Monday, September 21, 2009

The Source for the Recitation of LeDovid



This post is a followup of an earlier post which discusses the origins of reciting le-dovid hashem ori from rosh hodesh Elul through Simchat Torah. In this post I show a few early sources for saying ledovid and some
reasons why some did not say it. For Profesor Leiman's lecture on this
topic see here. In my discussion of the various reasons given I deal with the various
Balei Shem especially the two balei shem who share the same name, R. Eliyahu Ba'al Shem.

מקור אמירת "לדוד ה' אורי וישעי" באלול ותשרי

מאת

אליעזר יהודה בראדט




בתקופתנו, תקופת האסופות והלקוטות, מתקיים מאמרו של רבי יהושע "אין בית המדרש בלא חידוש" בעצם האסיפה והליקוט – מלאכה שנעשית קשה מיום ליום, כי אין לך יום ויום שאין כמה וכמה ספרים יוצאים בו, ורובם אינם אלא ליקוטים מספרים אחרים. זו ועוד אחרת, שמלאכה זו דורשת עין בוחנת ושימת לב וידע ביבליוגרפי, ועל כולם – סבלנות ומתינות. הנה הקדמתי את הצטדקותי בטרם אכתוב בענין אמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בימי התשובה והמועדים, שדשו בו רבים וכבר הלכו בו הנמושות[1].



לראשונה הופיע המנהג בספרו של המקובל ר' בנימן בינוש הכהן מקראטשין, 'שם טוב קטן', שנדפס בזולצבאך בשנת תס"ו, כסגולה לצאת בדימוס זכאי בדין: "הא לך סוד גדול. כל האומר מזמור זה מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה, ואפילו גזרה רעה כתובה על האדם מן השמים יכולה לבטלה. ומבטל מעליו כל גזרות רעות וקשות, ויוצא בדימוס זכאי בדין. וצריך להזהר מאוד ומאוד שיאמר זה המזמור ערב ובוקר, דבר יום ביומו מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה. אזי הוא מובטח, שיוציא שנותיו וימיו בטוב ויערב לו, ויכניע על ידי זה כל מיני מקטרגים"[2]. ספר זה זכה לתפוצה מרובה ובמאה הי"ח בלבד נדפס למעלה מתשע פעמים[3].

לאחר עשור, בשנת תע"ו, הדפיס ר' בנימן בינוש הכהן את ספרו השני בשם 'אמתחת בנימן', ובו נאמר: "סדר הנסירה. אחר העמידה של שחרית יאמר מזמור כז – לדוד ה' אורי... הא לך סוד גדול. כל האומר מזמור זה מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה..."[4] (עמ' נח).



ואולם, כבר בשנת תס"ט נדפס בהמבורג 'ספר זכירה' לר' זכריה בן יעקב סימנר, ואף בו הובאה סגולת אמירת המזמור בימים אלו: "סוד גדול. האומר מזמור כז מראש חודש אלול עד אחר שמחת תורה..."[5]. וכבר הוכיחו רבים, שר' זכריה סימנר ליקט לספרו מחיבורים רבים שעמדו לפניו, ואף הרבה להשתמש בספר 'שם טוב קטן'.

לאחר חמש עשרה שנה, בשנת תפ"ד, נדפס בברלין 'ספר היראה' כנספח ל'ספר המוסר' (שנדפס לראשונה בשנת תל"א בלובלין). שם, באות ט, הובאה הסגולה: "מצאתי כתוב סוד גדול, האומר מזמור כ"ז מראש חדש אלול...". 'ספר המוסר' נדפס שוב בירושלים בשנת תשנ"ו, ושם (עמ' מה) העיר ר' שמואל אשכנזי שבעל 'ספר היראה' ליקט דברים אלו מ'ספר זכירה' ועוד ספרים.


לאחרונה מצאנו כמה שציינו מדעתם, כגילוי ומציאה, שהמקור הקדום של אמירת מזמור זה הוא ספר 'שם טוב קטן'. מהם אמנה את ר' ברוך כץ, דברי יוסף, בני ברק תשמ"ז, עמ' קסג-קסו; סידור ווילנא, ירושלים תשנד, עמ' 148; ר' שמואל אשכנזי בהערותיו ל'ספר זכירה', ירושלים תשנ"ט, עמ' 367; מהדיר 'ספר זכירה' שראה אור לפני ימים אחדים, בני ברק תשס"ט, עמ' תקסז; ר' דוד כהן, סידור אזור אליהו, ירושלים תשס"ח, עמ' פ[6]; ר' אליהו יוחנן גוראריה, חקרי מנהגים, חולון, תשס"ז, עמ' 169[7]. אבל יש לציין שמקור זה היה ידוע למחברים גם בשנים עברו, וכבר ציין לו ר' שמואל דוד הכהן מונק במכתב משנת תשכ"ט, 'שו"ת פאת שדך', או"ח, ח"ב, סי' קכז, אבל ספר זה לא נדפס כי אם בשנת תשס"א. והקדימו ר' חיים צבי עהרענרייך בחיבורו הנפלא 'קצה המטה' שעל 'מטה אפרים', שנדפס לראשונה בקליינווארדיין תרפ"ג, סי' תקפא ס"ק טו.


