Friday, July 25, 2014

Review of Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture by Shaye J.D. Cohen

Review of Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture

by Shaye J.D. Cohen
Shaye J. D. Cohen is the Littauer Professor of Hebrew Literature and Philosophy in the Department of Near Eastern Languages and Civilizations of Harvard University.
This is his first contribution to the Seforim blog.

Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture.

Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture.
Edited by Louis H. Feldman, James L. Kugel, and Lawrence H. Schiffman. Philadelphia: Jewish Publication Society, and Lincoln: University of Nebraska Press, 2013. xxviii+3361.

These three hefty volumes, comprising three thousand three hundred and sixty one pages, have been a long time coming. Planning began in 1994. We can only admire the editors’ persistence and the publisher’s patience. The volumes show us what the rabbis of antiquity did not want us to read. The Mishnah, the Talmud, and the Midrash jump back to the Bible directly, skipping over the intervening centuries. The rich and manifold literature of the late second temple period, whether in Greek, Hebrew or Aramaic, whether from the land of Israel or the diaspora, no matter the genre, and no matter the social setting – all these works were resolutely ignored by the rabbinic sages of Israel and Babylonia. Aside from a few scattered citations of Ben Sira and a few references to the Greek version of the Torah (the Septuagint), the rabbinic literature of antiquity does not mention, refer to, or cite any the texts included in these volumes. The rabbis did not read these texts and, we may assume, did not want us to read them either.

Why not? Perhaps because some of these texts emanated from circles that were at odds with the progenitors of the rabbinic sages. Or perhaps because some of these texts were composed in Greek, and the rabbis’ pervasive disdain for Greek literature extended even to Greco-Jewish literature. Or perhaps because some of these texts say amazing, unexpected things. Two texts (Jubilees, the Temple Scroll) seem not to accept the canonicity of the Torah. Any number of texts tell stories about the mysterious giants of Genesis 6:1-4, a race brought into being through the miscegenation of (fallen) angels with mortal women (Book of Enoch, Genesis Apocryphon). Two texts tell stories about Moses’ military campaign in Ethiopia (Artapanus, Josephus), one text tells of the military campaign of Qenaz, father of Othniel (Book of Biblical Antiquities), others tell of the military campaign of the sons of Jacob against the sons of Esau (Jubilees, Testament of the Twelve Patriarchs). Needless to say, Scripture knows nothing about any of these campaigns. One text attributes to Joseph the institution of Egyptian polytheism and theriolatry (Artapanus). Medieval rabbinic culture was more tolerant of such free invention than was ancient rabbinic culture.

The editors of these volumes are keenly aware of the relative neglect from which these texts have suffered across the millennia. The editors see their task as reclamation, to reclaim these texts for Jewish culture and, dare I say it, for Judaism. Most of these texts were preserved by Christians for Christians, and Christian scholars have studied these texts for much longer, and valued these texts much more highly, than have Jews. Witness the Jewish reception to Wilhelm Bousset’s classic The Religion of Judaism in the Late Hellenistic Period (published in German, first edition 1903). Bousset based his portrait of second temple Judaism on the Jewish texts of the period that had been preserved by Christians, in other words, on the texts presented in Outside the Bible. Bousset more or less ignored rabbinic texts. Jewish scholars were scandalized. Rabbinic texts were written after the second temple period, replied Bousset, and cannot claim to be anything other than the work of a lettered elite, whereas these texts are of “popular” origin. Jewish scholars retorted: these texts are not “Judaism,” because we Jews have abandoned them long since. Nowadays most modern Jews have a more capacious definition of Judaism than did Bousset’s opponents, and it is for them that these volumes are intended. Between the Bible and the Mishnah – the subtitle Ancient Jewish Writings means “pre-rabbinic Jewish writings” – is a rich and fascinating storehouse of Jewish literature.

The collection is called Outside the Bible, that is, outside the Hebrew Bible. The canon of the Hebrew Bible (or Tanak) is a relatively narrow one; all the books it contains were composed and preserved in Hebrew (or Aramaic, a cousin language to Hebrew), and none explicitly acknowledges that it was composed later than the Persian period (5th century BCE). Modern scholars believe that any number of biblical books were either composed after the Persian period (for example, Daniel), or contain sections composed after the Persian period (for example the Psalms), but the key point is that the Hebrew Bible itself does not acknowledge such a late date of composition. Certainly the rabbis of antiquity, and after them traditionalist Jews of our own time, had no doubt that all the biblical books were composed not later than the fifth century BCE. Greek-speaking Jews apparently had no such scruples. Their canon, which forms the basis of the Christian Old Testament, contains many works that do not hide the fact that they were composed after the Persian period (for example, the books of Maccabees) or in Greek (for example, the Greek translation of Ben Sira, or the second book of Maccabees). These books, which are to be found in the Christian Old Testament but which are absent from the Hebrew Bible, are called “deuterocanonical” by Catholics and “apocryphal” by Protestants. Outside the Bible includes them all for the simple reason that these books are outside the Hebrew Bible.

