Sunday, May 24, 2009

A Shanda fur die Goyim: Hillul Ha-Shem in the Eyes of Non-Jews

חילול השם בעיני אומות העולם (א)

מאת ר' יחיאל גולדהבר

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ד' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כב, לב). כך בא הכתוב לומר, כאשר רוצים בני ישראל לבנות בית הכנסת כדי להרבות קדושת השם, עליהם להשמר שבניית בית הכנסת לא תגרום חילול השם (חתם סופר).

האיסור היסודי

איסור חילול השם, הנלמד מן הפסוק בפרשתנו שצוטט למעלה ונחשב בין האיסורים החמורים בתורה[1], מהותו להזהר שלא לגרום ששם ה' יהיה חולין[2].

בגדרו של חילול השם כתבו הראשונים שהאיסור מתחלק לשלשה חלקים, שנים מהם כוללים ואחד פרטי: א. עבר עבירה באונס, במקום שאמרו שחייב למסור את נפשו והוא עבר ולא נהרג. ב. עבר עבירה במזיד באופן שיש בה חילול השם, כגון שעשה להכעיס, שמלבד העבירה עצמה עבר על לאו של חילול השם. ג. בנוסף לשני אלו האמורים כלפי כל אדם, מוטל חיוב מיוחד על אדם חשוב – שהבריות מביטות עליו – שלא יעשה מעשים שיבואו לרנן אחריו בשבילם, אע"פ שאינם עבירות[3].

סוג נוסף של חילול השם הוא זהירות בפני נכרים. אם יהודי מתנהג בצורה שלילית כלפי הגוי (אף במקום שאינו איסור), והוא גורם לרואיו לתלות את התנהגותו הכעורה באמונתו, ובכך מזלזלים באמונה ובשם השם – הרי זה חילול השם. גם דברים המותרים, אולם הגוי סובר שהם אסורים, אסור לעשותם מפני חילול השם. כגון גזל הגוי[4] או שבועה מתוך אונס[5].

כבוד ישראל

בגמרא כבר מצאנו שאסור לחלל את כבוד ישראל בעיני הגוים, ומטעם זה אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוים בפרהסיה[6], וכתבו הראשונים בטעם הדבר שהוא משום חילול השם[7]. ושני הסברים ניתנו למהות חילול השם שיש בזה: א. היהודי מבזה את עצמו בלקיחת הצדקה[8]. ב. לקיחת צדקה מגוים מוציאה לעז על ישראל שאינם בעלי צדקה וחסד[9].[10]

האיסור המחודש

בכתבי הגאונים אנו רואים שצעדו צעד נוסף בחילול השם וחידשו פן שאין לו שורש בחז"ל – הוא חילול הדת בעיני הגוים. היינו דבר שעל פי דין מותר לעשותו, אלא הואיל ואצל הגוים הנהגה זו אינה ראויה ונמצא שיש בה משום לעג לדת, שהגוים סוברים שהיהודים מזלזלים בדתם, על כן יש להתייחס לדעתו של הגוי ולהמנע ממנה. למשל, במקום שאין דרכם של בני המדינה להכנס לבתי תפילותיהם במנעלים, אין לעשות כן גם בבתי הכנסת, משום ביזוי. במרוצת הגלות התפתח איסור זה, עד שבימינו הוא מוכר כעיקר המושג של "חילול השם".

היו שתמהו על הגדרה מחודשת זו כחילול השם; ראשית, הרי איסור מחודש זה נוגד לאיסור ההליכה בחוקות העכו"ם, ועוד, מה טעם יש לנהות אחרי מנהגי הגוים ולהעדיפם על פני המסורת היהודית[11]. ההסבר לכך הוא פשוט: אין חיוב להנהיג הנהגות מחודשות לגמרי משום חילול השם. המדובר הוא במקום שאינו אלא ענין שהוא תלוי-תרבות, כהליכות ונימוסים המשתנים ממקום למקום. לפיכך, במקום שמושג הכבוד מחייב חליצת נעלים בבית הכנסת, יש לעשות כן משום כבוד בית ה', שהוא דבר שנצטווינו עליו מן התורה.