על ר' בנימן בינוש בעל 'שם טוב קטן' ראוי לציין לדבריו החשובים של ר' פנחס קצינלנבויגן בספרו 'יש מנחילין' [שהיה מונח במשך שנים רבות בכתב יד, ולא היה ידוע כי אם למתי מעט (ראה: מ' שטיינשניידר, בספרות ישראל, ווארשא תרנ"ז, עמ'418 ), ובשנת תשמ"ו נדפס בירושלים בשלמותו]: "הלא תדעו שזה המחבר אמתחת בנימין שהיה מקובל גדול היה מוהר"ר בנימין ביניש זצ"ל כאשר היה אתי עמי בביתי, בהיותי חונה בק' וואלירשטיין בשנת ת"פ לפ"ק ושמעתי ממנו דברים נפלאים והיה בעל שם גדול ומעשיו היו מופלאים, כפי הנראה מספרו אמתחת בנימין הנ"ל שהיה ידו בכל..." (עמ' צה)[8].





מידידי דן רבינוביץ' שמעתי הערה חשובה: בספר 'שירי הלוים' לר' יצחק טרעבוולא שנדפס בלובלין בין השנים תל"ז-תמ"ב (לאחרונה נדפס מחדש במהדורת צילום, בתוך ספרו של ר' פרץ שמואל מאנטל, שירת שמואל, בני ברק תשס"ג), שלדברי המחבר בהקדמתו, מטרתו "למען דעת כל עמי הארץ מגידי התהלים האיך יתנהגו ואי זה שיר יאמרו בימים המובדלים", מובא על כל יום מימות השנה המזמור המתאים לדעתו לאמירה באותו יום, והנה, ברשימה על חודשי אלול ותשרי לא מופיע שיש לומר מזמור לדוד ה' אורי. זאת אומרת, שאפילו בין השנים תלז-תמב עדיין לא שמעו על מנהג זה ברוב תפוצת ישראל. ויען שספר זה מרבה ללקט מספרים רבים (ואפילו מכת"י) מלפני זמנו, וכמו שמפרט המחבר בסוף הקדמתו (שם עמ' קעו-קעז), לאור זה יש להניח שהמנהג אכן נתחדש על ידי ר' בנימן ביניש הכהן.

מטעם היותו מנהג מאוחר, ולא מידי גדולי הדור יצא, היססו רבים מלאמרו. רמז לדבר ניתן למצוא ב'מעשה רב'. בשחרית כתב (סימן כו): "הש"ץ מתחיל מברוך שאמר, ואין אומרים מזמור שיר חנוכת הבית, ולא שאר פסוקים בצבור קודם תפלה ולא אחר תפלה, רק שיר של יום". וחזר וטרח גם בערבית וכתב (סימן סו): "תפלת ערבית מתחילין והוא רחום, ואין אומרים פסוקים ולא חצי קדיש, וכן אחר עלינו אין אומרים פסוקים ומזמורים". אין ספק שכוונתו להפקיע מידי אמירת מזמור זה, שאין לו כל מקור מוסמך, מה גם שבסימן נג כתב מפורש: "גם מראש חדוש אלול עד יום הכפורים אין אומרים קאפיטל כז". [דברי מעשה רב הובאו ב'פתחי עולם' לר' דוב בער קאראסיק, סי' תקפא ס"ק ט,  אבל לא למעשה, ראה שם ס"ק ב.] אכן ב'ספר קונדס', שהוא חיבור שנכתב תוך נימת ביקורת חריפה על יהודי זמנו (ויתרונו שהוא מסיח לפי תומו את מנהגי זמנו בווילנא), מצינו: "יום ראשון מר"ח אלול עומד על מקום אביו בבית המדרש וצועק בקול גדול... ומגיד תהלים פסוק אחר פסוק". והמהדיר שם הבין שהכוונה הוא לאמירת מזמור לדוד[9].