The collection of texts that most nearly approximates Outside the Bible is the two volume set edited by James Charlesworth, The Old Testament Pseudepigrapha (1985). The collections resemble each other but also differ from each other. The editors of Outside the Bible have wisely chosen not to perpetuate the title “Pseudepigrapha,” which is a perfectly fine description for literary works that bear a false attribution (from the Greek pseud+epigraph) but which is a misleading and useless catch-all heading for ancient Jewish literature. The Old Testament Pseudepigrapha is arranged by genre, more or less (Testaments, Apocalypses, Rewritten Bible, etc.), while Outside the Bible is arranged by relationship with Scripture. First comes the Greek translation of the Bible, then commentaries on the Bible, then paraphrases and retellings of the Bible (notably the works of Philo and Josephus), then testaments, prayers and psalms, wisdom writings, and philosophical treatises of Philo. By this point the biblical connection has become rather tenuous. The volumes conclude with stories set in biblical times, stories set in post-biblical times, and sectarian texts (from Qumran). Outside the Bible thus includes works omitted by Old Testament Pseudepigrapha (notably excerpts from the Septuagint, Philo, and Josephus, and various texts from Qumran), and omits works included by Old Testament Pseudepigrapha (works that are Byzantine in date and Christian in origin, or that bear scant relationship with the Bible, e.g. the Sibylline Oracles). For the most part the terminus ad quem for Outside the Bible is the destruction of the temple in 70 CE, but a few late-comers are allowed to join the party: the Fourth Book of Ezra and the Syriac Apocalypse of Baruch, two works lamenting the destruction of the temple, and Greek synagogal prayers, which admittedly are not directly related to Scripture but which are full of biblical idioms and in any case are of great interest.

As a rule the editors of Outside the Bible did not commission new translations; they were content to incorporate and revise translations that had already appeared in Old Testament Pseudepigrapha or elsewhere. For these texts the novelty of Outside the Bible is the annotation that it provides, which is far more detailed and far more sustained than what can be found in Old Testament Pseudepigrapha. For some texts, though, the translations are new; among them are the sermons On Jonah and and On Samson, falsely attributed to Philo, now translated into English for the first time, two unique specimens of Hellenistic Jewish preaching; Philo’s Questions and Answers on Genesis and Exodus, newly translated from the Armenian (the Greek original being mostly lost); the Testaments of the Twelve Patriarchs; the Genesis Apocryphon from Qumran; the Temple Scroll from Qumran. Aside from the new translations and the extensive introductions and annotations, there are no novelties in these volumes. No heretofore undiscovered texts. No long lost documents. No secret scrolls. (Contrast Old Testament Pseudepigrapha: More Noncanonical Scriptures, volume 1, edited by Richard Bauckham, James R. Davila and Alexander Panayotov [2013] which is full of newly-translated and long-neglected texts, mostly of Byzantine origin.)

The canonization of the Hebrew Bible was an enormous goad to Jewish creativity. Across genres, styles, and languages, the Jews of the second temple period reacted to, interacted with, interpreted and re-interpreted, the words of the Bible, especially the Torah, in an extraordinary variety of ways with an extraordinary variety of results. The words of the Bible, especially the Torah, seem to have consumed the Jews to such an extent that they produced little literature that did not somehow engage the Bible and its concerns. Outside the Bible is a good entry point for the study not just of ancient Bible interpretation but also of ancient Judaism as a whole.

Who will read Outside the Bible? From cover to cover, probably no one. As a work of reference, as an anthology of ancient Jewish Bible interpretation, no doubt scholars will consult it and be grateful for the breadth of its scope and the erudition of its annotations. But who else will read it, and, what is more important for the publisher, who will want to purchase it? I am not sure that there is an audience for this act of cultural reclamation. Traditionalist Jews, beholden to the rabbinic suspicion of all “external” literature, who purchase ArtScroll/Mesorah Publications by the carload, will probably not be interested in these books. Will secular Jews be interested? I hope so, but that seems unlikely. So who is left? Christians interested in Jewish bible interpretation and in the “Jewish background” to the New Testament, and liberal Jews whose intellectual horizons extend beyond the rabbinic corpora. Will these two groups be persuaded to part with two hundred dollars plus for these three weighty tomes? That remains to be seen.

"Ask Rabbi Google"!! ??

By Yaakov Rosenes

Continued from here

When Rav Yisreal Gustman Zts"l eulogized Harav Moshe Feinstein Zts"l beside his grave at Har Menuchot he mourned the loss of  the last real Talmid Hacham, i.e. the last Rav whose knew all of the Torah and Shas Poskim, Rishonim and Ahronim, Midrash and Aggadata, Mussar and Hashkafa. But to comfort the mourners and the holy Niftar, Rav Gustman said something new. He said that today although no individual is likely to approach Rav Moshe in his breadth of knowledge but the sum total of all the individuals learning Torah rivals and even surpasses Rav Moshe. Seeing that today there is an unprecedented number of people studying Torah therefore their common knowledge is like a Rav Moshe! For all his prescience I am not sure that the Rosh Yeshiva Z'l understood then in 5747 (1987) that what he was also prophesying an entirely new phenomenon which would become a reality in a few short years. 

It is true today we have unprecedented Koach Haklal . There are more people are sitting and studying Torah that any generation since Har Sinai but unfortunately the Torah of our generation is fragmented and there no one person, no Gadol Hador, who can unify, filter and absorb all of it. Today sadly each Talmid Hacham is sitting in his corner and working on his project but there is no Rav Moshe who can compile it and view it its entirety. Rav Gustman himself was simultaneously a leading: Rav, Dayan, Rosh Yeshiva and a Baal Eitza. How many people in our generation can aspire to all these titles? Today thousands of Talmid Hachamin are working on thousands of Hibburim of Torah all over the world but with little coordination, with much duplication and unfortunately a high percentage of wasted resources.


In terms of printing Seforim I once believed that we need a Vaad HaRabbonim for publishing - a coordinating committee that would approve and recommend who should publish his Sefer and who not. However I quickly rejected this idea as totally undo-able and ill advised. Then I dreamed of a grandiose project which would coordinate authors and tell each Mehaber on what topic to write. Sadly the age of grandiose projects like the Encyclopedia Talmudit has passed and even the Encyclopedia Talmudit which has a good start will need at least another 36 volumes or 75-100 years to reach the end of the aleph-bet!