אסמכתא לאיסור המחודש

לבו של רעיון זה פועם בהלכה המובאת במסכת כותים (פרק א). מדין תורה מותר לאכול בשר השליל – שהוא בן פקועה שנמצא במעי אמו – בלא שחיטה. אבל היות והוא נאסר אצל הכותים ללא שחיטה, הרי שאם ישראל יקנוהו מהם, ייראה שהכותים קדושים יותר מישראל. וזו לשון הברייתא: "אלו דברים שאין מוכרין להם... ולא שליל, אף על פי שישראל אוכלין אותם... שנאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, כשאתה קדוש, לא תעשה עם אחר קדוש למעלה ממך"[12].

כנראה שכאן המקור לנאמר בספר חסידים (סי' תתכט): "אם יש דבר שהנכרים נהוגים בו איסור וליהודים אינו אסור, אסור ליהודי שיאכל, פן יתחלל שם שמים על ידו. כגון נכרי שראה שנכרי חברו רבע בהמה ואמר לנכרים שלא לאכול אותה ונמכרה ליהודי, לא יאכלנה ישראל". קשה להסיק מכאן האם בזמנם אכן שללו הגוים אכילת בהמה שנרבעה, או שמדובר במקרה בודד. מה עוד שדברי ספר חסידים לא הובאו בדברי נושאי כלי השולחן ערוך[13].

פנים חדשות אלו למושג "חילול השם" גרמו לשינויים רבים באורחות חייהם של יהודי התפוצות, ובפרט באופני כיבוד בית השם, שראו לנכון להתחשב בכיבוד שהללו מכבדים את בית תיפלתם! להלן אמנה כמה מנהגים שנגזרו מהיבט זה של חילול השם:

א. ביטול חזרת הש"ץ

דוגמא נוספת מתקופת הראשונים שחששו משום חילול השם מפני הגוים, היא התקנה שביטלה את חזרת הש"ץ. רבינו הרמב"ם מביא בתשובותיו כמה מנהגים בהסדרת י"ח ברכות וחזרת הש"ץ, וביניהם נמצאת התקנה ששינתה את סדר התפילה, ומאז אומר הש"ץ לבדו את התפלה בקול רם בעוד שהיחידים הבקיאים מלווים אותו בלחש. הרמב"ם מסביר באריכות את תקנתו וחשיבותה[14], ואחד ממניעיו לביטול חזרת הש"ץ היה חששו מפני חילול השם. הוא מסכים לסברת "אחד החכמים מארצות אדום, שיתפלל הש"ץ פעם אחת בקול רם וקדושה ושלא יהי שם לחש כלל", ונימוקו עמו: "כשיחזור ש"ץ להתפלל בקול רם, כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו... ויחזור פניו מהמזרח וירוק ויסיר כיחו וניעו". אמנם כאשר יתקנו שלא יתפללו בלחש רק יתפללו הקהל עם הש"ץ, "ותמנע אריכות החזרה ויוסר חלול השם שנתפשט בין נכרים, שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם, שהרי הם רואים זה תמיד, וזה יותר נכון אצלי באלו הזמנים מצד הסבות"[15].

ב. טהרה לפני התפלה

דוגמא נוספת לחשש לעג מהסביבה הנוכרית, נמצא בכתבי הגאונים. דעת רוב הגאונים שטבילת עזרא בטלה בזה"ז, מלבד בעל קרי שהוא צריך להתרחץ באותו מקום. בכמה מקורות בכתבי הגאונים הובא הסבר לרחיצה זו מן הטעם שמתגוררים בסביבת נוכרים המקפידים על נקיות, מפני שהנכרים נוהגים בטבילה זו. ואלו דברי רב כהן צדק גאון – גאון סורא בתקופת רה"ג – בדונו אודות בעל קרי ביוה"כ: "מי שמבקש לקנח ביוה"כ במים אם אסטניס הוא ואין דעתו מיושבת עליו עד שמקנח במים, צריך לקנח ולטהר א"ע ביותר, אבל כל אדם לא... והוראה קרי ביוה"כ חייב לטבול... וכן בשאר ימות השנה משום נקיות ומפני קידוש השם בגוים"[16]. נוסח דומה נמצאה בתשובה לרב האי גאון, אחרון גאוני בבל[17]. כמו כן, כשהרמב"ם מתייחס לטבילת קרי הוא מרמז לענין זה, וכה לשונו באגרתו לר' פנחס ב"ר משולם דיין באלכסנדריה[18]: "והלא אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב בלבד, אבל בכל ערי רומי... מעולם לא נהגו במנהג זה. ומעשים תמיד שיבואו חכמים גדולים ורבנים מֵעָרֵיכֶם להפָּרֵד, וכשיראו אותנו רוחצים מקרי, שוחקים עלינו ואומרים: 'למדתם מנקיות הישמעאלים'... וכל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הערלים לא נהגו לרחוץ"[19]. גם רבי יהודה הלוי מתבטא בייחודיותה של הרחיצה, וקובע: "ולולא שאמרו עזרא תיקן טבילה לבעל קרי, לא היינו חייבין בה חובת תורה, אך חיוב טהרה ונקיות"[20].

