Sunday, October 18, 2009

Wine, Women and Song - Part III

Wine, Women and Song: Some Remarks On Poetry and Grammar - Part III

The previous two parts: Part I, Part II.

Lasciviousness

Rambam

In the first part of this essay, we have discussed the offenses of literature against grammar; a far more incendiary issue is the question of lasciviousness.  Judaism seems to have historically been somewhat ambivalent on the matter; it is an ineluctable fact that many of our most celebrated poets, particularly of the Arabic and Mediterranean cultures, have written some rather provocative verse, but it is equally true that there has also been vociferous opposition to such literature.

Rambam has a staunchly puritanical attitude toward song; he argues that a lascivious song is actually worse for being composed in לשון הקודש.  He does concede, however, that "גדולים וחסידים" apparently disagreed with him and granted a sort of broad moral poetic license to verse composed in Hebrew:

ואני אומר כי הדבור נחלק לפי חובת תורתינו חמשה חלקים, מצווה בו, ומוזהר עליו, ומרוחק, ורצוי, ורשות ...

ודע כי השירים המחוברים באיזו שפה שתהיה אינם נבחנים אלא לפי עניניהם, ויש לנהוג בהם בדרך הדבור שכבר חלקנוהו. והוצרכתי לבאר את זה ואף על פי שהוא פשוט מפני שראיתי גדולים וחסידים מאומתינו אם נזדמנו במסבת משתה או חתונה או זולתה ורצה אדם לשיר בשפה הערבית ואפילו היה ענין אותו השיר בשבח האומץ או הרצינות שזה מן החלק הרצוי, או בשבח היין,[1] ממחין על כך בכל אופן של מחאה ואינם מתירים לשמעו ואם זמר המזמר איזה פיוט מן הפיוטים העברים אין ממחין בכך ואין הדבר קשה בעיניהם על אף שהדברים האמורים יש בהם מן המוזהר עליו או מן המרוחק, וזה סכלות מוחלטת, לפי שאין הדבור אסור ומותר ורצוי ומרוחק ומצוה לאמרו מחמת השפה שהוא נאמר בה אלא מחמת ענינו, שאם היה ענין אותו השיר דבר נעלה חובה לאמרו באיזה שפה שיהיה, ואם היה ענינו מגרעת חובה לחדל ממנו באיזו שפה שיהיה.

אלא שיש בזה לדעתי להוסיף אם היו שני פיוטים שיש להם ענין אחד לעורר את התאותנות ולהללה ולמשוך את הנפש אליה שזו מגרעת, והוא מחלק הדבור המרוחק לפי שהוא מעורר ומזרז למדה פחותה כמו שמתבאר בדברינו בפרק הרביעי, והיה אחד הפיוטים עברי והשני ערבי או פרסי, הרי שמיעת העברי והדבור בו יותר מרוחק לדעת התורה מחמת קדושת השפה, לפי שאין ראוי להשתמש בה אלא בענינים נעלים וכל שכן אם נוסף לכך שמוש בפסוק מן התורה או משיר השירים באותו הענין שזה יוצא כבר מן החלק המרוחק אל החלק האסור והמוזהר עליו, לפי שהתורה אסרה לעשות לשון הנבואה מיני זמר במגרעת ובשפלות.[2]

Immanuel of Rome

One of our most notorious and controversial poets was Immanuel of Rome, a prominent and celebrated figure of thirteenth and fourteenth century Italy. His entry in the Jewish Encyclopedia goes so far as to claim that he was “the most interesting figure among the Jews of Italy”, but hyperbole aside, he is certainly one of the most famous poets in Jewish history:

The originality that Immanuel lacked as a scholar he possessed as a poet. In his verse this is given free play, and his poems assure him a place for all time. The child of his time, in sympathy with the social and intellectual life of Italy of that period, he had acquired the then prevalent pleasing, easy, humorous, harmlessly flippant tone, and the art of treating questionable subjects wittily and elegantly. He composed both in Italian and in Hebrew. Only a few of his Italian poems have been preserved. In a truly national spirit they portray and satirize the political or religious conditions of the time. Immanuel was held in high regard by the contemporaneous Italian poets; two Italian sonnets referring to his death have been preserved, which place him as poet beside Dante. Immanuel in fact knew Dante's works, and drew upon them; in his own Italian as well as in his Hebrew poems there are very clear traces of the "divine poet."