ב'מנהגים בית הכנסת הגדול בק"ק אוסטרהא' מצינו: "ואין אומרים שום מזמור אפילו בחודש אלול ותשרי אין אומרים המזמור לדוד אורי וישעי". מנהגים אלו נדפסו לראשונה במחזור 'כל בו', חלק ג, ווילנא תרס"ה, עם הערות של ר' אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים – האדר"ת, שכתבם בשנת תר"ס. ושם כתב האדר"ת (סוף אות א): "וגם במניעת מזמור לדוד אורי, דעת הגר"א ז"ל כגאוני בתראי ז"ל, וטעמם נראה מושם טורח הציבור... וגם משום ביטול מלאכה... [לאחרונה נדפסו מנהגים אלו בתוך: 'תפילת דוד', קרית ארבע תשס"ב, עמ' קנז-קעז; 'תפלת דוד', ירושלים תשס"ד, עמ' קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר' יצחק ווייס, 'אלף כתב', ב, בני ברק תשנ"ז, עמ' ט-י]. בספרו 'עובר אורח', ירושלים תשס"ג, עמ' צא אות סה, כתב האדר"ת: "סיפרו לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש"א שם ומהם זוכר שני דברים עי"ש... ושני דברים אלו מופיעים ברשימה זו. [אגב, בתפילת דוד, שם כתב: "כך היא גם דעת רבינו... כתיקון המהרש"א, ומשם בקובץ מפרשים בתוך: מעשה רב, ירושלים תשסט, עמ' סג. אבל בתפלה לדוד,שם, כתב כגאוני בתראי ז"ל... וכן כתב בהנוסח הנדפס במחזור כל בו.] עכ"פ רואים שמייחסים מנהגים אלו למהרש"א ששימש תקופה מסוימת בעיר זו. משמע מכאן שמנהג זה קיים כבר מזמן מהרש"א, שפעל בין השנים שכ"ה-שצ"ב [ראה: ר' מנחם מענדיל ביבער, מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס"ז, עמ' 42-46; ש' הורדצקי, לקורות הרבנות, וורשא תרעא, עמ' 183; ר' ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע"ב, עמ' יז, צ-צא]. אבל ר' מנחם מענדיל ביבער עצמו מסתייג (שם, עמ' 26-27): "של נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים וצדיקים... המהרש"ל זצ"ל ותלמידיו, השל"ה הקדוש ז"ל המהרש"א ז"ל ועוד גאונים וצדיקים... המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים הראשונים נשארו קודש עד היום הזה. ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש"א, ולכן יאמינו רבים כי המהרש"א בנה אותה בימיו, אבל באמת לא כנים הדברים...".


מקור אחר המצדד באי אמירתו של מזמור לדוד ה' הוא מר' רפאל גינסבורג, בדינים ומנהגים לבית הכנסת דחברת האחים, ברעסלויא תקצג, עמ' 21, כתב: "אין לומר מזמור לדוד אורי וישעי כי הוא מנהג חסידים והוי יהורא, וגם על ידי שמאריכים במזמורים יוצאים האנשים מבית הכנסת ואינם עונים על הקדיש שאחריהם". יש לציין שספר זה נדיר ביותר ועותק של הספר אינו נמצא בספרייה הלאומית!


אמנם מקור אחר המצדד באי אמירתו שמעתי מפי פרופ' שניאור זלמן ליימן נ"י. ר' אהרן הלברשטאם מביא בספרו 'נזר הקודש' על מנהגי בית ראפשיץ (ברוקלין תש"ס, עמ' קמז-קמח) סיפור מעניין: "וסיפר הרה"ח ר' משה דוד שטרום נ"י מטארנא, שפעם בא הרה"ק רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל לבית המדרש של רבינו אא"ז הרה"ק רבי ארי' ליבש מצאנז זצוק"ל, ושאל את האברכים מפני מה אין רבינו מהרא"ל מצאנז אומר לדוד ד' אורי, ובשינאווע אומרים, ולא המתין לתשובה אלא המשיך להם, אני יספר לכם מעשה שהיה: פעם בימי רבי אליהו בעל שם היה גזירה שהמושל לא היה לו בנים, וביקש ליהודים שיתפללו עליו, ואם לאו הוא מוכן לערוך צו גירוש על כל היהודים, ובא רבי אליהו בעל שם ואמר להפריץ שיהיה לו בן לי"ב חודש, והבעל שם הק' סיפר זה המעשה להתלמידים שלו, ואמר שאל יחשוב שהיה זה לרבי אליהו בקל, שקודם הלך לצד הקדושה ולא פעל, ואח"כ לצד הטומאה הסטרא אחרא ולא פעל, עד שפעל על זאת עם הסט"א בעצמו, וסיים הבעש"ט בזה הלשון: מיינט נישט אז דער ר' אליהו האט באקריגען שיתין פולסה דנורא, נאר מען האט עם געוואלט מאבד זיין פין אלעס נפש רוח ונשמה, נאר היות ער האט זיך מוסר נפש געווען פאר יודען האט מאן אין הימעל גוזר געווען אז מען זאל מבטל זיין צוויי תפלות וואס ער האט מתקן געווען, ואחד הוא לדוד ה' אורי, ואחד כגוונא[10], עכ"ד הבעל שם טוב הקדוש, וסיים ר' שמעון מזעליכוב, דידוע על הרה"ק רבי אלימלך שלא אמר כגוונא והרה"ק מאפטע לא אמר לדוד ד' אורי"[11].