However it recently dawned on me that there is another approach, an organic approach which is even happening on its own. There is a new Rav Moshe on the horizon,a new star has risen, a new Super Talmid Hachami, and he isn't even Jewish - his name is Rabbi Google! Before you exclaim "Rachmane Letzlan" and go on to the next screen let me tell you a story. At a wedding 12 years ago I once asked Hagaon HaRav Shlomo Fisher Shlita if computers are not a "Maase Satan". His answer shocked me to the core. In his quiet way he dropped a bomb. "There is no such thing as a Maase Satan". Computers and cell phones and Internet and all of the technology that is driving the world towards distraction are only a Golem. If  we choose to use it for good - Hashem Yaazor, and if we choose to use it for bad -Hashem Yaazor.

Let's step back and look at Limud Torah and the Mesora of Torah from generation to generation and lay down certain premises.

1. No word of Torah that has been thought, spoken, written, or printed, from Har Sinai until today, was in vain. Every single Torah Hiddush, idea, expression or word is intrinsically significant. Of course there are levels and levels and levels of Torah thoughts. There are Torah essays that are fully formed, succinct and encompassing and there are those that are far less - but every Torah thought is significant. No Torah thought should be left to wither. Each thought should be explored and examined and if found true recorded somewhere in the Torah of Klal Yisrael. As the Haffetz Haim wrote technology which records past events is only a Mashal (metaphor) how every deed (or for our purposes word of Torah) is remembered in heaven.

2. Hazal themselves say that Rav Eliezer Ben Hyrcanus'  teachings could not be recorded, even if all the inhabitants of the world were Soferim and all the reeds were quills and all the heavens were parchment. What do they mean by this hyperbole? I suggest that it should be taken literally! Today we have almost unlimited machine memory: Terabytes, Petabytes, Exabytes, Zettabytes,and Yottabytes of memory. If this happening now in the physical universe certainly in the spiritual universe all of our Torah is being recorded.


3. Shlomo HaMelech writes that there is no end to books and we all know the adage that not every thing you think should be expressed and not every thing you speak should be written and not everything you write should be printed etc. However I have noticed that almost every Sefer has at least one reader. Among the thousands of Seforim I have handled over the past 40 years invariably someone has become excited and asked me to find that specific Sefer. Even the most unremarkable Sefer in my eyes seems to somehow attract a kindred Jewish spirit somewhere in the world who wants to learn from it. That is not to say that there are no Seforim out there which the groaning bookshelves of the world would prefer not to bear – there are thousands. But nevertheless, at least from the point of view of the author, it was a learning experience - he didn't waste his time.

So if we posit that the main benefit of publishing Seforim today is for the author and not the reader - how do we restructure Jewish publishing so that it reflects this new function?
The immediate answers are simple:
  1. Rule 1 Stop, Don't Print - Research!  Check your local Seforim store and Torani library to see if your topic is already covered and if your content is original. Look on Google.
  2. Ask the Rabbis who are giving you letters of recommendation for advice. What could I do to improve the book? How can I make it shorter? Soft-cover or Hardcover? How many copies?
  3. Show your manuscript file to a professional editor and book designer and get a price.
  4. Print an edition of 100 copies for distribution via your personal network of friends and students.
  5. If you run out of copies copy in .pdf files or print digitally and bind soft-cover another 10
  6. If you sell out in a month take your Sefer to a commercial publisher or Machon to get their opinion.
  7. Completed all of the above - Now you can print

No matter what we can be sure that printing a "best seller" today on a Torani topic is a major illusion. Today in Jerusalem one only has to pass by one of the Shteiblach to witness the death of  uncontrolled Seforim printing. There out in the elements, in winter's rain and summer's heat, hundreds of Seforim sit on tables offered for only 5 shekels each and sadly no one is buying them! However the world of joint publishing is coming into its own. The Torani databases: The use of: Otzar HaHachma and Hebrewbooks.com, Otzrot HaTorah and The Judaica Archival Project are growing by leaps and bounds. I have been told that new authors can now send unprinted works in digital format directly to these databases. Electronic books and electronic readers are not at all suitable for commercial Torani publishing but as learning tools and a place to mine information the electronic media have no comparison. Let's be frank with ourselves sometimes despite the stigma we may feel the best person to ask is "Rabbi Google".


Tuesday, July 22, 2014

Book review: Asaf Yedidya, Criticized Criticism – Orthodox Alternatives to Wissenschaft des Judentums 1873 – 1956