Of course, his poetry has always been quite controversial among his more puritanical brethren:

Immanuel's "Diwan" was printed at Brescia 1491, Constantinople 1535, Berlin 1796, and Lemberg 1870; the last chapter also separately, Prague 1613, Frankfort-on-the-Oder 1713. Some passages have also been translated into German, e.g., the introduction and ch. 28, and the latter also into Italian. Yet the book is little known or disseminated. His contemporaries even censure Immanuel as a wanton scoffer, as he is occasionally flippant even in religious matters. He fared worse with later critics. Moses Rieti excluded him from the hall of fame that he erected to Jewish sages in his "Miḳdash Me'aṭ" (c. 1420). Joseph Caro even forbade the reading of his poems (Shulḥan 'Aruk, Oraḥ Ḥayyim, 307, 16). Immanuel Frances censures, his "wanton songs," and warns all poets of love-songs against imitating them ("Meteḳ Sefatayim." pp. 34, 38). This criticism is due to the strong admixture of the lascivious, frivolous, and erotic found in the poems. Never since Immanuel's verse has the Hebrew muse appeared so bold and wanton, notwithstanding that his work contains poems filled with true piety and even with invitations to penitence and asceticism.

As my brother observes, Immanuel was the Lipa Schmeltzer of medieval Italy.

In spite of the opprobrium directed toward him, he remained quite popular; as we have seen, his Mahberos are among the Incunabula (as is his commentary on Mishlei), and were republished numerous times.  A facsimile of the first (Brescia 5252 / 1491 [Incunabulum]) edition is available from the JNUL Digitized Book Repository (in DjVu format), facsimiles of several others (Constantinople 1535 / 5295 and Frankfort 1713 / 5473 mentioned above, as well as Berlin 1796 / 5556) are available from the indispensable HebrewBooks.org  (in PDF format), and a modern, vocalized and rather more readable, albeit incomplete, hypertext edition, based on A. M. Haberman's edition (Tel Aviv 1947) is at Ben Yehudah.

A Problematic Stanza and Its Problematic Authorship

The critical stance toward Immanuel's verse is eloquently expressed by Rav Baruch Epstein, who cites one particular stanza as the archetype of the immoral and unholy admixture of the sacred and the profane:

[קודם לכן האריך רב עפשטיין לבאר טענת הרבה חכמים נגד הפייטן רב ישראל נגארא, ואחר כך כתב:] וכזה, ועוד מר מזה, היה גורל שיריו של המשורר הנודע עמנואל הרומי (חי במאה הראשונה לאלף זה, באיטליא), אשר עם היותו חשוב ומכובד מאוד בזמנו, עד שקהלת ישראל ברומי מנתה אותו לנגיד ולפקיד עליה,[3] ונהג נשיאותו ברמה, ותחסרהו נשיאותו אך מעט מנציב מדינה ... ועם היות דרכו ישרה ונמוסית, ומאס בתענוגות החיים ... וגם זמן רב היה נכרע תחת מקרים ומאורעות, מלאים דאגות ותלאות וצרות רבות ורעות, עד שחייו היו לו למעמסה, ובטה אותם בלשונות ובניבים ומאמרים, תוגים, נוגים ומרים, ...ובכל זאת, יען כי היתה קסתו מהולה בטבול לעג ולצון, וכמו חבירו בדעה וברעיון, ר' ישראל מצפת [נגארא - י'], הנזכר למעלה, למד גם הוא אל דרך המשוררים האיטלקים, בני דורו ומדינתו, אשר גם הם, כהערבים והתוגרמים ... השקיעו עצמם בכל רוחם והגיונם במשלי אהבים ושירי דודים, והשתדל לחקות אותם ברוח וברעיון ובניב שפתים, ורק הוסיף לתבל אותם בלשון ומליצה יפה מן המקרא או מלשונות חז"ל אשר אפשר לכוננם לענינם, למען ישאו עליהם חותם עברי ויהיו ערוכים לחך עברי ומכוונים לרוח עברי, כאשר שר לאחת מבנות ידידיו לעת כלולותיה:

על צוארך ושער ראשך

יש לברך

יוצר אור ובורא חושך

ורומז על יתרון לובן הצואר ועל עומק שחרות השער, (כי שחרות השער הוא אחת מתנאי יופי האדם, וכמו שכתב בשיר השירים, שחורות כעורב):

ואף על פי שהתנצל לומר, שכיון בזה "כדי לחבבה על בעלה" - אף על פי כן היתה דרכו זאת למורת רוח לגדולי דורו, ולא סבלו אותו ואת מאמריו ואת ספריו, וגם את הטוב שבהם.

ויותר מזה היה לשמצה בדורות הבאים ולמשל לפה מגונה ולשפתים דוברות נבלה עד שנדון בנזיפה קשה ומרה ובדחיפה תקיפה ועכורה, וגם הועמד על עמוד הקלון ונקבע סרחונו לדורות עולם בספר כזה אשר מקומו וכבודו מלא עולם, וכל ימי השמים על הארץ לא יאסף נגהו מעם ישראל, ואין לך אדם בישראל שלא ידענו ובית ישראל שלא יאספנו, הוא הספר המחוקקי, הנודע למדי בפי כל, בשם "שולחן ערוך" ובו מבואר מפורש, חרות בעט ברזל ועופרת, דברים מרים כלענה וחזרת, על דברי זאת המחברת, של זה המחבר בעל המגערת, והוא בחלק אורח חיים הלכות שבת, בסימן ש"ז סעיף ט"ו, בדבר המצוה לכבד את יום השבת בדבורי קודש ובקריאה קדושה ובענינים קדושים, כתוב לאמר:

"מליצות ומשלים של שיחות חולין ודברי חשק כגון ספרי עמנואל אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור, משום מושב לצים"

גזר דין מר וקשה! וכמה ידאב הלב ותעיק הנפש על אדם גדול ונעלה זה, שכל כך הקדיח תבשילו וקלקל מעשיו, עד שנדון בתוכחת גערה ובנזיפה מרה לדור ודור ולנצח נצחים!

רחמנא לצלן![4]

[Emphases in the original.]

Rav Epstein's outlook is quite problematic, however, and he has apparently made a profound error here; the stanza which he sees as the archetype of the egregious in Immanuel's poetry actually appears (with a couple of minor differences) in ליעלת החן, a classic series of love poems written by the universally revered Rihal!

יפת מראה וקולך ערב

בך אראה יפי מתערב

מוצאי בקר וערב

על-לחיך ושער ראשך אברך יוצר אור ובורא חשך[5]

We have several possibilities:

  • The attribution of ליעלת החן to Rihal is erroneous
  • Rav Epstein misattributed (and misquoted) the stanza in question
  • Immanuel plagiarized the stanza from Rihal
  • Immanuel independently conceived of the same poetic image previously imagined by Rihal

It is interesting that this is not the first time that confusion has arisen about the authorship of this stanza.  It is cited in a commentary to Shir Ha'Shirim by an unknown author of the late twelfth century (a century before Immanuel), who attributes it to an anonymous poet:

ושער שחור נוי הוא שנאמר שחורות כעורב (שיר השירם ה:יא), וגם לאשה הוא נוי כמו שאמר המשורר

על הדרך

ושער ראשך

אברך יוצר אור ובורא חושך[6]

This has already been noted by Heinrich (Haim) Brody in his notes to the aforementioned poem of Rihal:

השיר הזה נודע לרבים והביאו חכמים ומשוררים את דבריו; ... שורה [הנ"ל] הובא בפרוש שיר השירים למחבר בלתי נודע, הנדפס בספר "תהלה למשה" הוא ספר היובל להחכם רמש"ש, (חלק העברי צד 172; וראה במה"ע [ZfHB] לשנת 1896 צד 43).[7]

David (Kahana) Kohn had previously published the version of this stanza cited by Rav Epstein, providing yet a third attribution - to R. Avraham Ibn Ezra:[8]

Kohn does acknowledge the stanza's appearance in Rihal's poem, and he asserts that he, as well as others, utilized this "well known phrase":