שמענו כאן שקבלה היתה בידי הבעש"ט, שר' אליהו בעל שם תיקן את אמירתו. ועתה יש לעיין באיזה ר' אליהו מיירי. ידועים שני רבי אליהו בעל שם, אחד הוא בעל שם מחעלם, תלמידו של מהרש"ל, שהיה אב"ד חעלם בפולין, ונפטר בשנת שמ"ג בערך. שנים הרבה לאחר מותו נדפסו דברי תורתו בשני ספרים: 'תולדות אדם', זאלקווא ת"פ, והוא מיוחס בשערו וכן בהסכמת ר' יואל ב"ר אורי היילפרון מזאמשט, המכונה ר' יואל בעל-שם השני (נכדו של ר' יואל בעל שם הראשון), לר' אליהו בעל שם. הספר נדפס שוב בווילמרשדארף תצ"ד ופעמים רבות נוספות. הספר השני הוא 'מפעלות אלקים' שנדפס לראשונה באותה עיר בשנת תפ"ד. שניהם מכילים ברובם סגולות והנהגות רפואות על פי קבלה מעשיות, כעין ספר זכירה. למעשה, לא מופיע בהם סגולה זו של אמירת לדוד ה' אורי. ר' אליהו דנן היה מפורסם כבעל שם וכפי השמועה עשה גולם, כמו שכתב נכדו בעל 'חכם צבי' (שו"ת חכם צבי, סי' צג), ונינו ר' יעקב עמדין (שאילת יעבץ, ח"ב, סי' פב; מגדל עוז, עליית הטבע, ירושלים תשל"ח, עמ' 237; מגלת ספר, ירושלים תשל"ט, עמ' 22; מטפחת ספרים, ירושלים תשנ"ה, עמ' צח; וראה מה שהביא ידידי ר' יעקב ישראל סטל, 'ספר גימטריאות' לרבינו יהודה החסיד, א, אות קנב, ירושלים תשס"ה, עמ' תתקפ-תתקפב). אגב, על סיפור גולם זה ראה מש"כ ר' דוד בער טורש, 'מאזני צדק', ווארשא תרס"ה, עמ' 72: "ולולא דמסתפינא אלחוש לך באודנא שאין להכוחך חלילה מכות מרדות גם באצבע צרדה, אם לבך לא יאמין לדברים זרים כמו אלה אשר נתלו על ארזי לבנון אדירי התורה תקיפי בתראי שהיו אחר חתימת התלמוד, כי אביו החכם צבי ז"ל עצמו השמיענו קול עלות חלושה (סי' עז) דלא חיישינן למעשה נסים אפילו במקום שבאו עדים והעידו נגד המוסר בידנו ממהלך הטבעי אמרינן סהדי שקרי נינהו והטבע קיים עכ"ל". מאמר סיכום על הידוע לנו אודות ר' אליהו בעל שם מחעלם כתב ידידי ר' משה דוד צ'צ'יק, מאסף 'ישורון', יז, ירושלים תשס"ו, עמ' תרסד- תרסז. וראה עוד: ז' גריס, 'ספרות ההנהגות', ירושלים תש"ן, ועמ' 97-98.