אסף ידידיה, ביקורת מבוקרת: אלטרנטיבות אורתודוקסיות ל'מדע היהדות' 1956-1873, 415 עמודים, ירושלים תשע"ג
Asaf Yedidya, Criticized Criticism – Orthodox Alternatives to Wissenschaft des Judentums 1873 – 1956
By Ezra Brand
Criticized Criticism is a book which I think would greatly interest any reader of the Seforim Blog. It deals with the history of the Orthodox “alternatives” to secular Jewish Studies, as well as many important issues that religious Jewish Studies scholars face.[1]  In this, it fills a definitely felt lack in Jewish historiography.  It follows a trend of recent works devoted to the history of specific aspects of Jewish Studies.[2]  The book is especially important since we do not yet have a complete history of Jewish Studies, but rather many works that focus only on slices of it.  For example, there are a number of works on the history of research into the Cairo Genizah, as well as numerous books and articles on individual researchers and institutions.[3] This is part of a larger trend in academia – the study of the history of academic disciplines themselves. Given its scholarship and readability, Criticized Criticism is likely to take a deserved place with other important works on the history of Jewish Studies.
The book does not try to encompass the entire history of the phenomenon it studies. As stated on the cover, it covers an 83-year period, from 1873 until 1956. The significance of the year 1873 is that this is the year that the Rabbinical Seminary in Berlin was opened by R’ Ezriel Hildesheimer. With the establishment of the Seminary, an “alternative,” Orthodox, Jewish Studies had an institutional home.  1956 is the year that Bar-Ilan University was opened. As Yedidya explains, Bar-Ilan was intended by its founders to continue the tradition of providing an “alternative” form of Jewish Studies, but ended up producing scholarship with essentially the same assumptions as mainstream Jewish Studies, for various reasons. The Orthodox alternative tradition no longer had an institutional home.[4]
The book begins with a general overview of the early development of Jewish Studies, starting from the early nineteenth century in Berlin (including a description of what Jewish Studies then entailed, and how it was different from traditional Jewish scholarship), and its subsequent spread to Eastern Europe. In Chapter Two, a short history of early Orthodox reactions to Jewish Studies is given.[5] At the end of this chapter, the program of the book is stated: To analyze Orthodox reactions to secular Jewish Studies, which on the one hand accept the scientific method, and on the other hand accept Orthodox principles of faith as a given. Yedidya states (pg. 72): “The first real attempt in this direction was the establishment of the Rabbinical Seminary headed by R’ Ezriel Hildesheimer in Berlin, which devoted itself among other things to Jewish Studies.” [6] In Chapter Three, the book begins its discussion of the Seminary.
The book discusses many other major figures, such as R’ Yitchak Isaac Halevi and Ze’ev Ya’avetz. Yedidya carefully analyzes their methodology and their underlying ideology.
A major portion of the book is devoted to discussing Orthodox Jewish Studies in Eretz Yisrael in the early twentieth century. Many of the scholars in this group were greatly influenced by R’ Kook, and his influence is discussed extensively. R’ Kook supported studying texts scientifically, and expanding the range of texts studied. However, R’ Kook is portrayed by Yedidya as doing so only in order to counter heretical scholarship: “R’ Kook supported the Orthodox study of ‘Jewish Studies’, as an alternative to the non-Orthodox study” (pg. 273, my italics). Again: “R’ Kook sought to widen the scope of limmud hatorah […] and to add additional Torah subjects, which would prepare Talmidei Chachamim for intellectual creativity which would allow them to confront with the litereature of Haskalah and secular nationalism” (pg. 282, my italics). However, it appears that in fact R’ Kook believed that scientific Jewish Studies is important for its own sake. R’ Ari Shvat, in a series of articles, shows that R’ Kook had great respect for Jewish Studies, and felt that it inherently had great religious worth.[7] R’ Kook writes: “Subjecting the intellect and causing it to slumber […] is the destruction of the world […] therefore, when the attempt to cause the intellect to sleep comes in the name of ‘faith’, in the name of ‘fear of Heaven’, in the name of ‘diligence in Torah study’ and ‘doing mitzvos’, it is a terrible falsehood […] the hatred of haskalah[8] because of a faith-based bias (הנטיה האמונית) comes from the poison of heresy, which divides the domains (המחלקת את הרשויות)”.[9]
At the end of the book, Yedidya summarizes the common denominator among all the scholars attempting to defend their beliefs and create an “Orthodox alternative.” In the beginning of the book, we are told that the book will discuss scholars who are between two opposite extremes: On one side, traditional Orthodox scholars who refuse to accept the legitimacy, or usefulness, of the scientific method, and on the other side, scholars who look at the discipline of Jewish Studies as they would any other subject. Yedidya explains very nicely how the scholars about whom he writes are different from both of these extremes. Three differences – numbered – are listed for differences from the former, and six for differences from the latter. I’d like to make two observations.
In the enumeration of differences from traditional Orthodox scholars, the second difference listed is the following (pg. 372): “Secondly, from a thematic perspective, they dealt with a wide range of disciplines – Tanach, literature of Chazal, Jewish history, and Jewish philosophy, and did not focus only on specific debates with ‘problematic’ works or with introspective inner-gazing at the roots of the specific movement they are part of.” This may be meant to be implied by Yedidya, but it is important enough that it should have been mentioned explicitly: The scholars discussed by Yedidya wrote almost exclusively on Jewish history, the history of Torah Sheba’al Peh; and Tanach. (These are the titles in Critized Criticism of chapters four, five, and six, respectively. Of course, these scholars also researched traditional Jewish literature, such as R’ Chaim Heller’s edition of Sefer HaMitzvos.) Which of these scholars researched Kabbalah as did Graetz, Shadal, Jellenick, Franck, and later Scholem? Which of these scholars wrote on Jewish philosophy and science in the Middle Ages, as did Steinschneider? Which of them researched piyyutim (Zunz, Shadal, Brody), Karaism (Poznanski), or magic (Blau and Trachtenberg)? It would appear that, in fact, these scholars did not write on any subject that touched on Jews, except in one of three cases: one, if they felt they had to defend something; two, if it was important for educational purposes; three, if it was part of Talmud Torah.
The attempt at creating religious “alternatives” to secular Jewish Studies mostly ended in the 1950s, as pointed out by Yedidya. However, this is not true for the study of Tanach. Defense of the traditional understanding of Revelation, against academic Bible Studies, was relaunched with full force by R’ Mordechai Breuer in 1960. Breuer’s idea of “Bechinot” caused great controversy, but he continued to publish and teach his ideas. The yeshiva that he became associated with, Yeshivat Har Etzion in Alon Shvut, or “The Gush” as it is colloquially known, is now synonymous with an entire method of Biblical hermeneutics, known as the “The Gush method.” R’ Amnon Bazak’s pioneering book, Ad Hayom Hazeh (Tel Aviv 2013), systematically lays out for the first time possible flexibility in the traditional understanding of the Bible. “Orthodox alternatives” are alive and well.[10]
That Criticized Criticism can prompt such lively discussion is a tribute to its author and his presentation of his subject.  The book is an enjoyable and informative read, and I heartily recommend it.