ג. רחיצת הרגלים לכבוד התפילה

דוגמא נוספת למנהג טהרה היא רחיצת רגליים לכבוד תפלת שחרית. מנהג זה נהג רק בקרב הראשונים שגרו בארצות האסלאם[21], שהושפעו ממנהג המוסלמים מטעם חילול השם, וכפי שביטא זאת לנכון המקובל המשורר רבי מנחם די לונזאנו בפיוטו לאדם המתקדש לקראת תפלת שחרית: "ואחר כך רחץ טנוף נקבים / ומרק מקרה לילה בשרים. ואל יהיו קדושים ממך ישמעאלים / פוט ולוד והגרים. אשר הם ירחצו מים ידיהם / ורגליהם וראשם בשחרם. צהרים ערבים וגם בלילות / בעת שלג וקרה ממזרים"[22].

לפנים אלו של חילול השם לא מצאנו דוגמאות נוספות מתקופת הראשונים.

ד. חליצת הנעלים בכניסה לבית הכנסת

בסוף תור הזהב בספרד מצאנו עוד דוגמא של חילול השם דידן, והוא בענין חליצת נעלים בבית הכנסת. מעיקר הדין אמנם אסור להיכנס להר הבית במנעלים, אבל לבית הכנסת מותר[23]. רבי שלמה ב"ר שמעון דוראן, המכונה רשב"ש[24], נשאל על בית הכנסת שנוסד באלג'יר ע"י יהודים שבאו מספרד, שחלק מהמתפללים דרשו שלא להיכנס לבית הכנסת בנעלים, כמנהג המקום, שהיא מדינה מוסלמית שתושביה נוהגים לחלוץ נעליהם לפי כניסתם לבית תיפלתם, ורואים פחיתות כבוד בכניסה למקום קדוש בנעלים, ויהודי הסביבה נהגו אחריהם במנהג זה[25] . הרשב"ש השיבם: "דבר ידוע שבית הכנסת ראוי לפארו ולרוממו ולכבדו ולהרחיק ממנו כל בזיון. אמנם הכבוד הוא כל דבר אשר נחשב אצל בני אדם כבוד... והכבוד והבזיון האמיתי הוא כפי מחשבת בני אדם וכפי המקומות ... והנה בארצות הנוצרים, שאין אצלם בזיון כשנכנס אדם ואפילו לפני מלכם במנעל אם נכנס כן בבית הכנסת בעירם אינו בזיון. ובארצות אלו (האיסלם) שהיא בזיון ליכנס לפני גדוליהם, וכש"כ לפני מלכם, במנעל, אסור ליכנס בעירם לבית הכנסת במנעל... על כן טוב הדבר אשר רצו לעשות להסיר חרפת האומה אשר חרפונו". הוא מדגיש שתקנה זו נתקנה בידי אביו – הרשב"ץ – בעירו אלגי'ר. למעשה הוא מסיים: "איך אפשר שבבית ישמעאל אחד פחות שבפחותים לא יוכל אדם ליכנס במנעל, ובבית אלהים יכנס? איזהו כבודו ואיזהו מוראו? ואפילו לא היה הדבר איסור, היה ראוי לעשות תקנה בדבר משום חרפת האומה"[26].