ר' אליהו בעל שם השני הוא ר' אליהו ב"ר משה לואנץ, וכלשונו של ר' חיים מיכל (אור החיים, ירושלים תשכ"ה, עמ' 186): "הנודע בשם מו"ה אליהו בעל שם על היותו בקי בקבלה מעשית". היה תלמידו של מהר"ל מפראג (כלילת יופי, ב, דף קכ ע"א-ע"ב), אב"ד בכמה מקומות ובסוף ימיו בווירמייזא, (ר' יוזפא שמש בתוך: ש' איידלברג (מהדיר), 'ר' יוזפא שמש דקהילות וורמישא', ירושלים תשנא, עמ' ס, הביא סיפור מעניין מה ששמע ממנו בוורמיישא בשנת שפ"ג איך נתקיימה קהילה של יהודים בוורמיישא כבר מימי חורבן בית ראשון[12]) ונפטר בשנת שצ"ו, הדפיס כמה ספרים ביניהם ספרי קבלה. חיבורו 'אדרת אליהו' על הזוהר שנדפס לאחרונה, שהחיד"א ראהו בכ"י (שם הגדולים, סוף ערך מהר"ם איסרלס), והיה ברשותו של ר' אפרים זלמן מרגליות (מעלות היוחסין, ירושלים תשס"ד, עמ' לג וראה א' זיו, רבינו משה איסרליש, ניו יורק תשלב, עמ' קעד). הוא גם עסק בכתבי מהרש"ל, אבל לא היה תלמידו (שם, עמ' לה)[13]. מאמר סיכום על הידוע לנו אודות ר' אליהו בעל שם כתב א' עפשטיין, 'משפחת לוריא' [בתוך: כתבי ר' אברהם עפשטיין, א, ירושלים תש"י], עמ' שמ-שמט. וראה עוד: א' לאנדסהוטה, עמודי העבודה,  ברלין תריז, עמ' 16-17; י' תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, ב, ירושלים תשנג, עמ' 419-432; י' אלבוים, פתיחות והסתגרות, ירושלים תש"ן, עמ' 148, עמ' 190 ועמ' 275; י' זימר, בתוך: ר' יוסף יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמייזא, א, ירושלים תשמח, עמ' 48-51; דברי ר' שלמה המבורגר, שם, ב, עמ' עד.



ואולם, למרות שברור בעליל שמדובר בשני ר' אליהו בעל שם[14], רבים נבוכו בענין וטעו וערבבו ביניהם ועשאום לאחד. כמו ר' אפרים זלמן מרגליות ב'מעלות היוחסין' (שם) שכתב על ר' אליהו לואנץ: "ואם הוא מו"ה אלי' זקנו של הגאון חכם צבי צ"ע לפע"ד לפי שהוא קורא אותו אבד"ק חעלמא". ר' חיים נתן דעמביצער, 'כלילת יופי', א, דף עח ע"ב העיר על החכם ש' פין, 'קריה נאמנה', וילנא תרע"ה, עמ' 62, שטעה בזה. ופרופ' שניאור זלמן ליימן נ"י כתב מאמר על נושא זה והביא רבים שטעו בזה[15]. על כל פנים, שני ר' אליהו בעל שם פעלו לפני זמנו של ר' בנימן בינוש הכהן, והיו מפורסמים בזמנם, ועכ"פ צ"ע על איזה מהם כיוון הבעש"ט[16].

לאור כל האמור, יש להרחיב את הערת ידידי דן רבינוביץ שהבאתי למעלה. ר' יצחק טרעבוולא שכאמור אסף וליקט מתוך ספרים רבים שהקדימוהו, לא שמע על תקנתו של ר' אליהו בעל שם, בין שמדובר בר"א בע"ש מחעלם, בין שמדובר בר"א בע"ש מוורמייזא, ששניהם הקדימוהו בזמנו והיו מפורסמים בזמנם, והרי ספרו 'שירי הלוים' נדפס בלובלין בין שנת תל"ז-תמ"ב, ודבר זה אומר דרשני.


אמנם ניתן לישב מבוכה זו בדוחק, שכיוון לר' יואל בעל שם, והשמועה לא דייקה בשמועתה. ר' יואל זה חי באותו פרק זמן של ר' בנימן בינוש מקראטשין, וראה מה שמסופר עליו ב'קב הישר' פרק סט (ירושלים תשנ"ט, עמ' שמד-שמו) ומשם בספרו של חתנו 'שמחת הנפש' (בתרגומו של ר' שמואל לוריא, ירושלים תש"ס, עמ' נג) וב'ספר זכירה' (ירושלים תשנ"ט, עמ'  עג-עד) וב'מגדל עוז' לר' יעקב עמדין (שם)[17]. וראה ב'קב הישר' פרק ע (עמ' שנא) שמביא עוד סגולה ממנו.[18] ור' יואל בעל שם פעל בין השנים תמ"א-תמ"ב כפי המסופר שם. ולפי דוחק זה מתורץ מדוע אין הסגולה מובאת בספר 'שירי הלוים' לר' יצחק טרעבוולא שנדפס בלובלין בין שנות תל"ז-תמ"ב, כי שמא עדיין לא תיקן תקנה זו, ושמא עדיין לא שמע הימנה באותו זמן, ורק ר' בנימן בינוש הכהן שהדפיס את ספרו בשנת תס"ו, הוא הראשון שהביאה.