[1] “Jewish Studies” meaning the critical, historical research into Jewish sources, using all tools and methods available, whether history, philology, realia, or comparison to non-Jewish sources. Recently, a number of religious Jewish Studies scholars have discussed the differences between traditional methods of study and the scientific method. See, for example, the important article by Menachem Kahana (מנחם כהנא, "מחקר התלמוד באוניברסיטה והלימוד המסורתי בישיבה", בחבלי מסורת ותמורה, רחובות תש"ן, עמ' 113-142), and the articles mentioned in the introduction to Sperber’s Neitvot Pesikah (דניאל שפרבר, נתיבות פסיקה, ירושלים תשס"ח). See also further, footnote 10.
[2] One of the first to study at length the history of research in Jewish Studies is the great Jewish historian Salo Baron. His essays on this topic are collected in History and Jewish Historians, Philadelphia 1964.
[3] Some of the researchers have full-length academic monographs devoted to them, usually including both a biography as well as an analysis of their works and methods.  Examples are the following (authors of the biographies in parenthesis; more information can easily be found in online catalogs): Nachman Krochmal (Jay Harris), Shlomo Yehuda Rapoport (Isaac Barzilay), Heinrich Graetz (ראובן מיכאל), Gershom Scholem (David Biale). Others have only non-academic, popular biographies: Isaac Halevy (O. Asher Reichel), Louis Ginzberg (Eli Ginzberg), Saul Lieberman (Schochet and Spiro). Articles on individual scholars can be found in all the Jewish enyclopedias (Jewish Encyclopedia, both editions of Encyclopedia Judaica, and in the Hebrew Encyclopedia Ha’Ivrit), as well as in the following works: Getzel Kressel, Lexicon Hasifrut Ha’ivrit Bedorot Ha’achronim,  Tidhar, Encyclopedia Lechalutzei Hayishuv Ovonav, S. Federbush, Chochmat Yisrael B’Ma’arav Eiropa, 1–3, Jerusalem 5719-5725; Encyclopedia shel HaTziyonut Hadatit, 1-5, Jerusalem 5718-5743. These last two works are the ones usually used in the work under review for biographies of people mentioned in the book; numerous other works can be found in the bibliography. Another important resource is of course Jubilee volumes, memorial volumes, and tribute articles.
[4] This is no longer completely true. The Gush Yeshiva can currently be considered an institution that offers a consistent alternative methodology, at least in regards to Tanach. See later.
[5] For some reason, Maharatz Chajes is not mentioned at all in this section.
[6] My translation of the book’s Hebrew.
[8]  This can be translated either as “Haskalah” (as in the movement) or as “education.”  R’ Kook may have been intentionally ambiguous.
[9] Orot Haemunah, ed. 5745, pg. 98. Quoted by Shvat, “Chochmat Yisrael”, near footnote 88.
[10] There is also a nascent interest in yeshivos in the academic study of Talmud and Rambam. The academic study of Talmud was experimented with by R’ Shagar, and continued in the yeshiva of Otniel, especially by R’ Yakov Nagen (Genack) and R’ Meir Lichtenstein. However, as far as I know it has not produced any “school” of methodology. R’ Shagar ultimately rejected the academic method. See the collection of his essays, B’toraso Yehege (הרב שמעון גרשון רוזנברג - שג"ר, בתורתו יהגה : לימוד גמרא כבקשת אלוקים, בעריכת זוהר מאור, אלון שבות תשס"ט). R’ Nagen discusses the religious advantages and disadvantages of the academic method in his fine article, “Scholarship Needs Spirituality, Spirituality Needs Scholarship: Challenges for Emerging Talmudic Methodologies”, Torah u-Madda Journal 16 (2012-2013), pg. 101-133 . The academic study of Rambam was pioneered by R’ Rabinowitz and R’ Sheilat in Ma’aleh Adumim. R’ Rabinowitz’s commentary on Rambam is in the same tradition as the works described by Yedidya, but is not properly an alternative, as it is not guided by a reaction to the secular, scientific study of Rambam. (The main “secular” academic expositors of Rambam’s Mishneh Torah are David Henshke and Yaakov Blidstein. Henshke used to teach in Ma’aleh Adumim.) An extension of Yedidya’s research past 1956 is desideratum. In addition, it would be interesting to analyze the relationship of the traditional Orthodox (i.e., those who not consider themselves to be participating in scientific study of texts), and especially Chareidim, to academic scholarship. In the past few decades, we have seen a phenomenon of traditional scholars being aware of academic scholarship, and even using it, but not acknowledging it. (For those interested in examples, please contact me.) For a similar phenomenon in regards to popular Chareidi literature, see the fascinating study by Yoel Finkelman, Strictly Kosher Reading: Popular Literature and the Condition of Contemporary Orthodoxy, Boston 2011. 

Friday, July 18, 2014

Upcoming lecture: Shai Secunda at the Library of Congress, Tues., July 22

The Seforim Blog is pleased to announce that Dr. Shai Secunda is lecturing at the Library of Congress this Tuesday, July 22. Open to the public. Come if you are around - and enjoy!

Wednesday, July 16, 2014

She'ot Hityahadut – Review Essay

 She'ot Hityahadut – Review Essay

פאני נוידא, שעות התייחדות – ספר תפילה ומוסר לנשות ישראל ולבנותיה לתפילה בציבור וביחידוּת ולכל הזדמנות בחיי אישה, מבוא: עליזה לביא, תרגום מגרמנית: קטיה מנור, הוצאת ידיעות אחרונות תשע"ד, 259 עמודים.

