen began.”[4]


Bible Readings with my Children was not the first such anthology produced for Jewish children in Victorian England. Already in 1877 Ellis Davidson had published The Bible Reader under the explicit “sanction” of Britain's Chief Rabbi Nathan Marcus Adler.[5] It was intended, as its subtitle indicated for the Use of Jewish Schools and Families, With the Addition of Questions on the Text, and Moral Reflections on Each Chapter. Davidson's Bible Reader contained material from the popular book of Esther, but not much from the book's brutal ending. Thus, anticipating Sherman and Kent's Children's Bible of 1930 readers were informed of the permission granted the Jews by Ahasuerus “to destroy, to slay, and to annihilate any armed force...that might attack them, with their children and their women,” but learned nothing of the consequences of that permission. Davidson did find a way to include the deaths of Haman's sons, which both the Children's Bible and Frances Olcott's earlier Bible Stories later chose to omit, but he did so at the cost of changing the biblical story. They “were slain in battle,” and only afterwards hanged, wrote Davidson, “to show the people how utterly the whole house of Haman was degraded, and in order that future assaults might be prevented."[6]

During the 1890's two graduates of Oxford, each of whom had been at Balliol College when it was headed by the legendary Benjamin Jowett (1817-93), brought out their own biblical anthologies intended - at least in part - for young readers. The first of these to appear was John William Mackail's Biblia Innocentium: Being the Story of God's Chosen People Before the Coming of Our Lord...upon Earth, Written Anew for Children (1892). Mackail (1859-1945), who was born on the Isle of Bute and whose father was a minister of the Scottish Free Church, had overlapped as an undergraduate at Balliol with Claude Montefiore (1858-1938), who was a great nephew of the renowned Sir Moses. It is likely that they knew each other, since neither - unlike the bulk of their classmates - was an Anglican product of a posh “public school.” Both were also among the college's most distinguished students; achieving “firsts” in the demanding course of study known as Greats (Literae Humaniores) in which their classmate George Nathaniel Curzon (a former Etonian and future viceroy of India) received only a “second.”[7]

In 1896 Montefiore, who was presumably familiar with Mackail's Biblia Innocentium (which had appeared in a second edition in 1893) brought his Bible for Home Reading (1896), a two-volume anthology “with comments and reflections for the use of Jewish parents and their children. ” In certain respects Montefiore's anthology followed the limitations that both his coreligionist Davidson and his former classmate Mackail had imposed upon themselves. No mention was made, for example, of the rape of Dinah in Genesis 34 or the subsequent massacre perpetrated by her brothers in Shechem. Yet with regard to the book of Esther Montefiore took a diametrically different approach. Whereas both previous Victorian anthologies, the one Jewish and the other Christian, had informed their readers of the permission granted the Jews to defend themselves but not of the bloody consequences thereof, Montefiore decided to include all the chpaters of Esther in their entirety despite what he acknowledged as the “religious and moral deficiencies.” These, he claimed, had been “ignored or explained away” by some, but also “exaggerated and falsely labelled” by others.” The best solution, he believed was to let readers, young and old, judge for themselves.

There were other ways of dealing with the book's “religious and moral deficiencies” when presenting its contents to young readers. In his Story of the Bible: first published in 1904, Jesse Lyman Hurlbut (1843-1930), a Methodist Episcopal clergyman, reported not only that “Haman died upon the gallows that he made for Mordecai, but also that his sons “were put to death for their father's evildoing.” He added, however, that this had been done “according to the cruel usage of those times.”[8] In contrast to Ellis Davidson's clumsy attempt, in 1877, to make the hanging of Haman's sons more palatable to his younger readers, Hurlbut, a native of New York, showed that it was possible to add without detracting.

[1] On both Gamoran and Benderly, see Penny Schine Gold, Making the Bible Modern: Children's Bibles and Jewish Education in Twentieth-Century America (Ithaca, 2004).
[2] H. A. Sherman and and C. F. Kent, The Children's Bible (New York, 1933), 223-25.
[3] Mrs. Philip Cohen, Bible Readings with my Children, two volumes (rev. ed. London, 1899), II, 336.
[4] Nahum Sarna, “Ruminations of a Jewish Bible Scholar,” Bible Review 4:3 (June 1988). See also the obituary by Tom Long in the Boston Globe (25 June 2005).
[5] On Davidson, see Geoffrey Cantor, "‘From nature to nature’s God’: Ellis A. Davidson—mid-Victorian educator, moralist, and consummate Designer," Jewish History 23:4 (December 2009): 263-388.
[6] On Davidson's work and its treatment of the book of Esther, see Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (2nd ed., Princeton, 2008), 24.
[7] On Montefiore at Balliol and the impact on the college of Jowett, see Horowitz, Reckless Rites, 25, and the sources cited there.
[8] Hurlbut, Story of the Bible: For Young and Old (Philadelphia, 1952).

Tuesday, February 23, 2010

Anim Zemorot: A Modern Purim Parody

Anim Zemorot:  A Modern Purim Parody

For many centuries, parodies have been part of the Purim literature (see this post discussing their history).  One particularly popular genre of Purim literature has been the fake tefila.  Perhaps the best-known collection is the “Kol Bo” (first printed in L’vov, 1855 - see I. Davidson, Parody in Jewish Literature, n. 191 discussing this work, and a later example here) which runs the gamut of Kiddush to Yetziv Pitgam (de-Lot mi-S’dom) and Mareh Haman to an elaborate Haggada (known as Leil Shikkorim) and even includes a collection of "Shu"t Le-Purim (which isn't recorded in Kuntres ha-Teshuvot).  A collection of these and other Purim works have been recently republished in Ve-Nahafokh Hu, ed. Dov Goldberger, 2. vol., (

Elli Schorr has added his own contributions over the years to this venerable genre. In honor of his daughter's Bat Mitzva (this past Rosh Chodesh Adar), he published his works, as well as several of the “classics” and some by Rabbi Aharon Frazer, to flesh out a preliminary “machzor” for Purim, entitled אנעים זמורות.  (The title, like many of the lines in the machzor, is a play whereby a sacred text undergoes a minor spelling change to reference wine, or drinking, or levity, etc.)  One wishes, incidentally, that Schorr would have actually composed a faux אנעים זמירות to include in the “liturgy”.

For over a decade, Schorr has been sending Purim mailings, on an informal basis, to friends and family (and some have appeared on his blog,, albeit not a fulsome treatment). Most have been of the tefila genre, but others have included a parody of Aviviah Gottlieb Zornberg’s books on Chumash (co-authored with Chaim and Shari Saiman) and particular pieces that have focused more on current events or community politics than the timeless nature of the tefila parody.  Having written pieces that have been parodies of Shabbat, Pesach, Shavu’ot, Yom Kippur, and Sukkot liturgy, among others, there was enough material to print something that would be more of an anthology, across the Jewish calendar.  As he has developed more knowledge of the world of classical piyyut (largely owing to the tutelage of his neighbor, Prof. Avi Shmidman), he has also reworked older piyyutim to better reflect paytanic sensibilities.  For example, his old Tefilat Gefen (a takeoff on Geshem) was reworked this year to be an alphabetic acrostic, like the original Geshem.  Some of the rhyme scheme, though, was left imperfect, at the preference of a good punchline.

Some of the more recent works, such as ברכת המזון, a spoof of the special bentsching recited at a Brit Milah, are more faithful to the paytanic conventions of proper rhymes and meter and often include a חתימה מקראית where the last line of a stanza is a direct quote of a pasuk.  This may be the best example in the book of a parody of both the form and the content.  The stanzas are to a meter and rhyme identical to the original and, if sung with the nusach, sound authentic.  Additionally, the רשות asked at the beginning of the zimmun is turned on its head, and permission is asked of, inter alia, mamzerim, chalalim, and Haman’s children. The הרחמן section at the end turns both the blood covenant and the eschatological visions into dreams of a great, big, drunken Purim se’udah.

Other pieces reappearing here, with minor varations (and many of them with nikkud for the first time, though with some errors in the preliminary draft edited here), are an akdamut retelling the story of Purim in faux Aramaic, Kabbalat Shabbat witha במה משתכרין nd כגוונא   both, a stream-of-consciousness Kiddush published by Professor J. Tabory attributed to his late father, Rabbi Zvi Tabory, and a מראה כהן  depicting a kohen having delivered a ruling regarding mareh nega’im, changing the meaning of the phrase mareh kohen.

Several pieces make their first appearance in this addition.  The most ambitious is a parody of amitz koach (“mitz koach”, excerpted below) written according to the same poetic convention as the original (alphabetical acrostic, 5 words per each non-rhyming line) and, like many of the Yom kippur piyyutim, starts from the Creation and works its way to the main event. In this case, the event is not the Temple service, but is the Shushan chain of events.  Instead of the priests prostrating themselves, those in the king’s courtyard do so (when Haman passes by); instead of a goat tumbling down hill, drunkards are rolling away; instead of counting blood sprinkles, Haman’s sons (or, alternatively, glasses of wine drunk) are counted. Written with the sensibilities of a chazzan, ואף הוא היה מתכוון works well with Rosenblatt’s classic niggun for a duet.  Several smaller pieces, not bearing enough humorous content to stand alone, are included here as well.  One is a special nusakh inspired by last year’s Erev Pesach where, in one morning, we had bi’ur chametz, bi’ur of shevi’it wine, birkat ha-chammah, and siyyum for the first borns.  Another piece is a short “ushpizin” for Purim.  A parody of the prayer for the government (תפילה לשלום חמר המדינה) appears below, as does a special version of the trop for annoying people. (See below for a few examples.)

People interested in obtaining one of the remaining hard copies, should contact the author directly, at elli dot Schorr at gmail.

Monday, February 22, 2010

R. Shmuel Ashkenazi: "Gaon" Equals 60?

                                                  "Gaon" Equals 60?                     

(Another chapter of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work)

Unfortunately, the amount of responses regarding assisting the publication of R. Ashkenazi's was underwhelming (a total of one contribution) so it is still uncertain when the seforim will actually be published. Until then - here is another chapter. For more information to contribute (any amount is extremly helpful) contact me at

גאון בגימטריא ששים

א. גאון = 60

כתב ר' זכריה סימנר בספר זכירה, שהדפיס בשנת תסט בהמבורג (במהדורת ר' שלמה אבא שאול, ירושלים תשנט, סוף עמ' 277): מצאתי כתוב הטעם שקורין בשם גאון מי שבקי בכל ששים מסכתות, כמנין גאון.

ואנא שמואל זעירא לא ידענא היכן מצא כתוב כן. אך הדברים כבר נאמרו ע"י ר' מנחם בר' שלמה המאירי [ה'ט-עה]: מהם בתלמוד תלתא סדרי, ר"ל מועד נשים נזיקין, והוא היה נקרא אצלם חכם. ומהם בתלמוד ד סדרי, ר"ל בתוספת סדר קדשים, והוא היה נקרא אצלם רב. ומהם בתלמוד שתא סדרי, ר"ל בתוספת סדר זרעים וטהרות, ואז היה ראוי להקרא גאון. רמז לששים מסכתות שבששה סדרי, כמנין גאון. אלא שאף על פי כן לא היו קורין אותו כן אלא אם כן נסמך מפי גאון בהסכמת הישיבה (סדר הקבלה, הוצאת מכון אופק, ירושלים תשנה, עמ' 124-123).