נמצא גם כן בכ"י פאריז הנזכר[9], ורבי יהודה הלוי וכדומה השתמשו גם כן במאמר הזה שהיה נודע אז לרבים, ובמקום שאמר רבי יהודה הלוי: על לחייך ושער ראשך וכו', אמר הרבי אברהם אבן עזרא על צוארך[10]

Brody scathingly dismisses the attribution to Ibn Ezra:

ודברי השורה הזאת בעצמה הביאם מלקט אחד (בכ"י פאריז) בתור פתגם בפני עצמו בתוך שאר פתגמים, אשר יחסם ר"ד כהנא כלם להרבי אברהם אבן עזרא והדפיסם כלם - והשורה שלפנינו בכלל - על שם החכם והמשורר הזה בספרו "רבי אברהם אבן עזרא" ... ומי לא יתמה על רבי יהודה הלוי, שהוא מביא בשירו דברי הרבי אברהם אבן עזרא אות באות, ורק תיבת צוארך הוא כותב לחייך! ומי לא יתמה בראותו, כי הפתגם הזה, מכון בכל חרוזיו (ראשך, לברך, חשך) לחרוזים שנעץ אותם רבי יהודה הלוי בכל שלשת חלקי האזור, כאלו לא נברא כל השיר הנחמד הזה רק בשביל פתגמו של הרבי אברהם אבן עזרא, שהיה אז - בימי רבי יהודה הלוי! - נודע לרבים ומצא חן בעיני ראש המשוררים עד כי לקח אותו וישימהו בכליו! וכל כך למה? כדי שלא להודות על האמת, שאין לסמוך על מלקט (או מעתיק) כ"י פאריז ואין ממש בדברי מי שמיחס את כל הפתגמים ההם להרבי אברהם אבן עזרא!

While we have earlier considered the possibility that Immanuel may indeed have written the lines that Rav Epstein attributes to him, I have not been able to locate them in his מחברות, and although I have not made an exhaustive search, I think it is safe to assume that if Brody, the great scholar of medieval poetry, who actually eventually published an (incomplete) edition of the מחברות [11] does not cite, in his lengthy and detailed note, a parallel passage in Immanuel, then Rav Epstein is simply mistaken.

[Additionally, Rav Epstein had apparently seen the text of the anonymous מלקט, the work of Kohn, or some derivative of one of them, and not the original poem, as he has צוארך and יש לברך in place of לחיך and אברך.  His attribution to Immanuel, though, is quite baffling.]

[אודה ולא אבוש that until encountering the aforementioned note of Brody while researching this essay, I had never heard of him, but I then serendipitously read Rabbi Haim Sabato's wonderful The Dawning of the Day (Yaacob Dweck's  English translation of Sabato's כעפעפי שחר), and I was delighted to notice that Brody makes an appearance therein, in a typically delicious Sabato anecdote:

Among those listening to the dawn hymns was ... that very same respected man of letters and scholar of poetry, Doctor Yehudah Tawil, who had immigrated to the land of Israel from Aleppo in his youth.  He had excelled in his studies at the Hebrew University and now gloried in the title of his doctorate.  During the singing of the dawn hymns Doctor Tawil sat off to one side.  As much as he participated, he still kept himself aloof.  It was as if he were proclaiming that he was not actually a member of the community.  He was both an insider and an outsider.  He cherished the dawn hymns for their poetry.  For all that he wanted to uphold the traditions of his father and his father's fathers, he was a scholar of the Hebrew poetry of Sepharad at an important university and not a simple song lover like the rest of the congregation.  For they sat and sang from booklets of the dawn hymns printed in Jerusalem by the cantor Asher Mizrahi, and their primary concern was the cantor's solo and the transitions between the different musical modes.  If the cantor mangled the meter or wrecked the rhyme in order to accommodate his melodic flourishes, they simply did not notice.  While they clearly did not understand the words of the dawn hymns and experienced them as emotion, he sat with the great tomes of the medieval Hebrew poets published by Haim Brody in Berlin at the turn of the twentieth century.  On numerous occasions, Doctor Tawil would chuckle to himself when he heard the simple souls confounding the verses of the dawn hymns.  But at times he was so overcome with passion that he would rise from his seat.  Enraged, he would approach them and interrupt their singing.  Using the great tomes from the university he would try to show them the correct version of the hymn and exactly where they had made their mistake.  They listened to him, either out of respect or to appease him and to prevent him from starting a troublesome quarrel.  Everyone remembered the great dispute between him and the Cantor Nissim Dweck, about a single letter that denoted the definite article in a poem by Ibn Ezra.  The cantor stubbornly refused to pronounce that one letter.  Even after Doctor Tawil adduced proof upon proof from verses in the Bible, writings of the Sages, and medieval manuscripts, Cantor Dweck refused to listen to him.  The cantor told him, "This is the received tradition from our fathers, and our fathers from their fathers, for many generations.  We will not change our custom simply because of what you people have learned from scholars at the university."  Doctor Tawil took to his feet and held to his opinion, raising his voice until all the singing for that Sabbath was thrown into disarray.  Since that incident, everyone knew that one did not argue with him.[12]