Fanny Neuda, She'ot Hityahadut (שעות התייחדות), Hebrew edition, introduction by Aliza Lavie; translation of prayers by Katja Manor, Tel-Aviv: Yediot Aharonot, 2014, 259 pages

By: Yael Levine

The author holds a Ph.D. from the Talmud department at Bar Ilan University. She is the author of numerous articles related to women in Judaism. She recently published "Tefillot Li-Tevilla".

The last decade has witnessed a renewed interest in Europe, the United States, and Israel, in the compilation of prayers Stunden der Andacht, composed by Fanny Neuda (1819–1894). Highlights of this renaissance will be currently mentioned. Bettina Kratz-Ritter published several scholarly studies relating to Neuda and her works. Some prayers from Stunden der Andacht were published in Hebrew translation in Tefillat Nashim (Tel-Aviv: Yediot Aharonot, 2005), edited by Aliza Lavie. An English edition, Hours of Devotion, was published by Dinah Berland (New York:  Schocken Books, 2007). An abridged edition in Czechoslovakian was published in 2008. The Open Siddur Project transcribed one of the German editions. Recently, a Hebrew translation of the work, the subject of this review, was published. The introduction was written by Dr. Aliza Lavie, and the translation of the prayers was carried out by Katja Manor.

However, despite the fact that Lavie states in the introduction that the work offers a translation of the first edition published in 1855, a scrutiny of the translation reveals that, in actuality, this is a translation of the second edition published in 1858. The latter edition was re-edited by Neuda herself and contains many additions and changes. Additionally, the introductory material to the Hebrew edition contains factual errors, and consequently the present edition can't be relied upon.

Lavie provides laconic biographical information concerning Neuda and her religious stance. However, it's possible to show that her husband had Reform leanings. While we aren't in possession of any direct evidence concerning her own religious practices, her milieu of acquaintances was progressive and Reform. This religious environment is not conveyed in the Hebrew edition, though it is entirely essential for the reader to be familiar with.

Aliza Lavie is presently a MK in the Israeli parliament. However, the volume under discussion was, for the most part, prepared prior to the elections in January 2013. The current review doesn't relate to political issues.

פאני נוידא, שעות התייחדות – סקירה*

יעל לוין

מבוא

בשנת 1855 יצאה לאור המהדורה הראשונה של קובץ התפילות שכתבה פאני נוידא (1819–1894) Stunden der Andacht, שהתפרסם כשנה לאחר התאלמנותה. הקובץ כולל קרוב למאה תפילות רשות בגרמנית לנשים, תפילות האמורות ללוות את האישה היהודייה בשעת התפילה בבית-הכנסת, וכן לאורך מעגל השנה היהודי ומעגל החיים. חיבור זה הפך פופולרי, התפרסם במהדורות אחדות, ובתקופת הכיבוש הנאצי יצאה מהדורה חדשה שלו. הספר תורגם ליידיש ולאנגלית, ונדפס על מהדורותיו השונות כשלושים פעמים עד לשואה. "שטונדען דער אנדאכט" יצא לאור לאחרונה בתרגום עברי הנושא את הכותר "שעות התייחדות". את המבוא לספר כתבה ח"כ ד"ר עליזה לביא, ואת התפילות תרגמה קטיה מנור. כפי שמוזכר מפורשות בספר, דבר קיומו הראשוני של ספרה של נוידא הגיע לידיעתה של לביא באמצעות כותבת שורות אלה במסגרת תפקידי כיועצת אקדמית ל"תפילת נשים".

            אפשר לציין באורח מעניין כי שנות חייה של פאני נוידא חופפות ברובן לאלה של חנה רחל ורברמאכר (1806?–1888), מי שנודעה בכינוי "הבתולה מלודמיר", שימשה כאדמו"רית ובאה להתגורר בירושלים. דמות נוספת ששנותיה מקבילות במידה רבה לאלה של נוידא היא רבקה ליפא אניקשטער (נפטרה בשנת תרנ"ג; 1893), בת היישוב הישן שעלתה ארצה בשנות השישים של המאה התשע-עשרה. אישה זו פרסמה בשנת תרמ"ב (1882) את הקונטרס "זכר עולם", שעתיד היה לראות אור במהדורות אחדות. היא שימשה מורת דרך לשתי נשים נוספות ביישוב הישן, רייצע בת מרדכי וטויבע פעסיל פיינשטיין, שהילכו בדרכה והוציאו לאור אף הן קונטרסים בשלהי המאה התשע-עשרה.1

            כפי שנוידא מגוללת במבוא לספרה, הוא לא נכתב על ידה בבת אחת, אלא לפנינו יצירה שהתהוותה על פני זמן, אשר את משכו המדויק איננו יודעים. התפילות חוברו לצורך שימושה האישי, אולם היא נענתה כעבור זמן לעתירותיהם של רבים וטובים להדפיסן.  מבחינה מסוימת קיים כאן תהליך דומה לזה שהתרחש עם "ליקוטי תפילות" לרבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, עשורים אחדים מוקדם יותר.