וכן מצאנו אצל בן דורו, המקובל ר' יצחק דמן עכו, בספרו מאירת עינים, ראש פרשת חקת, שהוא מונה כל מסכתות הש"ס ומסכם: סך כל המסכתות סג. חשוב ג בבי אחת וסנהדרין ומכות אחת, נמצאו ששים, כמנין גאון. וכל מי שיודע כולם נקרא גאון.

אחריהם מצינו לר' דוד אבן-זמרא [רדב"ז; רלט-שלג]: בדרך כלל אומר לך, שאין דרכנו לקרא גאון אלא לאותם שהיו אחר רבנן סבוראי, קודם הריא"ף ז"ל. ושמעתי אומרים, שתנאי הגאון היה, שיהיה יודע שיתא סדרי על פה, גמרא ומשניות. אבל מה נעשה לדורות אחרונים, שכבר נהגו[1] (שו"ת הרדב"ז, ליוורנו תיב, סימן קז; במהדורת ר' אהרן וואלדן, ח"ד, סוף סימן אלף קעח).

שמועה זו ששמע רדב"ז שמע גם בן דורו ר' אליהו בחור [רכט-שט], שכתב בספרו תשבי, ערך גאון: קצת החכמים שהיו אחרי האמוראים נקראו גאונים, כגון רבי שרירא גאון, רבי סעדיה גאון[2]. ושמעתי, שנקראו כן, בעבור שהיו בקיאים בכל התלמוד, שהם ששים מסכתות. גאון בגימטריא ששים.

אחריהם מצאנו לר' דוד קונפורטי, בספרו קורא הדורות (פרק ה, ויניציאה תקו, דף ה ע"ב; פיעטרקוב תרנה, דף ה רע"ג): ומצאתי כתוב, שיש אומרים כי הגאונים נקרא כל אחד מהם בלשון גאון, על שם שהיה יודע ס מסכתות, כמנין תיבת גאון.

אחריו כותב ר' חיים יוסף דוד אזולאי [חיד"א; תפד-תקסו], בספרו ועד לחכמים (עי' להלן): גאון. אמרו קדמונינו, שבחרו בשם זה, שהוא גימטריא ששים, לרמוז, שהוא בקי בששים מסכתות.

ואחרון אחרון הוא ר' מנחם מנדל משקלוב [נפ' תקפז], הכותב בהקדמתו למסכת אבות עם פירוש הגר"א, שקלאוו תקסד: ושמעתי מפה קדוש של אדומ"ר גאון העולם רבינו הגדול והקדוש החסיד זלה"ה, טעם למה שקראו לכל ראשי הדור שאחר זמן התלמוד בשם גאון, ע"פ מ"ש במדרש שיר השירים [ראה להלן]: ששים המה מלכות, אלו ששים מסכתות של הלכות כו'. ע"ש. ובדורות הראשונים שאחר זמן חיבור התלמוד לא סמכוהו לאחד שינהיג כל דורו, עד שהיו סדורים לו כל הששים מסכתות בע"פ ... ולכן קראו לראש הדור שלהם בשם גאון, שעולה במספרו ששים, לרמז על ששים מסכתות הנ"ל. עכ"ל תלמיד הגר"א מפי רבו.

ולא שמע השומע שהגאון אמר זאת בשם התשבי, אלא שהוא הוסיף והביא מן המדרש אסמכתא למנין המסכתות. עי' עליות אליהו, שטטין תרכא, עמ' 86, הערה קיא.

והנה על דברי התשבי העיר ר' ישעיה ברלין פיק [תפה-תקנט], בהקדמת ספרו שאילת שלום על השאילתות (דיהרנפורט תקמו): מספר המסכתות ידוע שהם ששים ושלש, והסמ"ג נתן סימן ולבך יהי גס בהן. ואפילו לדעת הרמב"ם, בהקדמתו לסדר זרעים, דקחשיב תלתא בבי לחדא מסכתא - - -[3], עכ"פ הוו ששים ואחת מסכתות - - - [4]

וכן הוא כותב בהקדמת ספרו יש סדר למשנה (נדפס מתוך כ"י אוקספורד, בסוף הכרך הראשון של משניות, דפוס ראם בוילנה): דע. בסוף ספר הסמ"ג והבאור למהר"א שטיין, כתב בזה"ל: סימן לשית סדרי משנה זמ"ן נק"ט: זרעים. מועד. נשים. נזיקין. קדשים. טהרות. וחלקם לס"ג מסכתות. וסימנך כללא נקוט בידך: ולבך יהא גס בהן. והמסכתות חלק לתקכד פרקים. וסימנך על קדשך ותפארתך. עכ"ל. ועכ"ל הגרי"ב[5].

עשר שנים לאחר שספר שאילת שלום ראה אור, הדפיס חיד"א את ספרו ועד לחכמים, חלק א ליוורנו תקנו, ובראשו, סימן א[6], הוא מתרץ: ומה שהעיר [הגרי"ב] על מנין המסכתות, הנה ברעיא מהימנא והתקונים, כמה זמני[7] אמרו, שתין מסכתות. ונראה, דמעשרות ומעשר שני נחשבות לאחת. והכי מוכח ממה שכתב מז"ה ז"ל בחסד לאברהם, בדפוס ובכ"י, במטתו של שלמה, שהיו ששים דפין ובכל דף כתוב מסכתא. ובכ"י מפורש, שסדר זרעים הם עשרה מסכתות. ובהכי אתי שפיר.

מנין אחר מצאתי בפירוש מהרז"ו: ושמעתי, שגם שבת עירובין נחשבים גם כן למסכת אחת. ראה להלן, פרק ב.

מנין שונה הובא בחדושי הרש"ש מתוך ספר ערוגת הבושם: ויהיו הששה סדרים נחלקים לששים מסכתות, מלבד אבות אשר היא משלים ודרך ארץ. עי' להלן, פרק ב.

ועל כל אלה הנִחושים עולה המנין היצוק ביציקה איתנה והוא המחבר סנהדרין מכות למסכת אחת, כאשר הובא לעיל מספר מאירת עינים. כן במשניות, כ"י קופמן ובכ"י פרמה ובקטעי הגניזה בקמברידג'. לדוגמא, ראה: גנזי משנה של ר' אברהם יצחק כץ (ירושלים תשל, דף פז ע"ב), קטע ממסכת מכות, שנמצא בגניזה הקהירית והוא שמור באוסף אנטונין בלנינגרד, ובראש פ"ג רשום: פרק יד [של סנהדרין]!

וכן העיד ר' שלמה עדני [שכב-שצב?], בפירושו מלאכת שלמה, סוף מכות: כתב הר"ר יהוסף [אשכנזי] ז"ל: וברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא: נגמרה סנהדרין פרק יד!

וכן כותב בן דורו, ר' אברהם אזולאי [של?-תד], בספרו אהבה בתענוגים על משנת נזיקין, בפתיחה למסכת מכות (ירושלים תשמו, ראש דף קנו): בספר א'[חד] כ"י קדמון מצאתי כתוב. פרק י"ב, כיצד העדים נעשים זוממין. וקאי אמנין פרקי מסכת סנהדרין. וכתב פרק י"ג במקום פרק ב. וכן על זה [ה]דרך בכל הפרקים[8]. ובסוף זו המסכתא כתוב נגמרה מסכת סנהדרין י"ד פרקים. משמע דמכות שייכא עם סנהדרין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. מסכת מכות היא נקשרת בנוסח א'[9] עם סנהדרין, ובכללה היא מנויה - - -

וזה לשון ר' שלמה עדני, בספרו מלאכת שלמה, למסכת מכות א א: וכתב הר"ר יהוסף [אשכנזי] ז"ל: בכל הספרים גרסינן מכות אחר סנהדרין, ובס"א [ובספרים אחרים]: פ'[רק] שנים עשר וקאי אסנהדרין. ע"ש.

והוסיף לכתוב בסוף המסכת: כתב הר"ר יהוסף ז"ל: ברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא נגמרה סנהדרין פרק יד. משמע, שמסכת מכות שייכא גם היא לסנהדרין. כמו הבבות. עכ"ל. כלומר: כמו ששלוש הבבות מסכת אחת הן, כן סנהדרין ומכות!

גם בראש פרק ב: ס"א פרק יג. וקאי אסנהדרין.

ובראש פרק ג: ס"א פרק ארבעה עשר. וקאי אסנהדרין.

וכן במתניתא דבי מערבא סנהדרין ומכות חדא מסכתא ובה ארבעה עשר פרקים! וזה מוכח מגוף דברי הירושלמי בפרק (א) [יב], סוף הלכה יד: תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין!

אף בקטע ירושלמי מבין כתבי הגניזה בבודאפשט, שפרסם שלמה וידר בתרביץ, יז (תשו), עמ' 129 ואילך, פרק כיצד העדים (פ"א של מכות) הוא פרק יב של סנהדרין!

עי' גם: גנזי שכטר, ב, עמ' 395, ומבוא לנוסח המשנה, לרי"נ אפשטיין, עמ' 983.

וכחמש מאות שנה קודם ר' שלמה עדני כבר כתב הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה, ד"ה והחלק הששי: אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה! עכ"ל. ברם הרמב"ם עצמו סבור, כי מסכת מכות "היא מסכת בפני עצמה, ונסמכה לסנהדרין".

גם הר"ן (חידושי סנהדרין, דף מד ע"ב) לומד מדברי הגמרא בריש מכות, שסנהדרין ומכות "הכל מסכתא אחת"!


ב. מנין המסכתות

אנחנו אמנם מונים ששים ושלוש מסכתות, אבל למנין הקדמונים אינן אלא ששים.

וכן דרש ר' יצחק: ששים המה מלכות [שה"ש ו ח], אלו ששים מסכתיות של הלכות (שהש"ר, ו ט ב). והכוונה לשלול מסכת אבות, שאינה מדברת מהלכות [- - -]. וזה לשון [ר' שמואל ארקיוולטי, בספרו] ערוג(ו)ת הבשם [ויניציאה שסב], בפ"ט: ויהיה הש"ס נחלקים לששים מסכתות, מלבד אבות אשר היא משלים ודרך ארץ (חדושי הרש"ש לבמדבר רבה, פרשה יג, הערה כג).

ובפירוש מהרז"ו (כאן): הכוונה על ששים מסכתות של ששה סדרי משנה: זרעים יב [צ"ל: יא], מועד יב, נשים ז, נזיקין יוד, קדשים יוד [צ"ל: יא], טהרות יב - הרי ששים ושלש(ה) מסכתות. מסכתות ב"ק ב"מ וב"ב נחשבים למסכת אחת. ושמעתי, שגם שבת עירובין נחשבים גם כן למסכת אחת. הרי סמך מסכתות בש"ס[10].

וכן דרשו בתנחומא (קרח, יב), ומשם בבמדבר רבה (יח כא): ששים המה מלכות. ששים מסכתות.