אכן, בספר 'נהרי א"ש' (עמ' קפג- קפד) מסופר על רבי שמעון מזעליחוב: "לא היה מביט בשום דברים הנדפסים מספורי צדיקים כי אין לסמוך עליהם כלל, כי כל כותב הסיפור כותב זאת לפי דעתו ורצונו, ומן דעתו מוסיף או גורע וכל הענין מתהפך להיות מהותו של הכותב, ואין לסמוך כעל זה כלל ליקח מן הספורים הללו... אבל רבינו ז"ל סיפר הדברים שקיבל מרבותיו בעלי רוח הקודש דעיילו ונפקי מן איזה רצון טבעי של בני אדם הגשמיים, והם קבלו מרבותיהם זי"ע...".


אגב, הטעם שכינו אנשים אלו 'בעלי שם', כתב ר' חיים נתן דעמביצער ב'כלילת יופי' (שם): "ולאלה אנשי מופת אשר קמו בתוך בני ישראל מן השרידים אשר רוח ה' נוססה בם לפעול ישועות בקרב הארץ ע"י תפלתם או על פי קבלת מעשיות, היו רגילים לתת להם כנוי בעל נס או בעל שם". וראה: ח' ליברמן, אהל רח"ל, א, ניו יורק תש"מ, עמ' 5; ש' עמנואל (מהדיר), 'תשובות הגאונים החדשות', ירושלים תשנ"ה, עמ' 124-127; ז' גריס, 'ספרות הנהגות', ירושלים תש"נ, עמ' 50; מ"ד צ'צ'יק, מאסף 'ישורון' (שם, עמ' תרסה הערה 6). וראה במקורות שציינתי לעיל הערה 6.


סוף דבר. ברור שמקור המנהג אינו בחמדת ימים, כפי שטעו רבים ובעקבות הזיהוי המוטעה פסלו את קיום המנהג, אלא שהקדימו 'שם טוב קטן' בכמה שנים. וראה עוד באריכות: ר' טוביה פריינד, 'מועדים לשמחה', ירושלים תשנ"ח, עמ' עד-עט.

למקורות נוספים לאי-אמירת "לדוד ה' אורי" באלול, ראה: ר' יצחק טרגר, ר' אהרן אויערבאך, 'הליכות שלמה', ירושלים תשס"ד, פרק א, הערה 3; ר' שריה דבליצקי, 'וזרח השמש', בני ברק תשס"ח, עמ' לה, אות ב. וראה קובץ 'אור ישראל', ניסן תשנ"ח, גליון יא, עמ' שר' יהושע מונדשין מביא בשם ר' יהודה לייכטאג מלימאזוב (שנתגדל בביתו של בעל 'דברי חיים') שמקובל מאליהו הנביא שאין לומר המזמור לדוד ה' אורי בחודש אלול אחר התפילה...

עוד ראוי לציין, שרוב תפוצות ישראל נהגו לומר לדוד בסוף התפילה, אבל כפי שכתב ר' בנימין הכהן ראוי לומר אחר תפילת העמידה. וראוי לציין שראיתי אצל חסידי ויזניץ שנוהגים לאמרו אחר נפילת אפיים.












[1] במשך שנים רבות היו רבים סבורים שמקור האמירה הוא בספר 'חמדת ימים'. ראה: ר' מרדכי שפיעלמאן, תפארת צבי, ג, ברוקלין תשמ"ט, עמ' תט, תס. אחרים יחסו את המנהג לר' חיים הכהן מארם צובה, בעל 'טור ברקת'. ראה: ר' יעקב ורדיגר, צלותא דאברהם, א, תל-אביב תשי"ח, עמ' ת-תא ור' עובדיה יוסף, חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ' כד, על פי ר' יעקב רקח, שערי תפילה, ליוורנו תר"ל, דף לח ע"ב. וראה: ר' ברוך כץ, דברי יוסף, בני ברק תשמ"ז, עמ' קסג-קפג (הוא המאמר המקיף ביותר בנושא זה, והרבה קנו ממנו במשיכת עט); ר' מרדכי שפיעלמאן, תפארת צבי, ד, עמ' עב; פרדס אליעזר, ברוקלין תש"ס, עמ' פח-קי; ר' חיים פרידמן, 'רק לפני 300 שנה!', קולמוס, גליון יז (תשרי תשס"ה), עמ' 4-10; ר' פנחס מייערס, 'מקור המנהג אמירת לדוד ה' אורי בחודש אלול אחר התפילה והטעם שיש בזה מנהגים שונים', המאור, אב-אלול תשס"ט, עמ' יא-יג [תודה לפרופ' שניאור זלמן ליימן שהפנני למקור זה]. ועתה ראה את דברי ידידי ר' יחיאל גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, ירושלים תשס"ה, עמ' ח-ט, שהוכיח על פי כתה"י שאין לייחס את המנהג לר"ח הכהן מארם צובה, ואע"פ שהמנהג הופיע בסידור 'שערי רצון' מר' שלמה עמאדי בשנת תק"א, ולדברי שער הסידור – הוא "מלוקט מכתבי ר' חיים הכהן", זה הוא מהוספות המהדיר. לאחרונה נדפס כתה"י סידורו של מהר"ח ע"י מכון זכרון אהרן (ירושלים תשס"ט), חלק א - לימות החול, ושם אחר שיר של יום ועוד מזמורים שכותב שטוב לאמרם בימים מיוחדים, לא מופיעה אמירת המזמור 'לדוד ה' אורי'.