בדורות האחרונים

בין הפוסקים האחרונים ניצב המגן אברהם, שקבע מדעתו שבהליכות הנוגעות לכיבוד הדת יש להתחשב בתרבות הסביבה כדי שלא לגרום חילול השם בעיניהם. הנידון הוא בניית בית הכנסת, והחתם סופר נקט הלכה כמותו למעשה.

וכך היא השתלשלות הדברים: מעיקר הדין מותר לגוי המועסק בקבלנות לעבוד בשבת, אלא שגזרו על עבודות הנעשית בפרהסיה במקום שיש יהודים, משום חשד, שהרי לא הכל יודעים שהעבודה נעשית בקבלנות[27].

המגן אברהם עוסק בהיתר שנוהגים בעירו קאליש, "לשכור גוים בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב היהודי והגויים עושים מלאכתם בשבת, ואע"ג שמלאכה דאורייתא וכו', וצ"ל שגדול אחד הורה להם כך, משום דבשל רבים ליכא חשדא[28] וכו' וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות".

בהמשך הדברים מביא המגן אברהם בשם "גדולים", היות והגוים אינם מניחים אפילו לישראל ולכל מי שאינם מבני דתם לעשות מלאכה ביום חגם ואידם, על כן נראה בעיניהם כגנאי ובזיון לדתם אם יעשה מלאכה ביום אידם. לכן נעשה ק"ו לעצמנו: אם אנו מניחים לגוי לעבוד אצלנו בשבת במה שאפשר לנו למונעו, הרי נחשב בעיניהם כזלזול בשבת.

ואלו דבריו: "מכל מקום ראיתי שהגדולים לא רצו להתיר, כי בזה"ז אין העכו"ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם, ואם נניח אנחנו לעשות, איכא חילול השם[29]. אבל תיקון הרחוב אין נקרא על שם ישראל כל כך[30]. מ"מ במקום שאין נוהגים היתר ברחוב, אין להקל"[31].

דברי המ"א המחודשים[32] שימשו לפוסקים האחרונים כבסיס לשאלות שונות שצצו ועלו במשך הדורות, בנוגע לצורך להתחשב בדעתם, שלא יחולל השם בעיניהם. ואי"ה בשבוע הבא אביא דוגמאות רבות לשאלות מסוג זה, ואת דברי הפוסקים עליהן.

 


[1] בתורה מתייחס האיסור למעשי עבודה זרה הנעשים ע"י ישראל. אולם חז"ל הרחיבו ודרשו את המושג לכל התנהגות שאינה ראויה.

[2] את ההגדרה הקולעת לשורש 'חילול' כתב רבי יעקב צבי מעקלענבורג, 'הכתב והקבלה' (בראשית מט, ד), בפירושו לפסוק אז חללת יצועי אביך: "הורדת דבר מיקרו וחשיבותו".

 

[3] בה"ג ל"ת קלז; רס"ג ל"ת לג; סהמ"צ לר"מ ל"ת סג; החינוך מצוה רצה. וראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ה, א.

כאשר נתמנה רבי ישראל אלתר לאדמו"ר על מקום אביו הגדול בעל 'אמרי אמת', ביקש מאת אחד ממכיריו (ר' פישל כהן, תלמידו של האוסטרובצי) שהיה ידוע בבקיאותו המופלגת, שימציא לו רשימה של כל המקומות שחז"ל מנו הנהגות ואזהרות ל"אדם חשוב"... (מפי ש"ב הרב שמעיה טויסיג).

 

[4] רש"י סנהדרין דף נז ע"א ד"ה ישראל; תוס' ב"ק דף קיג ע"ב ד"ה הכי. וראה ירושלמי ב"מ ה, ה; דברים רבה פ"ג מעשה ב"ר שמעון בן שטח.

[5] שו"ע יו"ד רלב, יד. וכן בגוי שנשבע שלא כדין, אין לחלל שבועתו, בגלל שגוים אחרים אינם מבחינים בטעות. ועד"ז מצינו שנענשו ישראל בימי דוד, שהיה רעב שלש שנים בעון שהמית שאול את הגבעונים, על אף שנשבעו בשקר; אמרו: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה. ראה יבמות דף עח ע"ב.