כן מצאנו מנין ששים מסכתות ברעיא מהימנא (פינחס, רטז סע"א): לקבל ששים מסכתות. ובתקוני הזוהר (תקונא תליסר, דף כט רע"ב): לקבל שתין מסכתות; (תקונא חד ועשרין, מד ע"א): אורייתא דבע"פ דאיהי סלע - על ס, דאינון שתין מסכתות. ובתקונים נוספים (תקונא שתיתאה, עמ' 288): ששים המה מלכות, דאינון שיתין סדרי משנה וסלקין לשית מאה ולששים רבוא. והגיה הגר"א: שתין מסכתות; (תקונא עשיראה, עמ' 294): שתין הלכות, דאינון ששים המה מלכות. ובתקוני זוהר חדש (קח ע"א = השמטות לזוהר, ח"א, רנג ע"א): שתין מסכתות ושית סדרי משנה.

אמנם לדברי רב הונא בבא קמא ובבא מציעא דינם כתרי מסכתי[11] אך הקדמונים קבלו דעתו של רב יוסף האומר: כולה נזיקין חדא מסכתא היא[12]. ופירש רש"י[13]: נזיקין כולהו. תלתא בבי. עכ"ל. וכן מפורש באגרת רב שרירא גאון (מהדורת הימאן, לונדון תרעא, עמ' 36): ורב יוסף ... אומר בבבי דנזיקין, דכולהו חדא מסכתא נינהו.

וכן צוין בכ"י קמברידג' ובכ"י קופמן, בתחילת בבא קמא: מס' נזיקין. ובסוף בבא בתרא: חסלת נזיקים. פרקים ל.

וכבר אמרו חז"ל: נזיקין ל פרקים, כלים ל פרקים (ויקרא רבה, יט ב. עי' שם בחדושי הרד"ל, הערה ה). ואנא לא ידענא מאי שנא מסכת נזיקין ממסכת כלים? אמנם בתוספתא מחולקת מסכת כלים לשלוש בבות, בדומה למסכת נזיקין!



[1] כלומר, שכבר נהגו לכתוב תואר הגאון גם על מי שאינו בקי בש"ס...

[2] הפך את סדרם הכרונולוגי. רב שרירא גאון נפ' בשנת ד'תשסו, ורב סעדיה גאון - בשנת ד'תשב!

[3] אגב אעיר, כי בעקבות הרמב"ם הלך בעל ספר הפליאה והוא מונה כל מסכתות הש"ס: זרעים ... יא מסכתות. מועד ... משקין והוא מועד קטן ... יב מסכתות. נשים ... גיטין, סוטה ... ז מסכתות. נזיקין בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא מסכת אחת ... ח מסכתות. קדשים ... יא מסכתות. טהרות ... פרה אדומה ... מכשירין, ידים, זבים, טבול יום, עוקצים, יב מסכתות. והנה הם סא מסכתות ותקכג פרקים (ספר הפליאה, פשמישל תרמד, דף כה ע"ב).

[4] מספר המסכתות והסימן ולבך יהי גס בהן לא נדפס בסוף סמ"ג, לר' משה מקוצי, אלא בסוף ביאורי רי"א שטיין לסמ"ג (ויניציאה שז, דף שיד ע"א): ויען כי בספר הנכבד הזה ובמורה מקום שנתוסף בו, לרוב פעמים, לא הוזכרו בו כי אם שמות הפרקים לבד, ובאולי יש בתלמידים אחד מני אלף שלא ידע מקום תחנות איזו פרק באיזה מסכתא הוא, אמרנו להדפיס בסוף הספר מספר צבא כל המסכתות ולקרא בשם כל פרקיהם, למען יהיה הספר הזה שלם בכל תועלתיו / והיו בו אותות אותתיו / וכל דורשיו לא יחסרו מכל טובותיו. ותפסנו בהם הדרך איש איש על דגלו באותות אשר סידר ומסר לנו ראש החכמים וסוף התנאים רבינו הקדוש ע"ה, בהעלותו על ספר ענן הכבוד ספיר ספירי / אמרי משנה בשית סדרי, זכר לדבר והיה אמונת, עת"ך, חוס"ן, ישועו"ת, חכמ"ה, ודע"ת, והם זרעים, ומועד, נשים, נזיקים, קדשים, וטהרות, וסימניך זמ"ן נק"ט. וחלקם לסג מסכתות. וסימניך. כללא נקוט בידך ולבך יהא ג"ס בהן. והמסכתות חלק לתקכד פרקים, וסימניך ע"ל קדש"ך ותפארתך. עכ"ל.

בדפוס-צלום של ביאורי רי"א שטיין, שנדפס בשנת תשכא בירושלים, השאירו המדפיסים הרשלנים את הכותרת בראש הדף [המסומן: סד!]: רמזי פרקי שיתא סדרי משנה, ואִלו את הרמזים עצמם השמיטו!

[5] כאן הוא דייק בהעתקתו וביחוס הדברים למי שאמרם! עי' הערה קודמת.

[6] =שם הגדולים, מהדורת בן-יעקב, מערכת גדולים, אות א, סוף סימן קמה.

[7] ראה להלן, פרק ב.

[8] דבריו בכל הפרקים (שבלשון רבים) מתייחס לפרק אחד בלבד, לפרק ג!

[9] צ"ל: בנוסחא'. כלומר: בנוסחאות.

[10] ור' ברוך אפשטין [תרכ-תשא], בתורה תמימה, הערה יג, העתיק דברי מהרז"ו מבלי להזכירו, וכדרכו בקודש!

[11] ראה: בבא קמא קב סע"א; עבודה זרה ז ע"א.

[12] שם ושם.

[13] במסכת עבודה זרה שם.


Sunday, February 14, 2010

Review: Kehilot Hungary

Rabbi Baruch Oberlander is the rabbi in Budapest, Hungary, since 1989, and is the editor of Tel Talpiot. He has published many articles in the journal Ohr Yisroel and is the world's leading expert on the forged Yerushalmi Kodashim.

כיצד כותבים את ההיסטוריה של יהדות הונגריה בישראל?

הרב ברוך אבערלאנדער
אב"ד בבודאפשט, הונגריה


קהילות הונגריה הקהילות החרדיות בהונגריה - תש"ד,

מאת פרופ' שלמה שפיצר,

מכון ירושלים, תשס"ט, 466 עמודים.


החשיבות של כתיבה היסטורית נכונה

כתיבה מדוייקת של דברי ימי הימים של עם ישראל חשובה מאד, וכבר במדרש[1] נאמר על כך: "כביכול ברא לדור המבול, ולא כתב אימתי בראן, העבירן מן העולם, ולא כתב אימתי העבירן... וכן לדור הפלגה, [וכן לסדומיים], וכן למצרים, לא היה כותב להם אימתי נבראו, ולא אימתי מתו... כיון שעמדו ישראל אמר הקב"ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים, אלו בני אבות הן, בני אברהם יצחק ויעקב הן, לפיכך כתוב להם, באיזה חדש, בכמה בחדש, ובאיזו שנה, ובאיזו איפרכיא, באיזה מדינה רוממתי קרנם, ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני, הרי איפרכיא, באהל מועד הרי המדינה, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה חדש בחדש השני, בכמה בחדש באחד לחדש...". ואם חשובים תולדותיהם של עם ישראל בכלל, הרי חשובים במיוחד תולדותיהם של אלו מבני ישראל שמתו על קד"ה, הי"ד.

מיד עם תום השואה ניסה ההיסטוריון ההונגרי הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד להציב גלעד ליהדות הונגריה על קהילותיה, רבניה ושש מאות אלף קדושיה בספרו "טויזנט יאר אידיש לעבן אין אונגארן"[2]. מאז הופיעו הרבה מאד ספרים, לקסיקונים ואנציקלופדיות שהמשיכו והשלימו עבודה חשובה זו.

פרופ' אלכסנדר שייבר (1913-1985), מנהל הסמינר לרבנים הניאולוגי בבודפשט, מצהיר באחד ממאמריו[3]: "בימינו אלו קיימים שלש מרכזים בהם מתעסקים באינטנסיביות בחקר ההיסטוריה של יהדות הונגריה: בישראל, בארה"ב ובהונגריה. בישראל מופיעים בזה אחר זה מונוגרפיות וספרי זכרון על הקהילות שנחרבו... נדיר שיהיה לפרסומים אלו מטרה מדעית, בעיקר הם מתמקדים באסיפת הפרטים על החורבן הגדול וכן רשימת שמות הקדושים. ערכם של המונוגרפיות נקבעת לפי אישיותם וטעמם האישי של המחברים. ברוב המקרים החסרון שלהם הוא, שלרשותם עומדים קצת מאד מקורות; הם אינם משתמשים בחומר הארכיוני שקיים בהונגריה... הגיוני שהעבודה הכי חשובה נעשית בהונגריה...".

אין ספק שצדק שייבר שקיים בהונגריה חומר ארכיוני חשוב, ואכן, אלו מהחוקרים וכותבי דברי הימים שמשתדלים להוציא מתחת ידם דבר שלם מרבים להשתמש בהם. אבל הקביעה שלו שבארץ ישראל לא עומדים לרשות החוקרים מקורות אותנטיים יומרנית מדי. גם הקביעה שלו שהעבודה ההיסטורית שנעשתה בהונגריה היא הכי חשובה ועולה בערכה על כל מה שנכתב בארץ ישראל אינה עומדת בפני הביקורת, ואין צורך להאריך בזה.

ברוח הדברים הללו אסקור במאמר זה את הספר "קהילות הונגריה" שיצא לאור בזמן האחרון בארץ ישראל, ונבדוק עד כמה דייקו הכותבים והעורכים בעובדות ההיסטוריות שרשמו, והאם השתמשו בכל המקורות העומדים לרשות ההיסטוריון של יהדות הונגריה.


צורת השימוש במקורות השונים, ואלה שלא השתמשו בהם...

לצד העורך הראשי פרופ' שפיצר עבדו גם עורכי משנה: הרב אליעזר שטרן והגב' חיה בתיה מרקוביץ. הספר מרשים מאד, ורשומים בו ערכים נפרדים על כ-600 קהילות שונות, גדולות וקטנות. הערכים השונים באים לפעמים בארוכה ולפעמים בקצרה, והקורא צריך לשים אל לבו שלא להסיק מסקנות מהכמות על האיכות, וכפי שכבר הזהיר על-כך העורך בהקדמה לספר ש"גודל הערך בספר לא תמיד משקף נאמנה את חשיבות או גודל הקהילה... [אלא רק] משקף בדרך כלל את כמות החומר הכתוב שמצאנו על הקהילה"[4].