[Emphasis added.]

Sensuousness in Rihal's Poetry

Returning to Rav Epstein, according to all the above possibilities but the first, his point would seem to be utterly untenable; would anyone dare accuse Rihal of being מקדיח תבשילו ומקלקל מעשיו?  Moreover, even if Rihal did not indeed write this particular verse, Rav Epstein's thesis remains untenable, since Rihal undeniably did write odes to the charms of feminine cheek, hair, bosom and so on, such as the stunningly beautiful but amazingly sensuous יונה על אפיקי מים, in honor of a bride, containing vivid depictions of the woman's physical attractions and the enchantment that they have wrought upon the poet, who longs to gaze at, caress, and kiss her:

יונה על-אפיקי מים-

תאוה היא לעינים.

 

הן יש לכסף מוצא,

וכיונתי מי ימצא,

יפה רעיתי כתרצה-

נאוה כירושלים.

 

ולאנה ואנה תפנה

לשכון באהלים, והנה

בלבבי לשכנה מחנה

גדול ורחב ידים.

 

דדיה ללבי שסו,

ויעשו בי וינסו

להטיהם אשר לא יעשו

כן חרטומי מצרים.

 

הוד אבן יקרה הבן:

איך תאדם ואיך תלבן!-

ותמה בחזות על-אבן

אחת שבעה עינים.

 

הפכי לי לצוף ראש פתן,

כי כל איש בהון יתתחתן,

ואני לך לבבי אתן-

מנה אחת אפים.

 

לחי שושן ועיני קוטפים-

שדי רמון וידי אוספים-

אם שפתותיך רצפים-

מלקוחי מלקחים.

 

ושתי מחלפות כאורב

משערך זאבי ערב,

אור לחיך בם מתערב

כאור בקר בין ערבים.

 

יעלת חן וכתם אופיר

במאורה מאור יום תחפיר,

ולבנה כלבנת ספיר

וכעצם השמים

 

חשך אין לנגד זהרה

לא-יכבה בלילה נרה,

ועל-אור יום נוסף אורה

ויהיה לשבעתים.

 

זה דוד ואין רעיה לצדו,

באי היי עזר כנגדו-

כי לא-טוב היותו לבדו

וטובים השנים!

 

קרבו לך עתות דודים,

ובא מועד להיות אחדים,

כן יקרב מועד מועדים-

למחלת המחנים.[13]

[I have emphasized some of the most strikingly beautiful and / or provocative verses.]

Some others:

צבית חן, שביתני בצביך,

ופרך העבדתני בשביך,

ומיום הנדד בא בין שנינו

דמות לא אמצאה נמשל ליפיך:

 

ואסעד בתפוח אדמדם

אשר ריחו כמר אפך ועדיך,

ותבניתו כשדיך, ועינו

כעין אודם אשר נראה בלחיך.[14]

 

מה-יפית יפת העין,

ושכרת ולא מיין!

 

היפה, אנה תזלי-

ולאט עלי-לבבות משלי,

העל חטאתם תכלי

שחטאו במראה עין?

 

נא הראי את-מראיך,

מה-תחשכי את-פניך

בל יחזו בך חוזיך-

ממך לא תשבע עין!