[2]  מהדורת טשערנאוויץ תרט"ו, דף יא ע"א-ע"ב; מהדורת סיגעט תרנ"א, דף י ע"א-ע"ב. אגב, ראוי לציין שאח"כ, בדף יא ע"א כתב שם טוב קטן: "צריך שיאמר בשני וחמישי מימי אלול כשיש לו תעניות וטבילה וכל עשרה ימי התשובה בכלל ובפרט אחר תפילת שמונה עשרה מזמור הנ"ל לדוד ה' אורי...". וראה שם, יח ע"א.





[3] ראה: ז' גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש"נ, עמ' 97. ספר שם טוב קטן קיבל הסכמות מר' דוד אופנהיים ור' אברהם ברודא.





[4]  ספר זה קיבל הסכמות מהפנים מאירות ור' נפתלי הכהן כ"ץ.





[5] במהדורת ירושלים תשנט, עמ' רנט; במהדורת בני-ברק תשסט, עמ' תקסז.





[6]  יש לציין שבמהדורת תש"ס (עמ' עו) כתב: "מקור אמירת לדוד ה' אורי בחודש אלול הוא מאריז"ל". וידוע שסידור זה משתנה ממהדורה למהדורה, ואכמ"ל.







[7]  בסידור עליות אליהו, ירושלים תשסד, עמ' 114 כתב שמקור של אמירת לדוד הוא ר' חיים הכהן – על פי ר' יעקב רקח (הובא לעיל בהערה 1) והשם טוב קטן. 





[8] על ר' בנימן בינוש ראה: ז' גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש"נ, עמ' יט ועמ' 97; הנ"ל, הספר כסוכן תרבות, תל אביב תשס"ב, עמ' 41; ע' אטקס, בעל השם, ירושלים תשס"ב, עמ' 15-53[='מקומם של המאגיה ובעלי השם בחברה האשכנזית במפנה המאות הי"ז-הי"ח', ציון, ס (תשנ"ה), עמ' 69-104] בפרט עמ' 35-41; מ' רוסמן, הבעש"ט מחדש החסידות, ירושלים תש"ס, עמ' 23-40; מ' אורון, מ'בעל שד' לבעל שם, תל אביב תשס"ג, עמ' 13-27. על ר' פנחס קצינלנבויגן ראה: ז' גריס, ספרות ההנהגות, עמ' יד-טו, יט; הנ"ל, הספר כסוכן תרבות, עמ' 65-72; ע' אטקס, בעל השם, ירושלים תשס"ב, עמ' 22-33; מ' אורון, מ'בעל שד' לבעל שם, תל אביב תשס"ג, עמ' 20-22.





[9]  מ' זלקין (מהדיר) ספר קונדס, ירושלים תשנ"ז, עמ' 62. [על מי המחבר של חיבור זה ראה:  שם, מבוא, עמ' 15-21; I. Davidson, Parody in Jewish Literature, New York 1966, pp. 211, 227-228].





[10]  לגבי תקנת אמירת 'כגוונא' אין רצוני להאריך עתה. ולעת עתה אעיר, כי לפי הידוע לנו, המקור הראשון למנהג אמירתו הוא בספר אור ישראל לר' ישראל יפה, שנדפס לראשונה בשנת תס"ב. [על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, ספרים החשודים בשבתאות: רשימתו של הגאון יעב"ץ זצ"ל, ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל, ניו יורק תשנ"ו, עמ' תתפט- תתצד, עי"ש בפרט בעמ' תתפט-תתצ.] ראה: מ' חלמיש, הקבלה, רמת-גן תש"ס, עמ' 532-536; הנ"ל, הנהגות קבליות בשבת, ירושלים תשס"ו, עמ' 246-251; מ' בלוי ונ' הלוי, 'מן הזוהר על סידור התפילה', קולמוס, גליון יז (תשרי תשס"ה), עמ' 25-29. וראה עוד: ר' מרדכי שפילמן, תפארת צבי, ה, ברוקלין תשנ"ט, עמ' קלא-קלב; ר' חיים פולק, מבאר השבת, ב, ברוקלין תשס"ח, עמ' ריב-ריז.