בדיקה קלה של ספרנו מגלה לקורא שהבסיס העיקרי של הספר הוא סידרת הספרים 'פנקס הקהילות' (להלן: פ"ה)[5] בהוצאת יד ושם, ירושלים. העורכים מצאו והעתיקו מן המוכן[6] את רובם הגדול של הערכים עם קיצורים ושינויים קלים[7]. לדוגמא, כל הערך על הכפר ניר-אבראן (עמ' 265) הועתק בשינויים קלים מפ"ה (עמ' 379); גם המידע על הכפר ניר-באלטאק (עמ' 270) הועתק בשינויים קלים מפ"ה (שם עמ' 384-385), ועוד כיו"ב לאורך כל הספר. אמנם, כיון שהספר מיועד לקהל קוראים חרדי, נוסף תמיד 'תרגום' לתאריכים הלועזיים, ובמקום 1941 לדוגמא נכתב תש"א (1941)[8]. כמו כן הושמט כל הנאמר על הקהילות הניאולוגיות, ופרטים נוספים שאינם לרוחו של הקורא החרדי. כדוגמא לכך, בעיר ניר-באטור (עמ' 269) נשמט האמור בפ"ה (שם עמ' 383) שבשנת 1921 [תרפ"א] נמנו בין יהודי הקהילה ארבעה עורכי דין, שלושה רופאים ועוד. במקום זה נכתב בקיצור: "כמו כן היו כמה בעלי מקצועות חופשיים". אמנם העורכים לא היו עקביים ב'תרגום' התאריכים, ולא הקפידו לתקן את "המאה ה-18" ו"המאה ה-19" המפוזרים לאורך כל הספר.
השמות הלועזיים שבפ"ה 'מתורגמים' גם הם לשמות עבריים, ולדוגמא הרב קארל פרידמאן, תלמיד ה'כתב סופר' והרב של קהילת סטטוס-קווא בנירעדהאזא (פ"ה עמ' 380) הוא בספרנו (עמ' 266) הרב יעקב קאפל פרידמן. לעומת זאת, ממלא-מקומו הרב בלה ברנשטיין נשאר עם שמו ההונגרי, ולא 'תורגם' ל"דוב"[9]. גם שמו של הרב אברהם למברגר מנירבאטור (עמ' 270) צריך תיקון, על פי צילום דף השער של ספרו ההונגרי (ששמו נעתק בספרנו עם כמה טעויות כתיב!) שמופיע בפ"ה (שם עמ' 384): אברהם צבי.

מוכרת מאד התופעה של מחבר ספר שאינו מוסיף או מחדש דברבתחום עליו הוא כותב, אלא "קורא 10 ספרים ומזה הוא עושה את הספר ה-11". כעת, לאחר שמתברר שהספר מבוסס על פ"ה, צצה השאלה האם יש בספר משהו הבא מן החדש? ואם כן, מהו החלק החדש שבו?

הבדיקה מעלה שעורכי הספר הגישו לנו בספר שני מקורות חדשים:

מקור חשוב הוא מפקד קהילות הונגריה שנערך באביב תש"ד (1944), בידי "המועצה המרכזית של יהודי הונגריה", היא ה"יודנראט", על פי פקודתם של הנאצים. בכ"ד אדר תש"ד (19 במרץ 1944) נכנסו הגרמנים לשטחה של הונגריה, וכמה שבועות אחרי זה, ב-7 באפריל 1944 (= ערב פסח תש"ד!) שלחה המועצה הנ"ל חוזר מיוחד אל כל הקהילות היהודיות, בו "מבקשים מראשי הקהל הנכבדים להחזיר לנו תוך 24 שעות מקבלת מכתב זה את שני השאלונים המצורפים כשהם ממולאים בפרטים המדוייקים בהתאם למצב הקהילה בתאריך 31 בדצמבר 1943 (ד' טבת תש"ד)". כ-750 קהילות נענו לקריאה בין ה-9 ל-12 באפריל (במשך ימי חול המועד). לא ידוע האם הנאצים אכן השתמשו בו. החומר החשוב הזה נשאר בידי ה"מועצה המרכזית" ונשכח מהלב. לפני כמה שנים גילו את החומר, והוא נתפרסם בשנת תשנ"ד (1996), השנה ה-50 לשואת יהודי הונגריה, בשני כרכים עבי כרס שכוללים 890 עמודים. מחוץ להונגריה לא כל-כך שמעו על קיומו של פרסום זה, שנותן תמונה מדויקת על יהדות הונגריה בימים שטרםעלה עליהם הכורת הי"ד.

עורכי הספר רושמים על פי המפקד את מספר החברים ("משלמי מיסים") בקהילה, הישיבה ואת רבני הקהילה[10]. ב'פתח דבר' לספרנו כותב הרב משה בוקסבוים "שבסיסו של הספר הינו מפקד הקהילות בתש"ד". אין כוונתו לומר שבסיס כל הכתוב בספר הינו מפקד הקהילות, שהרי בסיסו של זה הינו סידרת הספרים פ"ה, אלא שכוונתו לומר שעל-פי המפקד הוחלט אלו קהילות יכללו בספר, וכל קהילה שזכרה לא בא במפקד אינה מופיעה בספר. עם כל זה עורכי הספר יצאו מגדרם ו"לגבי מספר מצומצם של קהילות חשובות ומרכזיות אשר לא נמצא חומר לגביהן במפקד הקהילות, כגון בודאפסט אשר בה חיו כמחצית מיהודי הונגריה[11], נכתבה סקירה תמציתית". אולם במקרים אחרים נעשתה השמטה מכוונת, כמו לדוגמא הנאמר בעמ' 281: "ביקסאד [לא מופיעה במפקד תש"ד, ולכן לא הובאה בספר זה]" (וראה 'על הספר' עמ' יב). דוגמא זו מלמדת אותנו כי עורכי הספר השמיטו ערים ועיירות "קהילות הונגריה" באופן מודע, וזאת כיון שלא הופיעו במפקד. האם עובדת היותם חסרים במפקד מוכיח שלא התקיימו כלל? התמיהה גוברת לאחר שכבר התברר שרובו של החומר הועתק מספרי פ"ה, ואם כך, למה לא יכלו להעתיק גם את הערך על ביקסאד מפ"ה (רומניה, ב, עמ' 104)?

בעיה דומה קיימת גם עם הגדרת השטח של "הונגריה". הקורא הממוצע יזהה קהילות הונגריות לפי אחת משתי האפשרויות: 1) לפי מפת "הונגריה הגדולה", כלומר כל השטחים שהיו שייכים לאימפריה האוסטרו-הונגרית עד לחתימת חוזה טריאנון אחרי מלחמת עולם הראשונה (ח"י סיון תר"פ – 4 ביוני 1920); 2) לפי מפת הונגריה של היום[12]. ספרנו אינו מתאים לאף אחת משתי המפות הללו, אלא "בספר זה פירושו מדינת הונגריה המורחבת בגבולותיה בערב השואה... כידוע, בעזרת גרמניה הנאצית, שתחמה מחדש את גבולות אירופה, החזירה הונגריה לעצמה שטחים שהיו בעבר תחת שליטתה... חלק לא מבוטל של הקהילות בספר שוכנות כיום ... [מחוץ להונגריה.] לעומת זאת, כמה מן הקהילות ההונגריות הידועות ביותר, כגון פרשבורג, אייזנשטאט ומטרסדורף, היו שייכות לסלובקיה ולא היו חלק ממדינת הונגריה בשנת 1944, ולכן אין להן ערך משלהן בספר". שוב עולה התמיהה, מי הכריח אותם להיצמד ל"מיטת סדום" של ה"מפקד תש"ד"? האבסורד היוצא מכך הוא: שקהילות כגון פרשבורג, נייטרא ועוד, שאלו הם היהודים ההונגרים "הטיפוסיים" לא כלולים ב'קהילות הונגריה', ואילו כל ערי ה"מאמעלאנד": מונקאטש, אונגוואר ועוד חשובים כ'קהילות הונגריה'! כל מי שלא מכיר על בוריה את המפה של שנת תש"ד, אינו יכול לדעת אלו קהילות נכללו, ולעומתם, אלו קהילות חשובות הושמטו. למשל, קהילות מסויימות מסלובקיה כלולות בספר (לדוגמא גאלאנטא), וכן חלק מקהילות יהודי טרנסילבניה אולם לא במלואן (לדוגמא סאטמאר נמנתה, ואילו טמשוואר לא). התמיהה מתעצמת נוכח העובדה שהעורכים עבדו על פי ספרי 'פנקס הקהילות', ויכלו להעתיק גם מהכרכים של מדינות רומניה וסלובקיה!

מקור חדש נוסף שעורכי הספר גילו הם "דפי עד" לרישום והנצחה של הנספים בשואה של "יד ושם", שבו פרטי הקדושים. כיון שכל הנאמר בדפים אלו נרשם בדרך-כלל על-ידי קרוביהם ומכריהם של קורבנות השואה, הרי שנמצא בהם אוצר של מידע די חשוב על רבנים ודיינים שכיהנו בהונגריה בשנת תש"ד. כמדומני שגם במקור חשוב זה לא מרבים להשתמש, ועכ"פ לא בספרות החרדית.

לצד המקורות החדשים והישנים האמורים ששימשו את העורכים, קיימים מקורות חשובים אחרים שהעורכים ידעו עליהם, אבל לא התאמצו כלל לעיין בהם ולעדכן על פיהם את הנאמר בספר. הכוונה היא לספרי זכרון וזכרונות השונים, בשפות שונות, שהופיעו על הרבה קהילות, בדרך-כלל על-ידי ניצולי שואה שאספו ורשמו מידע על קהילותיהם. למרבה הפלא הדפיסו העורכים בסוף ספרנו (עמ' 457-464) רשימה של כ-150 ספרי זכרון כאלו[13]. רשמו והדפיסו, אבל לא התאמצו לעיין בהם. אין צורך להרבות במלים עד כמה יכלו לדלות מספרי זכרון אלו חומר חשוב ואותנטי שהיה משלים את מה שכבר רשמו על-פי פ"ה ועוד. חסרון זה מורגש עד מאד.

כדוגמא, בערך על העיר נייפעסט (עמ' 14-15), בעקבות פ"ה (שם עמ' עמ' 139-141) חסריםפרטים על ייסוד הקהילה האורתודוכסית, וכן אין מידע מפורט על הרב הראשי הראשון של קהילה זו, רבי יוסף גולדמן שנות רבנותו, פטירתו ועוד. עיון ב"ספר זכרונות של ק"ק אויפשט"[14] (חלק העברי עמ' יד-טז, חלק ההונגרי עמ' 26-32) יכול היה להוסיף לעורכים את המידע על שנת יסוד הקהילה תרמ"ו, ושמו של הרב הראשון שכיהן שם (בשנים תרס"ד-תרצ"ג): הרב משה צבי פרידמן[15]. הר"י גולדמן (תמונתו נמצאת שם) נבחר לכהונת הרב הראשי בשנת עת"ר (1910), וכיהן במשך 28 שנים (נפטר בשנת תרח"צ), שאז נבחר בנו הרב חי"ל. כן יכלו להוסיף שבשנת תרפ"ט (1929) הקימו בנייפעסט "אגודת שומרי שבת", שתפקדה כאגודה ארצית, וזכורני שפעם ראיתי ספר שהוציאו לאור: רשימת כל החנויות ואומנים שומרי-שבת בכל רחבי הונגריה.


צורת הכתיבה של שמות הערים והיישובים

לאחר שסקרנו חלק מהמקורות שהשתמשו או שלא השתמשו! בהם עורכי הספר, נסקור את הנכתב בספר.