            רבי נתן החל לחבר בשנת תקע"ה (1815) תפילות רשות המיוסדות על תורותיו של רבי נחמן ב"ליקוטי מוהר"ן" וב"ליקוטי מוהר"ן תנינא", בהתאם לדברי רבי נחמן עצמו לפיהם ראוי לעשות מהתורות תפילות. בראשונה חיבר רבי נתן תפילות אישיות שהיו מיועדות לשימושו הפרטי, וכיוון שנכח שתפילותיו מכילות בקשות לעניינים הנצרכים לכל אדם החליט להעתיקן ולהופכן לתפילות בעלות אופי כללי שיהיו ראויות להיאמר בידי כל אדם. בשנת תקע"ז (1817) החל להעתיק את התפילות ולהפיצן בקרב אנשי שלומו. הן התקבלו באהדה רבה עד שהפצירו בו להעתיק את כלל התפילות שחיבר ולהדפיסן. מלאכת ההדפסה של הדפוס הראשון של "ליקוטי תפילות" החלה בברסלב בראשית שנת תקפ"ב (1821), נמשכה על פני למעלה מחמש שנים, והגיעה לסיום בשנת תקפ"ז (1827).2

המהדורה העברית

            במסה "דברים לאמהות האצילות ולנשים בישראל" פרי עטה של נוידא, הכלולה ב"שטונדען דער אנדאכט" והמופנית לנשי ישראל, מביעה היא את מורת רוחה מכך שנשים אינן בקיאות בלשון הקודש ואינן מבינות את נוסחי התפילות בבית-הכנסת ואת ספר הספרים בשפתם המקורית. הן מקדישות זמן ללימוד נגינה בפסנתר, אך אינן מייחדות זמן ללימוד עברית, והיא מעלה את ההצעה שיקדישו שעה אחת מדי יום למטרה נעלה זו.

            על פניו פרסום המהדורה העברית של "שטונדען דער אנדאכט" היה אמור להיות מאורע משמח. אלא שאין אלה פני הדברים. כפי שנפרט, המהדורה בעברית רצופה טעויות לאורך חומר המבוא, אמירות שלמות וקטעים שלמים אינם מוסרים מידע נכון, ואף נוסחי התפילות דורשים הגהה. למעשה, לא שפר גורלם של תרגומי ספרה של נוידא בדורנו, שכּן גם המהדורה באנגלית שראתה אור בשנת 2007 אינה נטולת בעייתיות מהותית. כך אפשר לציין בין היתר שחלק מהתפילות עובד מחדש על בסיס התרגום האנגלי הישן, ולא תורגם מהמקור; התפילות מוצגות בתור שירה ולא פרוזה, והמחברת מגישה מהדורה חלקית בלבד.

            אני מוצאת לנכון להעיר בשלב הזה את ההערה הבאה: "שעות התייחדות" היה מוכן ברובו המכריע קודם שהמחברת ד"ר עליזה לביא נבחרה לכהן כח"כית, ופרסום הספר נדחה בשל כניסתה לתחום הפוליטיקה, דבר שעיכב את השלמתו הסופית. לפיכך, הסקירה הנוכחית מתייחסת לתקופה קודם היבחרותה.

"שעות התייחדות" מתיימר לתרגם את המהדורה הראשונה של קובץ תפילותיה של נוידא, כהודעתה של לביא לכל אורך המבוא. כך, בין היתר, לביא מודיעה מפורשות שהיא מגישה לקוראים את המהדורה הראשונה: "בספר זה, אשר הסתמך – כאמור – על המהדורה הראשונה, משנת 1855". אולם בפועל הנוסח המוגש הוא של המהדורה השנייה משנת 1858, מהדורה שאינה מוזכרת כלל במהלך החיבור. מהדורה זו כוללת הגהות ושינויי נוסח רבים מעשה ידי נוידא עצמה, ובכלל זה המסה המופנית לנשי ישראל זכתה להרחבה ניכרת ומוקמה בסוף הקובץ.

            ח"כ ד"ר עליזה לביא כותבת במהלך חומר המבוא: "ספר התפילות, שעות התייחדות (הדגש במקור - י"ל)... פורסם לראשונה בפראג בשנת 1855... ואף שאיני שולטת בשפה כלל, הבנתי מיד את תוכן העניינים: הספר מכיל דברי מבוא של המוציא לאור, פתח דבר של המְחברת, ואת התפילות עצמן... בסוף הספר בחרה המחברת, פאני נוידא, לפנות בקריאה על-זמנית לאימהות, לחנך את בנותיהן להיות בנות נאמנות וגאות לעם ישראל". תיאור זה אינו מתאים למהדורה הראשונה. מתברר שלביא לא הייתה מודעת להימצאותם של שינויים בין שתי המהדורות הראשונות, ואפשר לקבוע שהיא לא עיינה במהדורה הראשונה, ולא העלתה על דעתה את האפשרות שייתכנו הבדלים בין המהדורות. ההחלפה בין המהדורות היא עניין עקרוני, וזהו מעשה שאינו ליגיטימי גם בפרסום שאינו מתיימר להיות אקדמי במובהק.

            כאמור, נוידא עצמה ערכה הגהות למהדורה הראשונה ששולבו במהדורה השנייה. לעתים נוסחיהן של המהדורות הראשונות של חיבורים משופרים יותר, אולם במקרה הנוכחי קיימת אמנם האפשרות לעשות שימוש במהדורה השנייה כבסיס למהדורה העברית, אולם חובה להודיע על כך. יחד עם זאת, דרושה הגהה נוספת של נוסחי התפילות עצמם שכּן ניתן להצביע בין היתר על תרגום בלתי מהימן ב"תפילת הנערה הצעירה". המילים במקור הגרמני "בריאים בנפשם ובגופם" תורגמו כ"בריאים בגופם ובנפשם". אולם הנוסח בתפילות "מי שברך" לחולים הנו "רפואת הנפש ורפואת הגוף", וכן הוא בתפילות נוספות לחולים. אין ספק שנוידא כיוונה את דבריה לתפילות מעין אלה, ולא הייתה הצדקה לשנות. חילוף זה עשוי לכאורה להצביע על ריחוקו של המתרגם מעולם הליטורגיה, או שמא על אי-הכרות עם תפילות אותנטיות. משום כך, יש צורך לעבור ולבדוק את נוסחי התפילות על ידי אדם הבקי במקורות שיוכל לעמוד על הרמזות למקורות.