 

[6] סנהדרין דף כו ע"ב; שו"ע יו"ד רנד, א.

[7] 7 רש"י, יד רמ"ה, תוס' שאנץ, רבי יהונתן מלוניל, נמוקי יוסף.

 

[8] 8 ש"ך יו"ד ראש סימן רנד.

 

[9] ר"י מלוניל, לבוש סי' רנד, חכמ"א קמו סעיף ד, ערוה"ש סי' רנד.

יש להעיר ממקור נוסף לאיסור נטילת צדקה מגוי, הוא במסכת ב"ב דף י ע"ב, משום הפסוק "ביבוש קצירה תישברנה", כלומר בלא מעשה הצדקה תכלינה זכויותיהם של הגוים.

ר"י מלוניל, בסנהדרין שם, הביא פירוש נוסף לחילול השם שיש בדבר, שהוא מטעם "ביבוש קצירה תישברנה", היינו לפי פירושו - שתי הסוגיות אחת הן! ויהיה הבדל למעשה בין טעמים אלו, באופן כשהגוי יוזם מעצמו את מתן הצדקה, שאין חילול השם, שאין מקום לטענה שאין היהודים עושי צדקה וגם המקבל את הצדקה אינו מתבזה, אולם זכות הצדקה נזקף לגוי.

 

[10] ענין נוסף של חילול השם כלפי הגוים אנו מוצאים בדאגה שלא יתחלל השם בעיני הגוים, מפני הפורענות שהוא מביא על ישראל ואומות העולם יאמרו: "עובדים לשמו והוא הורגם". אבינו הראשון אברהם אמר (בראשית יח, כה): "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע"; ולפי פירוש רש"י הכוונה "חולין הוא לך". היינו, כאשר השופט כל הארץ לא יעשה משפט, הרי שמו מתחלל, ומכאן השורש הלשוני למילה 'חילול'. גם משה טען אל הקב"ה (שמות לב, יב): "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אתם". וכן ניבא יחזקאל שרצון ה' להתקדש בגוים ולתקן את חילול שמו אשר נגרם בעצם הימצאות ישראל בגלות במקום לשבת בארצו (יחזקאל לו, יז). פייטנים רבים השתמשו בטיעון של חילול שמו יתברך בגוים בגלל הגלות ושיבצוהו בפיוטיהם, ובעיקר במזמורי הסליחות שנתחברו על רקע הפורענויות השכיחות שליוו את הקהילות.

 

[11] ראה הערה .

[12] מצאנו בחז"ל רעיון דומה כלפי איסור ע"ז בלבד. הגוים לעגו לישראל כשהם נכשלו בע"ז. בסנהדרין (דף צג ע"א), במעשה חנניה מישאל ועזריה שקדשו ש"ש, שואלת הגמרא: אחרי שיצאו מן הכבשן, להיכן הלכו? משיב שמואל: "ברוק טבעו". פירש"י: "באותו רוק שרקקו אומות העולם בישראל שאומרים אלוה כזה יש לכם והשתחויתם לצלם". במסכת תענית (דף ה ראש ע"ב) הובא שע"ז של ישראל חמורה פי שתים משל נכרי, נכרי אינו ממיר את אמונתו אע"פ שהן אמונות פחותות ושפלות, ואילו ישראל הממיר את האמונה באלוקי אמת באמונה של הבל. ונוראים המה דברי הרד"ק (מלכים ב ג, כז) בפירוש חרון אף שגרם מלך מואב בעת שהקריב את בנו לעולה, ופעולתו זו, הואיל וכוונתו היתה לש"ש, הזכירה עוונותיהם של ישראל שאף הם עובדי ע"ז, והם יותר גרועים ממנו!

[13] וראה לקמן הערה , שכמה מגדולי הפוסקים חששו לדעת הס"ח.

 

[14] תשובות הרמב"ם, מהדו' פריימן סי' לה-לט; מהדו' בלאו, ב, סי' רנו-רנח.