אי אפשר שלא להתעכב מיד על תעתיק שמות המקומות ההונגריים. הרבה צדדים לבעיה זאת.

הבעיה הראשונה היא שהקורא החרדי בדרך-כלל מכיר את הערים האלו לאו דוקא לפי השם הלועזי הרשמי שלו, אלא לפי השם היהודי שלו. ולדוגמא העיר Makó (מאקו) נקרא בפי היהודים: מאקאווא[16]. עורכי ספרנו אימצו את שיטת פ"ה להיצמד לשמו הלועזי הרשמי של העיר. אינני כל-כך בטוח שצדקו בזה[17], שהרי הקורא החרדי אינו מכיר את השם הלועזי ואינו מחפש לפיו, דבר העשוי רק לבלבל אותו. יתרה מכך, עורכי פ"ה לפחות היו עקביים בשיטתם, שהרי הם תמיד רושמים את שם העיר בהתאם לכינויה היום, והקורא יודע לחפש לפי השם האקטואלי. כל הערים והכפרים שנמצאים היום מחוץ לגבולות הונגריה נרשמים לפי שמותיהם ברומנית, סלובקית וכיו"ב. אולם ספרנו רושם ערים וכפרים אלו דוקא לפי השמות ההונגרים שנקראו בהם בשנת תש"ד, ואינני מבין ההגיון שבדבר.

הבעיה השניה היא עם תעתיק שמות הערים לעברית: ספרנו, בעקבות פ"ה, מנקד כל אל"ף שבשם עיר בניקוד פת"ח, אבל עם ניקוד זה מקבלים אנו בהרבה מקרים שם חדש שגם אינו שמה הלועזי של העיר. לדוגמא, אם נרוצה לאיית את שם העיר מאקו כפי כינויו הלועזי, צריכים אנו לנקד את האל"ף עם קמ"ץ אשכנזי-ליטאי. הניקוד בפת"ח אינו נותן לנואת שם העיר הלועזי כמו גם שאינו מספק את שם העיר כפי שהיהודים רגילים לקרוא אותו[18]. מאידך, ישנם ערים שבפ"ה נכתבו כהוגן, ובספרנו משובש. לדוגמא קערעסטיר (Bodrogkeresztúr), כפרו של הצדיק רבי ישעיה'לה, נכתב בספרנו (עמ' 78): בודרוג-קאראסטר (עם חול"ם), ולא כמו בפ"ה (עמ' 221): בודרוג-קאראסטר (עם שורוק).

החלטה אמיצה קיבלו עורכי הספר לכלול את קהילות הסטטוס-קוו, וכפי שכותב על כך העורך (עמ' יג): "כפי שמעיד שם הספר, הוא מוקדש לקהילות החרדיות בהונגריה בגבולותיה המורחבים בשנת 1944. יחד עם זאת החלטנו לכלול בספר גם את קהילות הסטטוס-קוו, שאף הן התנהלו על פי ה'שולחן ערוך'. בספר לא מופיעות קהילות שהוגדרו כניאולוגיות בעת עריכת המפקד...". אמרתי אמיצה, כיון שרובם של רבני הונגריה האורתודוכסיים שללו את מעמדן ההלכתי של קהילות אלו, אחרי שלא הצטרפו לאירגון האורתודוכסי[19].

אמנם ראוי לציין כעין סימוכין לאמור מה שכתב הרב מרדכי אפרים פישל (פיליף) פישר מדעווא[20] בירחון ההונגרי [21]Magyar rabbik: "הרבנים האורתודכסים שמכהנים בקהילות סטטוס קוו קונסרבטיביות רובם הם מתלמידי ה'כתב סופר' ורבינו הרב שמחה בונם סופר ז"ל...". ובאותו ירחון כותב הרב אריה יחיאל מיכל (מיקשא) מעהר מסיראק[22], על רבו ה'שבט סופר' מפרעשבורג[23]: "קיבלתי ממנו התרת הוראה מתי שגרתי בקהילת סטטוסקוו בניישטעטל [בסלובקיה]. אני יודע גם מקרה, שפעם העיר לאחד מתלמידיו שיגיש מועמדותו לקהילת סטטוס קוו מסוים...". מצאנו בכתבי-עת תורניים שיצאו לאור בהונגריה שנתפרסמו בהם חידושי תורה גם של רבנים שכיהנו בקהילות סטטוס קוו, ראה לדוגמא 'וילקט יוסף'[24], שם מאמרו של רבי יואל מרגרטן דומ"ץ של קהילת סטטוס קוו בערלויא[25]. ואכמ"ל בזה.


הערות, תיקונים והשלמות

ומעתה נמשיך לעיין בתיאורי הערים והכפרים השונים. כאמור, הרי רובו הגדול נעתק מפ"ה עם שינויים קלים, אמנם לשבחם יאמר שהעורכים ניסו להשלים את התיאור ולפרט יותר את הרבנים שכיהנו בקהילות, ביחד עם תולדות ימי חייהם עד כמה שידעו. אמנם לא כל-כך הבחנתי בחידושים גדולים ובמקורות חדשים לא ידועים שגילו בתחום זה, ולא עוד אלא שגיליתי בדבריהם הרבה טעויות בחסר ויתר ועירבובי דברים. אציין בזה כמה דוגמאות בערכים שעיינתי בהם[26]:


[1] עמ' 14-15 – לא הוזכרה כאן ישיבתו של רבי בנימין ברגר[27], אמנם היא נזכרת שלא במקומה לקמן (עמ' 54) בתיאור העיירה בעלעד.


[2] עמ' 58: "רבה הראשון של ב' היה הרב יהושע ברוך רייניץ (תקפ"ג-תרע"ב)" הנכון הוא, שרבה הראשון של ב' היה רבי שמואל שמעלקא קליין (תקס"ה-תרל"ה), שכהן לאחר מכן כרבה של סעליש. עובדה זו אף נרשמה שלא במקומה בספרנו עמ' 251. שורש הטעות מצוי בספר פ"ה (עמ' 176) ממנו הועתקו הדברים.


[3] עמ' 68-69 נשמט שמו של רבי יואל צבי רוט, מגדולי הרבנים בהונגריה, מחבר שו"ת 'בית היוצר'[28], שמאוחר יותר עבר לכהן כרבה של חוסט. גם כאן שורש הטעות מפ"ה (עמ' 176).


[4] עמ' 73: "הרב ליב שוואב (כיהן תקצ"ו-תרי"ז)... הרב הראשי לקהילה. הצטיין בידיעותיו הרבות והיה אהוד על כל פלגי הקהילה" הערכה זו נעתקה כלשונה מפ"ה (עמ' 196) אך לא תואמת את המציאות, כיון שר' [יהודה] ליב שוואב היה נוטה למחדשים, ראה 'איגרות סופרים', מכתבי ה'כתב סופר' (עמ' 7): "...עיר פעסט, ושם יושב רב א' בשמו ר' ליב שוואב, אינו ממאמינים ואינו תוכו [כברו]"[29]. לעומת זאת נשמטו שני רבנים חשובים שכיהנו בקהילת פעסט: רבי בנימין זאב וואלף זוסמן-סופר, רבה של 'ש"ס חברה' ביהכ"נ האורתודוכסי הראשון לפני ייסוד הקהילה האורתודכסית[30]. ספרו: 'חלפות שמלות בנימין'[31]. רבי אברהם אליעזר עקשטיין, הראב"ד הראשון של הקהילה החרדית בשנים תרל"ב-תרס"ח. ספרו: 'שיח אברהם'[32].

[5] עמ' 75: "הרב ישראל ועלץ... כיהן כדומ"ץ ורבה של חברת ש"ס. לאחר השואה הגיע לירושלים... נפטר בשנת תשל"ד (1974)" הנכון: לאחר השואה שימש כראב"ד בודפשט, עד לשנת תש"י[33], שאז עלה לארה"ק והשתקע בירושלים. נפטר ז' חשון תשל"ד (1973).

[6] שם: "מלבדם כיהנו רבנים בבתי התפילה השונים שבעיר, וביניהם..." יש להוסיף את רבי דוד אלי' הרשקוביץ, שכיהן בשנים תרפ"ח-תש"ד כרב בביהמ"ד 'ש"ס חברה', ואז עלה לארה"ק ונתמנה לרב שכונת גבעת שאול בירושלים. נפטר תשד"מ[34]. לפניו בשנים תרס"א-תרפ"ח כיהן שם אביו רבי יחיאל מיכל הרשקוביץ. נפטר תרפ"ח[35]. לפניו במשך כעשר שנים כיהן שם רבי זוסמאן סופר. נפטר תרס"ג[36]. פלא שדוקא הפרטים על קהילת 'ש"ס חברה' נשמטו מספרנו, שהרי אגודה זו כן מופיעה במפקד (ח"ב עמ' 535 מס' 11), עם 350 חברים. כן נשמטו גם רבני ביהמ"ד 'לינת הצדק' רבי יהודה הרשקוביץ, כיהן כארבעים שנה, נפטר תש"ד. מילא את מקומו רבי ישראל דוד שלזינגר, שעזב את הונגריה ברכבת קסטנר[37].


[7] עמ' 82: "הרב אליעזר חיים דייטש... ספריו: 'צמח הדסה', 'חלקת שדה'" מועתק מפ"ה (עמ' 224). יש לתקן כאן כמה דברים: ספר 'צמח הדסה' לא היה ולא נברא! ולא רשמו את ספריו העיקריים: שו"ת 'פרי השדה'[38], ספרי 'תבואות השדה' על סוגיות בש"ס[39], ועוד[40].


[8] עמ' 102-103 שגו בעקבות פ"ה (עמ' 244) לרשום כרב הראשון את רבי אברהם הכהן קרפלס [ויש להוסיף: ספרו שו"ת 'אהל אברהם', מונקאטש תרנ"ט]. לפועל,הרב הראשון היה: רבי יהודה ליב וייס, שאת בתו היתומה נשא רבי אברהם, וכך מילא את מקומו. נפטר כ"ח תשרי תרנ"ה (1894)[41].


[9] עמ' 106: "הרבנים של קהילת הסטטוס-קוו" בעותק שתח"י נמחק בצדק ותוקן בכתב יד אלמוני: "של קהילת החרדים".

[10] שם: "הרב מנחם מענדל רוזנברג. כיהן בד', החל משנת תרפ"ט (1929), כדיין וממלא מקום הרב. נבחר לתפקיד אחרי פטירת אביו הרב זאב וואלף רוזנברג ששימש קודם לכן כדיין. סבו של הרב מנחם מענדל, הרב יוסף רוזנברג, היה אב"ד פישפיק-לאדאן. חותנו של הרב מנחם מענדל היה הרב דוד צבי שרייבר ראב"ד קליינווארדיין. הרב מנחם מענדל נספה בשואה באוישוויץ ביום י"ח סיון תש"ד" – חסר ויתר, וכמה טעויות ישנן בדברים אלו, ואסדרם אחת לאחת:

רבי זאב וואלף רוזנברג, בנו של רבי יוסף יוזפא אב"ד פישפיק-לאדאן, היה דיין וראב"ד "ז"ן שנים בעדתו" בד', נפטר ב' דר"ח אייר תשי"ב[42]. על כן, מסתבר שהרב Rosenberg Emanuel שמופיע במפקד אינו הרב מנחם צבי (כפי שכותב בספרנו עמ' 107), אלא אביו הרב זאב וואלף.