[11] נכתב ביידיש קלוקלת, בדומה לעברית שלו, והא לך תרגומו החופשי: אמר הבעש"ט: אל תחשבו שר' אליהו קיבל את מבוקשו בחינם, אלא שרצו לאבד ממנו נפש רוח ונשמה, אבל היות שמסר נפשו בשביל בנ"י, אמרו בשמים שדי לבטל שתי תקנות שתיקן, אחד הוא אמירת כגוונא והשני הוא אמירת לדוד ה' אורי.




בדקתי בספר 'נהרי א"ש' שהוא אוסף מאמרים מכתבים וליקוטים מרבי שמעון מזעליחוב, ירושלים תשנ"ג, ושם לא מופיע מעשה זה. [פרופ' שניאור זלמן ליימן העירני שגם במהדורתו השלישית שי"ל בתשנ"ט ויש בה הרבה הוספות, לא מופיע הסיפור.] וראה ר' מרדכי שפיעלמאן, תפארת צבי, ד, ברוקלין תשנ"ג, עמ' עב-עג; הנ"ל, תפארת צבי, ה, ברוקלין תשנ"ט, עמ' קלא. 





[12]  א' עפשטיין, 'משפחת לוריא' [בתוך: כתבי ר' אברהם עפשטיין, א, ירושלים תש"י], עמ' שמה-שמו, ליקט כל מה שמובא בשמו של ר' אליהו בעל שם בספר מנהגי דק"ק ווירמייזא לר' יוזפא שמש.







[13]  הוא גם עסק בכתבי הרמ"א ומפני זה הכ"י של הרמ"א על הזוהר היה אצלו, משום שהוא קיבל אותו מר' אלעזר, אחיו הרמ"א לאחר שהוא סידור הדרכי משה, ראה שם הגדולים ומעלת היוחסין שם, וראה א' עפשטיין, שם, עמ' שמ. 





[14] הריי"צ שניאורסון ניסה לטעון בספר הזכרונות (ברוקלין תשט"ו) פרק ס, עמ' 325-330, שהיו שלושה ר' אליהו בעל שם: מחעלם; מוורמייזא; ועוד אחד בשם ר' אליהו בעל שם שתורתו נשתקעה באותם שני ספרים שנזכרו לעיל – תולדות אדם ומפעלות אלוקים. כפי הנראה, טעותו נבעה מכך שלא נזכר בשערי הספרים עובדת היותו מחעלם. ואחריו נמשך מ' הלל שההדיר לאחרונה את 'תולדות אדם', ירושלים תשנ"ד, מבוא, עמ' 34. ויש לציין שבאחת המעשיות בתוך 'תולדות אדם' (סימן פו) נאמר בפירוש שמדובר בר' אליהו בעל שם מחעלם, וכל בניינו נופל ומתמוטט (הערת ידידי ר' משה דוד צ'צ'יק). וראה דברי ר' שלמה המבורגר, בתוך: ר' יוסף יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמייזא, ב, ירושלים תשמח, עמ' קפג.





[15] מאמר זה מופיע רק כאן.





[16] יש לציין כי מאז ומעולם טעו חכמים באנשים ששמותיהם היו זהים, וראה רשימתם של האחים התאומים ר' אליהו דוד רבינוביץ (האדר"ת) ואחיו ר' צבי יהודה, בספרם שבת אחים (נכתב בהיותם בני י"ג שנה, נדפס לאחרונה מתוך כת"י שנכתב לפני כמאה וחמשים שנה על ידי מכון אהבת שלום), ירושלים תשס"ג, עמ' סח-פב, צ-צה, ואכמ"ל. כל המעיין שם יקבל תיכף חלישות הדעת, איך צורבים בני י"ג מגלים בקיאות עצומה וידיעות רחבות בלי כל סיוע טכנולוגי...






[17]  וראה ר' פנחס קצינלנבויגן, 'יש מנחילין' (עמ' צה ועמ' פט); ש' מימון, חיי שלמה מימון, (מהדיר פ' לחובר), תל אביב תשי"ג, עמ' 137-138; ע' אטקס, בעל השם, ירושלים תשס"ב, עמ' 41-50; ש' פכטר, שמירת הברית, ירושלים תשסז, עמ' 221-222. 





[18] חלק מסגולותיו נדפסו בספרי ר' אליהו בעל שם מחעלם, כפי שנאמר בשערי אותם ספרים.





No comments:

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...