 

[15] שם סי' לו. בסי' לה נאמרו דברים דומים: "ואנו אומרים עת לעשות לה' הפרו תורתך... בדבר שיש בו הסרת חילול השם לחושבים עלינו שהתפלה אצלנו שחוק ולעג". ר' אברהם בן הרמב"ם מעיד שגדולי הדור הסכימו עם אביו בתקנה זו ונתפרסמה בחייו ובמותו ללא עוררין (קובץ תשובות הרמב"ם, ליפסיא תרי"ט, א, דף נא טו"ג; המספיק לעובדי השם, תשמ"ט, עמ' 195). תקנה זו של הר"מ נהגה עד הדור שלאחר גירוש ספרד. עם בואם של מגורשי ספרד לאיזור מצרים וא"י, המשיכו הספרדים במנהגם ולא שעו לתקנת הרמב"ם, ואילו תושבי המקום המשיכו במנהגם מנהג הרמב"ם. במרוצת הזמן התעורר מתח בין שתי הקהילות השונות, ובשנת רצ"ט פרצה מחלוקת עזה, כאשר יוצאי ספרד רצו לכפות על התושבים לבטל את מנהגם. הרדב"ז נשאל על כך וסבר שיש לבטלה. לדעתו, הסיבות שנתן הר"מ אינן תקפות עוד משני טעמים: א. המציאות השתנה לטובה ורוב הציבור אינו מסיח בחזרת הש"ץ. ב. בנוגע לטעם של חילול השם, אין לחשוש משום שבכל מקרה הגוים מזלזלים בתפילתנו ורואים בהן כפירה, ודעתם עלינו שלילית ביותר. מסיים הרדב"ז: "וכיון דבלאו הכי כאין אנו בעיניהם, נעשה אנחנו מה שאנו מחוייבין מן הדין, כיון שלא הועלנו כלום" (שו"ת רדב"ז, ח"ד סי' צד). לאידך גיסא, רבי יעקב קשטרו יורשו של הרדב"ז היתה דעתו, כנראה, להמשיך עם התקנה (ערך לחם סי' קכד).

ויש להעיר על דבר פלא בדברי הרדב"ז הנ"ל. בסימן כה נשאל הרדב"ז על "כי מקצת העם מדברים בין תקיעות דמיושב ומעומד, אם יש חילוק בין התוקע לבין השומעים"? והוא עונה שהתוקע אסור בתכלית לדבר עד שישלים את המצוה, "אבל השומעים אין ראוי לגעור בהם אם מדברים בינתיים... וילמדו את העם בנחת שלא ידברו...". כמו כן לימד זכות על "המנהג הרע הזה שכל העם מספרים ומדברים בעוד שקוראים בתורה". בעוד שבנידון שלפנינו מעיד רדב"ז שרוב הציבור אינו סח בשעת חזרת הש"ץ. עוד מצאנו אצל שנים מגדולי אותו דור דעה, שהצדיקו את מנהג יוצאי ספרד שאין הש"ץ חוזר על התפלה במנחה, הואיל והם טרודים בעסקם, ומדברים שיחת מלאכתם ואינם מקשיבים לקול הש"ץ ומוטב לבטל החזרה (שו"ת רלב"ח סי' טו; שו"ת מבי"ט ג, סי' קצ).

עדות חיה על מנהג יהודי ספרד לפני הגירוש, נמצאת בכתבי ר' אברהם סבע (צרור המור, פרשת פקודי). עדות קודרת המתארת בפרוטרוט את שיחות החולין בבית הכנסת בשעת קריה"ת: "דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש, כי אע"פ שישראל עוסקים בתורה, אין מכבדין אותה"... במקום להקשיב לחזן הקורא בתורה ולכוין לדבריו כיום מ"ת עוד מוסיפין חטא על פשע: "רגילין בשעה שמוציאין ס"ת מן ההיכל, מיד יוצאים רובם למלאכתם או לדבר לשה"ר... כולם מספרים אלו עם אלו בדברי מהתלות ותעתועים, ובדברי המלאכות חדשים גם ישנים".