בנו רבי מנחם צבי נתמנה לדיין בשנת תרפ"ט, בחיי אביו הגדול. הוא לא היה חתנו של רבי "דוד צבי שרייבר ראב"ד קליינווארדיין" כי רב כזה לא היה בקליינווארדיין (ראה בספרנו זה עמ' 379 ולקמן [31]), אלא חתנו של רבי דוד צבי שרייבר מנאנאש[43]. נפטר במחנה מאטהוזן כ"ג סיון תש"ה[44].

גם אחיו רבי חזקיהו פייבל, בן רבי זאב וואלף, "נתמנה כרב דחברה ש"ס ומורה צדק" בד'[45]. אחרי השואה חזר לד' וכיהן שם כראב"ד, כנראה עד המהפכה בחורף שנת תשי"ז.

[11] שם: "הדיין השני בקהילה היה הרב משה שטרן... לאחר המלחמה כיהן הרב משה כרב הקהילה. היגר לארה"ב ושימש כרב בלוס אנג'לס... ספרו: שו"ת באר משה" – הנכון הוא שהרב שטרן לא כיהן בלוס אנג'לס אלא בניו יארק, בבארא פארק.

[12] שם עמ' 107 רושם שני רבנים בקהילת סטטוס קוו: הרב יוסף באראן' והרב ארתור גייאר בלי שום פרטים. יש להשלים ע"פ הספר 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו'[46], עמ' 58.


[13] עמ' 136: "במקומו בח' בא הרב יואל צבי רוט (נפטר תרנ"ג, 1893). ניהל בח' ישיבה גדולה" הרב רוט נפטר י"א כסלו תרנ"ג (1892). לא ברור מדועלא זכה הרב רוט, שהיה מגדולי הרבנים בהונגריה, שיפרטו כאן את תולדות חייו, והרי ערך זה הועתק עם קיצורים מספר 'מארמארוש', ושם (סוף עמ' 203) זה מפורט.


[14] שם: "אחריו כיהנו בזה אחר זה אב ובנו: הרב אברהם יהודה והרב נפתלי הכהן שוורץ (עד שנת תרנ"ז). הרב נפתלי חיבר את הספרים: שו"ת 'בית נפתלי'... מרבניה המפורסמים של מ' היה הרב מרדכי ליב וינקלר... שהצטיין בלמדנותו המופלגת וכראש ישיבה מעולה" הסגנון כאן מוזר ותמוה. תולדות חייו של רבי אברהם יהודה נשמטו לגמרי[47]. גם לא צוין שחיבר את שו"ת 'קול אריה'[48], ועוד ספרים. תמוה מאד לכתוב רק על הרב וינקלר שהוא "מרבניה המפורסמים", כאילו בעל 'קול אריה' או לפניו בעל 'בית שערים' אינם מפורסמים[49]. לא רק ספרו ותורתו מפורסמים, גם עובדת היותו רבה של מאד מפורסם. ואם-כן מה משמעות הדברים? הפתרון של זה פשוט: פ"ה (עמ' 341-342) השמיט לגמרי עובדת כהונתם של הרבנים שווארץ במאד, וכשהגיעו להרב וינקלר הוסיפו: "נתפרסם בלמדנותו המופלגת ושמו יצא לתהילה גם מחוץ לגבולות הונגריה", כשכתבו את ערך מאד בספרנו הוסיפו לרשימה את הרבנים שווארץ, אבל כנראה לא 'העיזו' לשנות את המשך התיאור. זהו אחד מסימני ההיכר של הוספת העורכים על הנאמר בפ"ה, שמוסיפים בהבלעה ובהיסוס, והדברים יוצאים מסורבלים ולא מובנים[50].


[15] עמ' 170: "הרב האחרון: הרב יוסף פורהאנד. נספה בשואה... שמו של הרב יוסף פורהאנד... לא מוזכר במפקד" זוהי העתקה מפ"ה (עמ' 307) שם נכתב: "בט' כיהן רב עד הגירוש", וציינו את הרב יוסף פורהאנדט כ"רבה האחרון של העיירה". לא ידועים פרטים על הרב יוסף פורהאנד מהסיבה הפשוטה, רב כזה לא היה. בט' לא כיהן אף רב. ט' היתה שייכת ל"גלילות" של העיר מאקאווא, הנמצאת במרחק של כ-30 ק"מ מט'. רבי משה פורהאנד רבה של מ' היה מגיע הרבה פעמים לט'[51].

[16] שם: "כרב-רשם האחראי על ט' צוין [במפקד]: הרב מרדכי וייס אב"ד שימאני (ראה עליו שם)". במפקד עצמו רשום: "ד"ר מיקשא וייס". לפי זה תמוה ביותר לזהות אותו עם רבי מרדכי וייס, בנו של המקובל והצדיק רבי שבתי שפטיל וייס משימאני (בספרנו עמ' 261). בדקתי גם במפקד של שימאני ושם נרשם "מיקשא וייס" בלי ד"ר. כיצד יתכן שהרב של שימאני היה אחראי על הרישום גם בט', שנמצאת במרחק של יותר מ-400 ק"מ משם? ב"אנציקלופדיה הגיאוגרפית של השואה ההונגרית" (בהונגרית)[52] כתוב: "מבחינת הרשם היתה הקהילה האורתודוכסית של ט' שייכת למאקאווא עד ל-1884, ומאז היתה שייכת לקהילת אורושהאזא". זהו המפתח לכל הענין. אורושהאזא נמצאת כ-18 ק"מ מט', והרב-הניאולוגי של קהילת א', ד"ר מיקשא וייס (נפטר 2001)[53], היה הרב-רשם האחראי גם על קהילת ט'[54], ואין לזה כל קשר לרבי מרדכי וייס משימאני (שנספה בשואה). ה"אנציקלופדיה" האמורה הינה עוד אחד מהמקורות החשובים שעורכי ספרנו לא השתמשו בו.


[17] עמ' 198: "לא ידועים לנו פרטים על הקהילה, מלבד המופיע במפקד הקהילות תש"ד" יש להוסיף: הרב ד"ר אברהם (אדולף) דויטש, מנהל ונשיא מוסדות החינוך של הקהילה האורתודוכסית בבודפשט מאז תר"פ ועד לשואה, היה מיוצאי קהילה זו, ראה ערכו ב'הלקסיקון היהודי' (בהונגרית)[55]. יש לציין שעל יסוד ה'לקסיקון' האמור אפשר להוסיף ולהשלים עוד הרבה פרטים שחסרים בספרנו[56].


[18] עמ' 202: "...הרב י' שיק... לאחר המלחמה כיהן בין השנים תש"ה-תשי"ח כרב החרדי של מישקולץ. משנת תרי"ט [צ"ל: תשי"ט] כיהן כנשיא של בית המדרש לרבנים" יש להוסיף: שמו היהודי היה: משה נתן[57]. הנאמר כאן ש"כיהן כנשיא של בית המדרש לרבנים" תמוה מאוד וכי איך יכהן רב חרדי כנשיא הסמינר הניאולוגי? עיינתי במקור הדברים בספר 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו' (עמ' 87), ושם נאמר שהוא כיהן כ-az Orthodox Rabbitanács elnöke, כלומר: "נשיא איגוד הרבנים האותודוכסיים". כמו כן לא מתקבל על הדעת שהרב החרדי של מישקולץ אחרי השואה כיהן כרב של קהילת סטטוס קוו במאגוץ' בשנות השואה, שהרי בדרך כלל לא התקבלו רבנים מקהילות סטטוס קוו לכהן כרבנים אורתודוכסיים. ואכן, התברר[58] שהרב שיק ממישקולץ היה לפני השואה רב ביהכ"נ "חברת בית יעקב" בבודפשט (ברח' אנדראשי), ו"תרי יוסף בן שמעון" איכא גם כאן.


[19] עמ' 213: "הרב האחרון של הקהילה היה הרב משה פורהאנד. נולד בשנת תר"מ" הנכון הוא שנולד בשנת תר"ך[59].

[20] שם: "חתנו של הרב אפרים רוזנפלד אב"ד סענדרא" הרב פורהאנד היה חותנו (ולא חתנו) של הרב רוזנפלד[60].

[21] שם עמ' 214: "לצד הרב משה פורהאנד כיהן כדומ"ץ גיסו הרב משה נתן נטע למברגר" – הרב למברגר היה נכדו (ולא גיסו) של הרב פורהאנד, בהיותו חתנו של הרב רוזנפלד.

[22] שם: "דומ"ץ נוסף במ' היה הרב יוסף כ"ץ" – שמו העברי של הדומ"ץ הוא: רבי יהושע כ"ץ, והיה ידוע כהרב דסערדאהעל בניו יארק. גם במפקד כשכתבו שאחד הרבנים הוא Katz József הכוונה לרב יהושע כ"ץ, ולא לרב יוסף כ"ץ.

[23] "הרב יוסף כ"ץ... מילא את מקום חותנו הרב חיים יהודה דייטש כדומ"ץ לאחר פטירתו של זה" – שלא כדין נזכר הרב דייטש (תרל"ה-תרח"צ) רק בדרך הבלעה. הוא כיהן כדיין במ' בשנים תרס"ג-תרח"צ, וחיבר ספרים רבים, ביניהם מפורסם 'באר יהודה' על ספר החרדים[61] ועוד[62].


[24] עמ' 273: "במקומו נבחר הרב מנחם ברודא (ברודי)" יש להוסיף: הרב ברודי היה חתנו של הרב משולם פייש הלוי[63].

[25] "הרב האחרון היה... הרב אלימלך סג"ל לעווי... הוא נספה בשואה עם בני קהילתו" רבי אלימלך נפטר בכ"ג כסלו תש"ג.


[26] עמ' 279: "אין בידינו כל פרטים אודות הקהילה, מלבד הידיעה שהיו ברשותה בית כנסת ודירה לשוחט" – יש להוסיף: הרב שלמה יהודה פרידלנדר-אלגאזי, הזייפן הנודע של הירושלמי לסדר קדשים גר תקופה מסויימת מחייו בכפר זה, והיה כותב על עצמו שהוא המרא דאתרא, ראה לדוגמא מש"כ במכתב משנת תרע"ג[64]: "...הכותב וחותם ת[ו]ך אמוני עם סגולה הספרדים ת"ת[65] ק"ק סאטמאר-כרמים יצ"ו... חכם ואב"ד דפק"ק יצ"ו והגליל". באגרת משנת תרפ"ג[66] הוא מספר גם על סופה של משרה רבנית זו: "מלפנים רב אב"ד בק"ק סאטמאר-כרמים, ומפני המלחמות הוכרחתי לברוח משם...". אמנם מסתבר שכל זה אינו אלא דמיון.


[27] עמ' 280: "אחריו נתמנה לרב: הרב אליעזר דוד ב"ר עמרם גרינוואלד, בעל 'קרן לדוד'..." – יש להוסיף: נולד כ"ו טבת תרכ"ז (1867).