 

הן לבנת ספיר לחיך

ומארך עדית עדיך,

איך לא יאו להביט יפיך-,

הגבר שתם העין!

 

דודי אשר יעיר להבים,

לכה נתעלסה באהבים,

מיין חכים כי-טובים,

דודיך מיין!

 

שתו, דודים, ושכרו רעים,

בבית נדיב מטע שועים,

ובשמחת בן-שעשועים,

השקו הנזירים יין![15]

 

The dilemma, though, remains: why is Rihal revered, and Immanuel condemned?  Ultimately, this question, hinging on subjective judgments about taste and style, may be impossible to answer definitively, but as Justice Stewart once said in a similar context:

I shall not today attempt further to define the kinds of material I understand to be embraced within that shorthand description, and perhaps I could never succeed in intelligibly doing so. But I know it when I see it[16]

While I am not that well versed in Immanuel's verse (after all, we are enjoined against reading him!), I think that although Rav Epstein is quite wrong in his conception of the unacceptable in poetry, Immanuel's work may nevertheless have been viewed as containing quite distasteful endorsements of immorality, going beyond the relatively innocent celebration of passion and love that we find in Rihal.[17]  I leave a more articulate, thorough and satisfying explanation to others better versed in the literature in question and the traditional Jewish attitudes toward poetry and immorality.

Some further online material on Immanuel:

 

 

 


[1]              Rambam apparently considers "praise of wine" to be a laudable category of speech; I am unsure why.  In any event, this reference justifies the mention of wine in this essay's title.

[2]              פירוש המשנה (מהדורת קאפח) אבות א:טז

[3]              Modern scholarship considers this claim to be unsubstantiated; see, e.g., Immanuel's entry in the Encyclopedia Judaica.

[4]              רב ברוך עפשטיין, מקור ברוך, מבוא, עמודים צ"ה ע"א - צ"ו ע"ב

[5]              ליעלת החן, י"ד, מועתק מפה

[6]              From the source given by Brody, below.

[7]              Heinrich (Haim) Brody, Divan of Rabbi Yehudah Halevi (Mekize Nirdamim 1894-)Vol. II, notes, pp. 53-54.  [One volume of this edition is listed as available at auction here.]  I am greatly indebted to Wolf2191 for providing me with a copy of the relevant page of this difficult to obtain work.  The image quality was less than perfect, and my transcription may, therefore, contain minor errors.  I have enclosed some quasi-legible, and consequently possibly incorrectly deciphered, material in braces.  See also Samuel Abraham Poznanski  in his introduction to פירוש על יחזקאל ותרי עשר לרבי אליעזר מבלגנצי (Kommentar zu Ezechiel und den XII kleinen Propheten von Eliezer aus Beaugency zum ersten Male herausgegeben und mit einter Abdha) (Mekize Nirdamim, Warsaw 1913) pp. LXXXIX-XC, where (citing Brody's note) he uses the Shir Ha'Shirim commentary's quotation of this stanza to date  it.

[8]              David (Kahana) Kohn, Avraham Ibn Ezra (Ahiasaf: Warsaw 1922), Vol. I p. 85, available here.

[9]              See ibid. p. 230 n. 54, available here.

[10]              Ibid. p. 231 n. 62, available here.

[11]              Mentioned here.

[12]              Haim Sabato, The Dawning of the Day: A Jerusalem Tale, The Toby Press 2006 (translated by Yaacob Dweck), pp. 27-28

[13]              וקול כלה, ב', מועתק מפה

[14]              צבית חן שביתני, מועתק מפה

[15]              מה-יפית, מועתק מפה

[16]              Concurring opinion to Jacobellis v. Ohio (378 U.S. 184), available here.

[17]              A fascinating, freewheeling discussion of the oeuvre of Immanuel in particular and lasciviousness in Hebrew poetry in general is here.

[18]              Emory's site is hosted by Geocities, whose current owner, Yahoo.com, has announced plans to shut it down later this year.  The ArchiveTeam is trying to save as much of it as it can (hat tip: /.), and I have saved a personal copy of Emory's site.


1 comment:

Willis said...

Chex Party Mix: 36 snack bags 1.75 oz. And this comic was a REQUEST. Not many people sit in a formal dining room for their meals anymore.

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...