 

[16] הלכות פסוקות מן הגאונים, קראקא תרנ"ג, סעיף קעו. וכ"ה במעשה הגאונים סי' נא; ספר הפרדס לרש"י, ענין יוה"כ סי' קעט. וראה עוד אצל ש' אסף, 'מספרות הגאונים', ירושלים תרצ"ג, עמ' 171 ואילך.

[17] שערי תשובה, שאלוניקי תקס"ב, סי' רצח.

[18] רקע האיגרת: דעת הר"מ שמעיקר הדין אין בע"ק צריך טבילה. קולא זו גרמה התמרמרות אצל המון העם במצרים, עד שחשדוהו ויצא עליו קול שאף הוא עצמו אינו טובל לקריו. כאן התערבבו שני גורמים: א. קידוש השם. ב. התרת מסורת האיסור, עד שאף הוא עצמו אינו נוהג בגופו כמנהג המקום. התעוררה סערה והתאספו המון במחאה עצומה עד שדרשו להלשין על כך בפני השלטונות. ר' פנחס דיין, שהרמב"ם הוא שכוננו ברבנות, היה גם בין המתנגדים וכתב אליו על התמרמרות הציבור. הרמב"ם השיבו בלשון חריפה ביותר, הוא מעמיד את הדברים על דיוקם, שאין זה איסור אלא מנהג המקום, בעקבות הנהגת הישמעאלים. למרות זאת הוא מעיד על עצמו שהוא מקפיד כל ימיו לטבול.

[19] קובץ תשובות הרמב"ם, מהדו' לפסיא, סי' קמ; איגרות הרמב"ם, מהדו' י' שילת, תשנ"ג, ב, עמ' תלג-תלח.

וראה גליוני הש"ס, לברכות דף כא ע"ב. רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מקלויזנבורג, בתשובתו בענין טבילת עזרא מביא את דברי הפרדס, והתקשה בהבנת העניין של "קידוש השם בפני גוים". רק כאשר נתגלו לפניו דברי הרמב"ם הללו, צירף את שני המקורות והבינם כאחת, שגם הר"מ התכוין שיהודי ארצות המזרח טבלו שלא יהיו ללעג בפני שכניהם המוסלמים (שו"ת דברי יציב, או"ח, סי' נה ס"ק יד). אולם נ"ל שלא הר"מ ולא הגאונים הללו התכוונו לטבילה משום טהרה, אלא רחיצה מקומית משום נקיות!

יש להוסיף בנוגע לדברי הרמב"ם, שבנו רבי אברהם, שהיה מכת החסידים שדגלו בטהרה, חולק על אביו. אירונית ומפליאה לשונו המזהירה מפני "דעת הטועים ומטעים" הטוענים שהטבילה אסורה משום חוקות הגוים! וזו לשונו: "היזהר פן יעלה על דעתך מה שעולה על דעת הטועים או המטעים שיש בזה הדבר אשר מפקפקים לגביו בהיותו מעשה הגוים, מום שזה הבל שצוחק עליו אפילו הפחות מֵבִין שבין האנשים, אם יש בו הבנה" (המספיק לעובדי השם, רמת-גן תשמ"ט, עמוד 71).

 

[20] הכוזרי, ג, מט.

[21] כפי שהוכיח לנכון נ' וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ב, עמ' 664-676.

 

[22] שתי ידות, ויניציה שע"ח, חלק דרך החיים דף צג ע"ב.

[23] ברכות דף סג ע"א. אפשר לראות את הסוגיא שם לגבי רקיקה כמקור לנידוננו, שלמדים על אופן הכיבוד מאומות העולם. התלמוד (דף סב סוף ע"ב) לומד דין איסור רקיקה מנעל. שואל התלמוד: היכן מצאנו דמיון בין שניהם? משיב ר' יוסי ב"ר יהודה: "הרי הוא אומר 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק', והלא דברים ק"ו: ומה שק שאינו מאוס [ואעפ"כ אסור לבוא עמו] לפני מלך בשר ודם, כך רקיקה שהיא מאוסה, לפני מלך ממ"ה, לא כל שכן".