[28] שם: "למד תורה מפי אחיו הגדול [הרב משה גרינוולד אב"ד חוסט], אצל בעל 'קדושת יום טוב' בסיגט, ואצל הרב יהודה גרינוואלד מסעמיהאי" – הרב גרינוואלד לא למד לא בסיגעט ולא בסעמיהאי. הרב יהודה גרינוואלד מסעמיהאי בכלל לא קיים. כדי לפענח את הנאמר כאן עיינתי בספר 'קהלת צעהלים וחכמיה', שעורך ספרנו היה גם אחד מעורכיו[67], ושם נאמר שהרב גרינוואלד "נסמך להוראה" ע"י הרבנים מסיגעט וסעמיהאי (ועוד רבנים שמשום מה לא נעתקו בספרנו), ושמו הנכון של הרב מסעמיהאי: רבי יהודה גרינפלד.


[29] עמ' 328: "הרב יוסף גרינוואלד... בזיווג ראשון חתן דודו הרב אברהם יוסף גרינוולד אב"ד חוסט" הנכון הוא, שרבי יוסף גרינוואלד היה חתן דודו-זקנו רבי יעקב יחזקי' גרינוואלד מחוסט[68].

[30] עמ' 329: "במפקד מופיע כרב גם הרב שלום (או שלמה) וידר, אך אין בידינו כל פרטים עליו" – המופיע במפקד אינו מדויק, כי הרב שלמה דוב וידר לא כיהן כרב בפ' אלא כמזכיר הקהילה[69], הוא היה בנו של רבי שלום וידר מנירעדהאזא, בעל 'משמיע שלום'[70], "היה רב בנירעדהאז לאחר החורבן. נפטר כ"ד תמוז תשכ"ב"[71].


[31] עמ' 379: "הדיין הרב נפתלי שרייבר (תרל"ח-תרע"ג) חיבר את הספר 'מעטה נפתלי' (פרשבורג תרכ"ז)" איך הדפיס את ספרו בשנת תרכ"ז אם נולד רק בשנת תרל"ח? אלא הדיין הרב נפתלי שרייבר (תקצ"ו?-תרע"ג) חיבר את הספר 'מעטה נפתלי' (קליינווארדיין תרע"ד)[72].


[32] עמ' 400: "הרב אלעזר מייזליש... אחרי המלחמה היה רב בארה"ב, בעיר שיקגו. נפטר שם בשנות ה-90 של המאה ה-20" הנכון: עזב את שיקגו ועבר למיאמי, ונפטר שם ה' אלול תשנ"ה. על מצבתו נאמר[73]: "כיהן פאר כרב הצעיר לימין אביו ועמד בראש ישיבתו", ויש להוסיפו כאן בתיאור הישיבה.


[33] עמ' 411: "הישיבה האחרונה בבהונגריה התקיימה בש'... ישיבתו של הרב בנימין יחזקאל יעקובוביץ..." נתעלמה מהם שגם בפאקש התקיימה ישיבתו של רבי ברוך צבי הכהן מושקוביץ, מחבר הספרים 'תנובות ברוך'[74].


[34] עמ' 462: "בעיר הייתה גם קהילה ניאולוגית" – הנכון הוא שהיתה בעיר (לצד הקהילה האורתודוכסית) רק קהילה של הסטטוס קוו (ראה גם בספרנו עמ' 265-267).


[35] עמ' 464: "בעיר הייתה גם קהילה ניאולוגית" –בעיר היתה (לצד שתי הקהילות האורתודוכסיות) רק קהילה של הסטטוס קוו (ראה גם בספרנו עמ' 398-400).

כל מחבר ועורך, ובפרט בספר בקנה מדה גדול כמו האנציקלופדיה שלפנינו, מסוגל לטעות. אולם למרבה הצער מתקבל הרושם שבספרנו זה "שיטת העבודה". בחלק חשוב של הספר לא דרשו ולא חקרו עורכי הספר אחר החומר שהגיע לידם, אלא העתיקו מן המוכן מפ"ה ועוד על הטעויות שבהם. כמו כן, עורכי הספר לא בדקו בכל הספרים והאנציקלופדיות בהם נמצא חומר הקשור ל"קהילות הונגריה", ולא תמיד הבינו את הנאמר בספרים השונים בהונגרית. במקרה הזה אכן צדק פרופ' שייבר בביקורתו הגורפת נגד ספרי הזכרון שנדפסים בארץ ישראל. נראה כי עורכי הספר מיהרו מאד לחבר את הספר ולא הספיקו לחקור ולרדת לשורשי הדברים, ועל-כן הסתמכו על מה שכבר נדפס ונתפרסם. כל זה מערער בהחלט את האמינות של כל הנכתב בספר. קורא אני לעורכים ולמו"ל 'מכון ירושלים', שיעבדו מחדש את כל החומר הנפלא הזה וידפיסו את הספר במהדורה מחודשת ויפה כיאה לזכרון "קהילות החרדיות בהונגריה", והרי העורך החשוב ידידי הרב פרופ' שפיצר אתמחי גברא ואתמחי ספריו.

[1] מדרש תנחומא (בובר) פרשת במדבר סימן ה, עה"פ וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'.

[2] ניו יארק, תש"ה. ונמצא גם כאן:

[3] Évkönyv 1971/72, בודפשט 1972, עמ' 245, 248.

[4] אמנם לקמן נראה שאין אמות מדה מדויקות איפה קיצרו ואיפה האריכו.

[5] באם לא אציין אחרת, הרי כל ההפניות לפ"ה הוא לכרך הונגריה, ירושלים תשל"ו.

[6] על כל הטעויות ואי-הדיוקים שבו, ראה לדוגמא י"י כהן: "הערות והשלמות ל'פנקס הקהילות' הונגריה", 'המעין', תשרי תשל"ז (כרך יז גליון א), עמ' 48-57. כמה מההערות דלקמן (מס' 2, 3, 7, 22, 24) מבוססות על מאמר זה.

[7] יש להעיר שכיון שספרנו וגם פ"ה מתרכזים ביישובים היהודיים שנחרבו בשואה, הרי שחסרים בהם כל אותם היישובים בהם כבר לא חיו יהודים בשנת תש"ד, ומכיוון שכך נמצא תיאור חיי היהודים בהונגריה לוקה בחסר. לדוגמא אעתיק משו"ת 'יג"ל יעקב' (או"ח סי' יא אות ד): "בביהכ"נ הישנה בכפר ביק שנחרבה מיושביה ואין שם כעת רק יהודי א', וגם הביהכ"נ כבר חרבה מאוד, וזה כמה שנים שאין מתפללים בה וא"א לבנותה... אם רשאין למכור...". התשובה נכתבה לרבי יצחק יחזקי' דונאט מאנאד (ראה ספרנו עמ' 20), ולכן יש לשער שהכוונה לכפר Bükkaranyos שנמצא בגלילות העיר אנאד. במפקד אוכלוסין של 1914 עדיין חיו שם 39 יהודים. דוגמא נוספת: בכפר Gyöngyösmellék (ליד העיר Szigetvár) "מת בי"ח שבט תרט"ו... הרב מה"ו יוסף חיים [צבי] אבערלענדער", והוא היה ה'מרא דאתרא' לקהילה היהודית שבכפר, וכפי שנכתב על מצבתו: "...ספדי עדה על מות מורך... יד ושם עשה בתוך עדתו, מורה דרך הי' עם צדקתו... ישר להורות עמך השקעת". במפקד אוכלוסין של 1914 עדיין חיו בכפר הנ"ל 33 יהודים ובשנת תרצ"ד נפטר היהודי האחרון שבכפר. לפני עשור חידשה העיריה את בית החיים היהודי עם עשרות המצבות שנשמרו בו. לא מצאתי את זכרו של הרב או של הקהילה בשום ספר. כותב המאמר הוא דור חמישי להרב יח"צ אוברלנדר.

[8] אמנם לקמן ציינתי דוגמאות מכמה מקומות שלא דייקו ב'תרגומי' השנים, שהרי מראש השנה ועד הראשון לינואר אין פרטי המספרים חופפים בין מספר השנה בלוח העברי למספר שבלוח הלועזי.

[9] ראה לדוגמא 'הצופה לחכמת ישראל', ד, עמ' 65. מעניין שרק במקום אחד בספרנו (עמ' 119) מציינים העורכים: "שמו היהודי הפרטי לא ידוע לנו", והרי הספר מלא עם עשרות ואולי מאות מקרים כאלו.

[10] במפקד עצמו יש חומר נוסף רב שלא נכלל בספרנו, ולדוגמא: נכסי הקהילה, הוצאות והכנסות ועוד.

[11] לא ברור לי איך הגיע הכותב למספר גבוה זה, הרי בבודפשט היו "מספר היהודים בשנת תש"א 184,473" (ספרנו עמ' 73), ו"כ-825,000 יהודים (ש)חיו בתחום הונגריה בשנת תש"א" ('מבוא' עמ' כח). על פי האמור היו יהודי בודפשט רק יותר מרבע של כלל היהודים בהונגריה.

[12] הודות לחוזה טריאנון הצטמצמה הונגריה ב-2/3 הן בשטחה והן באוכלוסייתה. הונגריה הפסידה אז את השטחים הבאים: טרנסילבניה (עברה לרומניה); סלובקיה ו"רותניה הקרפטית" (עברה לצ'כוסלובקיה); קרואטיה, סלובניה, חלקו המערבי של מחוז באנאט, ואזור וויבודינה (צורפו למה שמאוחר יותר נקרא יוגוסלביה); אזור הבורגנלנד (עבר לאוסטריה).

[13] העורכים יכלו להשלים את הרשימה אם רק היו משתמשים בפרסום בהונגרית שהופיע בבודפשט בשנת 2008: Haraszti György: Hágár országban – Hitkozség-történeti monográfiák, [nagyobb] helytörténeti tanulmányok és leírások a törtlneti Magyarország zsidóközösségeiről [= בארץ הגר ביבליוגרפיה של מונוגרפיות, מחקרים ותיאורים היסטוריים של קהילות יהודיות דוברי הונגרית], 125 עמ'.

[14] תל אביב תשל"ה. אציין כאן קוריוז מעניין בקשר לספר זה, ברשימת שמות הקדושים בעמ' 159 נוספו בטעות גם סבי הרה"ח אליעזר אבערלאנדער ז"ל (נפטר תשנ"ט), סבתי מרת אסתר ע"ה (נפטרה תשכ"ה), ולהבחל"ח אבי הרה"ח מרדכי אהרן חיים ביחד עם 7 אחיו שליט"א... (אבל בגל-עד של הקדושים בחצר בית-הכנסת בנייפעסט הם לא רשומים בין הקדושים).

[15] נזכר בספר 'תלמידי פרשבורג' דלקמן, עמ' רנה.

[16] ולא "מאקווא" כפי שמופיע בעמ' 212.

[17] מעניין לציין את פסק השלחן-ערוך בנוגע לשמות גיטין (אה"ע סי' קכח ס"ג): "אם יש לעיר שני שמות, אחד נקרא כפי ישראל ואחד בלשון גויים, שם שקורים לו ישראל עיקר".

[18] לאור כל זה זה אעתיק לקמן במאמר זה את שמות הערים כשם וככתיב הרגיל בין היהודים.

[19] ראה סקירתו של י"י כהן: 'חכמי הונגריה', מכון ירושלים, תשנ"ז, פרק תשיעי: "קהילות סטאטוסקוו בהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, עמ' 146-158.

[20] ומאוחר יותר עבר לכהן בשאראשפאטאק, ראה עליו 'תלמידי פרשבורג' עמ' תקצו, 'זכור ימות עולם' (ח"ב עמ' קיב, רפד). בספרנו (עמ' 107) אין הוא מופיע כלל כרב בדעווא.

[21] שנה ה גליון 8 (אייר תרס"ט), עמ' 226.

[22] שנה ג גליון 6 (אדר תרס"ז), עמ' 82-83. שמו העברי מפי הרב משה אלכסנדר זושא קינסטליכער (בני ברק).

[23] ועפ"ז יש להוסיפו לרשימת 'תלמידי פרשבורג'. שמו נשמט גם מרשימת 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו'.

[24] שנה ו סי' קלח, ר"ח תמוז תרס"ד. בעל 'מנחת אלעזר' הגיב ע"ז בעילום שם שם שנה ז סי' קלג (ר"ח אייר תרס"ה), נדפס בשינויים בשו"ת 'מנחת אלעזר' (ח"ב סי' מח). ראה 'תל תלפיות', ישיבה גדולה חב"ד דבודפשט, א, בודפשט תש"ס, עמ' 14-15.

[25] ראה עוד 'תל תלפיות' שם, עמ' 10 הערה 8. ויש להוסיפו בספרנו (עמ' 7). שמו נשמט גם מרשימת 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו'.

[26] הרבה מן התיקונים מבוססים על ספרו של הרב משה אלכסנדר זושא קינסליכער: "ה'חתם סופר' ותלמידיו", בני ברק תשס"ה. למרות שלא רשם מקורות לדבריו, הרי ידוע שדייקן הוא. להלן אזכיר אותו בשם: "תלמידי פרשבורג". וכדי לא לחלק בין תוארי הרבנים השונים אשתמש בתואר אחיד לכולם: "רבי", בבחינת "גדול מרבן שמו", וכבוד הרבנים הגאונים ז"ל במקומם מונח.

[27] גם אבי הרה"ח רמא"ח שליט"א הוא מבין תלמידיו בישיבה בנייפעסט. על רבי בנימין וישיבתו ראה מאמריו של בנימין קלוגר: "צדיק מורם מעם", 'הישיבה', גליון ד (טבת תשס"ח), עמודים 7-10; "מרביץ תורה בישראל", שם, גליון ה (אב תשס"ח), עמ' 24-27.

[28] מונקאטש-חוסט תרנ"ו-תרס"ב.

[29] גם בספר 'אישים בתשובות חתם סופר', בני ברק תשנ"ג, עמ' קנ כתב עליו: "דעת חכמים לא היתה נוחה ממנו". וזוהי גם הסיבה כנראה ששמו נשמט מבין 'תלמידי פרשבורג'.

[30] ביהכ"נ 'ש"ס חברה' משמש היום כביהכ"נ חב"ד המרכזי בבודפשט, ובו שוכנת גם הישיבה הגדולה של חב"ד.

[31] ד' חלקים, פאקש תרנ"ו-תרס"א. ע"פ 'תלמידי פרשבורג' עמ' פו.

[32] ירושלים, תשס"ח. בספרו שם (סי' סא) ישנו דיון היסטורי אודות כתיבת שם העיר פעסט בגיטין, שהרי "נתחברו העיירות פעסט אפען ואלטאפען, שהיו ג' עיירות מחולקות, ועתה נתחברו להיות לעיר וגם יקראו בשם אחד בודאפעסט". ראה שם תשובת הגאון בעל 'שואל ומשיב'. ומעניין מה שענה לו בשו"ת 'עין הבדלח' (סי' יד): "לפי דעתי יותר טוב שלא לשנות כלל לא בפעסט ולא באובן ישן, וגם מעלתו יהיה נזהר לכתוב באגרת רשות פעסט, ולא בודאפעסט".

[33] "כאשר ירד השלג הכפור של הכפירה הקומוניסטית, והחליטו לבטל את עצמאות של הקהילות החרדיות אורטודוקסיות... הוא היה הראשון שלקח מקל הנדודים בידו ועזב את הונגריה... שלא יהיה בין אלה שיכריחו אותם למסור את הקהילה החרדית בידי החופשים הקומוניסטים" (שו"ת 'דברי ישראל' ח"א בסוף 'מילי דהספדא' שבראש הספר). רבני אונגארן פנו אז בשאלה כדת מה לעשות גם לכ"ק האדמו"ר מהר"י מסאטמאר, אבל הוא נמנע מלהורות להם הוראה למעשה, באומרו "היאך אוכל להחליט ממרחק ענין נשגב כזה". ראה כ"ז בספר 'זכור ימות עולם' (ח"ג עמ' תז-תיג, ח"ד עמ' שמג).

[34] ע"פ 'תל תלפיות', א, עמ' 29; 'תלמידי פרשבורג' עמ' תרלה-תרלו.

[35] ע"פ 'תלמידי פרשבורג' עמ' תקפב.

[36] ע"פ 'תל תלפיות', ב, בודפשט תשס"א, עמ' 5-6.

[37] כ"ז ע"פ 'תלמידי פרשבורג', עמ' תקעב.

[38] פאקש תרס"ו-תרע"ה.

[39] לעמבערג תרנ"ב-תרנ"ז; פאקש תר"ס-תרס"ד.

[40] ראה 'חכמי הונגריה' עמ' 426-427.

[41] ע"פ 'תלמידי פרעשבורג' עמ' תעז.

[42] ע"פ צילום מצבתו בראש הספר 'מכתב לחזקיהו' דלקמן.

[43] בן רבי נפתלי שרייבר, דלקמן [31].

[44] כ"ז ע"פ 'תלמידי פרעשבורג' עמ' תרמט.

[45] ע"פ ההקדמה לספרו 'מכתב לחזקיהו', ליקוואוד תשס"ט, בהקדמת בני המחבר ובמכתבו של רבי אברהם חיים שפיצטער שם. היה זה אחרי תרצ"ב שאז נסמך להוראה, ראה שם.

[46] Frojimovics Kinga: Neológ (kongresszusi) és status quo ante rabbik Magyarországon 1869-től napjainkig. Budapest, MTA Judaisztikai Kutatóközpont, 2008, 222 p.

[47] אמנם בין רבני עיר בערעגסאס (עמ' 65) נרשמו בקיצור נמרץ.

[48] שאמלויא, תרס"ד.

[49] באם נדייק יותר הרי "למדנותו המופלגת" זה תואר מתאים ל'קול אריה', ואילו ה'לבושי מרדכי' הוא פוסק מפורסם.

[50] ראה גם לקמן [23].

[51] כ"ז מפי בן העיר, ידידי הסופר מר שמואל (אישטוואן גאבור) בנדק (בראון). הוא מספר בגאוה שהרב פורהאנד היה נוכח גם בחגיגת ברית מילה שלו.

[52] Randolph L. Braham (ed.): A magyarországi holokauszt földrajzi enciklopédiája, בודפשט, 2007, ח"א עמ' 242.

[53] ע"פ 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו' עמ' 99.

[54] ה"מאטריקל" המקורי, ה"ה פנקס רישום הלידות של ט', נמצא בידי מר שמואל בנדק כאן בבודפשט. ויש להוסיפו לרשימת ספרי ה'מאטריקל' שנרשמו בספר: Frojimovics Kinga: Magyarországi zsidó anyakönyvek 1760-tól napjainkig, בודפשט, 2007, עמ' 587.

[55] Újvári Péter (ed.): Zsidó lexikon, בודפשט 1929, עמ' 197. ראה גם 'תלמידי פרשבורג' עמ' תרכז.

[56] לדוגמא בעיירה פיליש-ווערעשוואר (עמ' 343) נרשמו רק הרב הראשון והאחרון של הקהילה כפי הכתוב בפ"ה (עמ' 453). אבל במקורו של הערך ב'לקסיקון היהודי' בהונגרית (עמ' 710) הוסיפו לרשום עוד ארבע רבנים שבין הראשון והאחרון.

[57] ראה 'זכור ימות עולם' ח"ג צילום מס' 70.

[58] מפי הרב משה אלכסנדר זושא קינסטליכער (בני ברק).

[59] ע"פ 'חכמי הונגריה' עמ' 519.

[60] ע"פ 'חכמי הונגריה' עמ' 528.

[61] קונסענטמיקלוש, תרצ"ה.

[62] ע"פ 'חכמי הונגריה' עמ' 519-520.

[63] ע"פ יצחק אלפסי: 'החסידות', 1977, עמ' 214.

[64] ראה מאמרי ב'אור ישראל', גליון טו, עמ' קעב.

[65] אולי: "תל תלפיות". או "תלמוד תורה" (ראה עד"ז ב'מסעות ארץ ישראל' של א' יערי, עמ' 300: "בבית המדרש הגדול של ישיבת ק"ק ת"ת [= קהילה קדושה תלמוד תורה]...").

[66] ראה מאמרי ב'אור ישראל', גליון מה, עמ' רו.

[67] בני ברק תש"ס, עמ' 175.

[68] "הרב החסיד המפורסם" כך מתארו חתנו רבי יוסף גרינוואלד בסוף הקדמתו לשו"ת 'קרן לדוד'. רבי יעקב יחזקי' היה אחיהם הצעיר של בעל שו"ת 'ערוגת הבשם' ו'קרן לדוד'. נולד כ"ח טבת תר"ל, ונהרג עקד"ה ה' סיון תש"ד. "סירב לקבל על עצמו עול הרבנות... גדול מאד בתורה ומתנהג בחסידות" (ספר 'מארמארוש', תל אביב תשמ"ג, עמ' 210, ראה שם עוד). התפרנס מהדפסת ספרים, וכפי שנאמר בשער ספר 'תורת האדם', חוסט תרס"ב: "דפוס יעקב יחזקי' גר"וו". שמעתי מפי עד שבסוף ימיו היה לו בחוסט בית כנסת קטן (שטיבל) משלו. ראה עליו (ושם גם תמונתו ורשימת צאצאיו) גם ב'ראשי גולת אריאל' ח"א, נ"י תשל"ו, עמ' שמו-שנב, 'עטרת עקיבא', בני ברק תשס"ג, עמ' שלג-שלד.

[69] מפי בן הקהילה רבי יצחק דוד הכהן פריעדמאן (ברוקלין, ניו יארק).

[70] מפי אחיינו ר' משה דוד וואלטער (ברוקלין, ניו יארק).

[71] שו"ת 'משמיע שלום', ברוקלין תשל"א, עמ' יג. ויש להשלים עפ"ז הנאמר בספרנו עמ' 266.

[72] ע"פ 'תלמידי פרעשבורג' עמ' תקל.

[73] ראה צילומו כאן:

[74] ראה עליו: אברהם פוקס, 'ישיבות הונגריה', ב, ירושלים תש"מ, פרק מ.

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...