 

[24] נולד באלג'יר בשנת ק"ס ונפטר שם בשנת רכ"ז. אביו הרשב"ץ היה מגולי מיורקה, שנמלטו במהלך פרעות קנ"א אל אלג'יר (ביניהם היה גם הריב"ש). הרשב"ץ ישב בבית דינו של הריב"ש לאחר שזה מונה לרבה של אלג'יר, ולאחר מותו בשנת קס"ח נתקבל הרשב"ץ על מקומו. לאחר שנים מועטות, בגיל צעיר ביותר, מונה גם הרשב"ש בנו לחבר ביה"ד, והפך ליד ימינו של אביו, ועם פטירתו מילא את הרשב"ש את מקומו.

[25] על מנהג ישראל בחליצת נעלים בתפלה בארצות המזרח, הארכתי בספרי 'מנהגי הקהלות', א, עמ' ה-ח.

[26] שו"ת הרשב"ש, סי' רפה; הובא בברכ"י קנא, ח. עוד מסיק הרשב"ש מנימוק זה של חילול השם, שבארצות הנוצריות אסור להתפלל כשהרגלים מגולות, שכן הוא דרכם כשהם עומדים בפני גדולים, וגם בבית עד עלותם על יצועם. לעומת זאת, בארצות האיסלאם מותר.

 

[27] או"ח סימן רמד סעיף א. הדעה הרווחת בפוסקים שבמקום שהכל רגילים לבנות ע"י קבלנות, מותר לבנות ע"י קבלו גוי בשבת. הלכות אלו מן הקשות בהלכות שבת, ועובדה זו מקשה על בירור וליבון הנושא, מה עוד שכמה מגדולי המשיבים עירבבו בין דין חשד, שמקורו בגדולי הראשונים, לבין ההלכה של חילול השם, שמקורו מהמגן אברהם!

[28] רוב האחרונים השיגו על ההיתר של "רבים", שרק בחשש ע"ז החמור אמרו כך (א"ר, תוספת שבת, מט"י, תורת שבת. וראה שו"ת רבי טיאה וייל, או"ח סי' יח; שו"ת מהר"י אסאד סי' נג; שו"ת כתב סופר סי' מ).

 

[29] כדמות ראיה לכך הביא החת"ס את דברי הגמרא (ביצה ו ע"א): "מת ביו"ט שני כיום חול הוא. אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן". פרש"י: "בזמנינו שיש אומה רשעה, חוששים שלא לקבור ביו"ט שני. מפני שהיו פוטרים את ישראל מעבודתם כשאמרו להם שיו"ט הוא לנו. אבל כשיראו הרשעים שעושים ישראל מלאכה לצורך המת יאמרו: הלא ישראל עושים מלאכה היום, ויכופו את ישראל לעשות מלאכה" (שו"ת ח"א סי' סא). בנו הכתב סופר (שו"ת סימן מ ד"ה והנה) מציין לשו"ת דרכי נועם, שהחמיר שלא לעשן בבית הכנסת מהאי טעמא [והארכתי בזה לקמן], כחבר לדברי המגן אברהם.

[30] משום שאין לו שייכות לישראל כלל, שהרי הרחוב שייך למושל, וכן ידוע למה מפנים האשפה ביום שבת, מפני יום אידם שביום ראשון (חת"ס, או"ח, סי' סא).

 

[31] מגן אברהם סימן רמד ס"ק ח. דבריו הובאו בכל הפוסקים שלאחריו: אליה רבה (אם כי השיג על הנימוק של חילול השם), שו"ע הגר"ז, חיי אדם, משנה ברורה וערוך השולחן. המגן אברהם לא ביאר טעמו למה במקום שאין מקילים אין להקל. וראה מקור חיים (רמד, א) מנהג ורמיישא.

 

[32] על אף שהחתם סופר נקט הלכה למעשה כחידושו של מ"א [הארכתי בדבריו בהמשך], אולם במקום אחר כתב מפורשות שהם דברים מחודשים, וזו לשונו: "אך בכל זאת נ"ל כיון דהך דחילול השם בבנין בית הכנסת לא הוזכר בפוסקים אלא מג"א כתב כך מדעתיה דנפשיה..." (או"ח סי' סא). בדומה לכך מתבטא האבני נזר (סי' מב) על חידוש המג"א: "הוא טעם קלוש".

 


No comments:

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...