            חשוב לציין כי בשנת 1855 יצאה לאור מהדורה נוספת של "שעות התייחדות", מהדורה מקוצרת בת שלושים-וחמש תפילות, הנושאת את הכותר Andachtsbuch für israelitische Frauenzimmer. 3 דבר זה לא מאוזכר אצל לביא כלל. לביא מזכירה במבוא שבשנת 1859 יצאה לאור מהדורה מתורגמת ליידיש, ובה נכללו שלושים-וחמש תפילות בלבד. לאמיתו של דבר, זהו תרגום של המהדורה המקוצרת מ-1855, ובשנת 1859 יצאה לאור מהדורה נוספת עם תרגום שלם של מהדורת 1858. קיימים שני תרגומים לאנגלית של "שטונדען דער אנדאכט", האחד יצא באירופה (שנת הפרסום המדויקת אינה ידועה) והאחר בארה"ב בשנת 1866. לביא מזכירה את אחת המהדורות בלבד.

            בשנת 1870 יצאה לאור בברסלאו מהדורה נוספת של "שטונדען דער אנדאכט". מהדורה זו מצומצמת יותר בהיקפה, וכוללת כשמונים תפילות. יש בה תפילות חדשות לנושאים קיימים וכן תפילות אחדות בנושאים חדשים, כגון תפילה ליום הולדת ותפילה בשעת מגיפה. לעומת זאת, הוצאו ממנה תפילות שונות, כגון התפילות לכל אחד מימי השבוע, התפילה להפרשת חלה וחלק מהתפילות המרובות בענייני חולי. לביא כותבת שנוספו במהדורה זו תפילות חדשות, אולם לא ציינה שאף הוצאו תפילות. מהדורה זו ממתינה להיחקר. יצוין עוד כי מהדורת 1870 נדפסה פעמיים נוספות, ומהדורה שלישית מוגהת על ידי נוידא פורסמה בשנת 1890. עם זאת, המהדורה הקלאסית משנת 1858 היא זו שקנתה לה שביתה והמשיכה להידפס לאחר מכן.

            בנובמבר 2008 פורסמה בשפה הצ'כית מהדורה חלקית של ספרה של פאני נוידא, הכוללת למעלה משלושים תפילות. מסִּיבה בלתי ברורה לביא לא מזכירה מהדורה זו, למרות שהיא עצמה מודעת לה ומוזכרת בה.

רנסנס מזה כעשור

            בהקשר זה יש להזכיר כי בפתח "שעות התייחדות" נאמר שעליזה לביא החזירה את החיבור לארון הספרים היהודי. אולם יש לפקפק בקביעה זו ואין לקבלה, משום שקיים רנסנס של ממש בחיבורה של נוידא מזה למעלה מעשור בארה"ב ובאירופה. כך בטינה קראץ-ריטר פרסמה, החל משנת 1985, מחקרים אחדים על נוידא. תפילות נבחרות משולבות באנתולוגיה הידועה של כתבי נשים יהודיות, Four Centuries of Jewish Women's Spirituality, שיצאה לאור בארה"ב במהדורתו הראשונה בשנת 1992, ומשם בין היתר נודע שמה. תפילות אחדות פורסמו בתרגום עברי ב"תפילת נשים", שיצא לאור לראשונה בשנת 2005, בעריכתה של לביא. בשנת 2007 יצא לאור חיבורה של דינה ברלנד, ובשנת 2008 יצאה לאור המהדורה החלקית בשפה הצ'כית. כן יצאו בשנים האחרונות מהדורות פקסימיליה של הדפסות שונות של החיבור בגרמנית ושל התרגום האנגלי משנת 1866, והפרויקט המקוון The Open Siddur Project שיכתב לאחרונה את מהדורת 1858.

            אם כן, ללביא שמור חלק כלשהו ברנסנס של ההתעניינות בכתביה של נוידא, אולם במפורש לא בלעדיות. כאמור, תפילות נבחרות אחדות התפרסמו ב"תפילת נשים", ובערב יום הכיפורים תשס"ח (2007) קיבלה לביא, כדבריה במבוא ל"שעות התייחדות", החלטה לפעול לתרגום הספר במלואו, למרות שהעניין עלה במפורש לדיון קודם למועד זה. אגב, גם הנסיבות שהביאו את לביא לערוך את "תפילת נשים" מעוגנות במועד של ערב יום הכיפורים, לפי מה שכתבה במבוא לקובץ זה.

            לביא מציינת כי בשעה שהחלה להתחקות אחר עקבותיה של פאני נוידא, והקישה את שמה במנועי החיפוש בעברית, לא עלה בידה למצוא מידע או אזכורים על אודותיה. וכאן עולה השאלה, מאימתי הימצאות מידע בגוגל היא אמת מידה עבור חוקר? חוקר אמור להתמקד בעיקר בחומר ממקורות כתובים. ואמנם, חיוני לומר שלביא אינה מסתייעת במכלול הספרות הקיימת בנושא, אלא בחלקו בלבד.

            לפאני נוידא כאלמנה לא היו האמצעים לפרסם את ספרה, ולואיזה פון רוטשילד (1820–1894) סייעה בידה. נוידא הקדישה לה עמוד הוקרה בפתיחת הספר. לואיזה פון רוטשילד הייתה אשת מאיר קרל פון רוטשילד (1820–1886), בתו הצעירה של נתן מאיר פון רוטשילד מאנגליה, ואף הוא מוזכר בעמוד ההוקרה. היא נישאה למאיר קרל פון רוטשילד מפרנקפורט, מקום אליו עברה עם נישואיה בשנת 1842. עליזה לביא לא זיהתה את העניין, וסברה שמדובר בעמוד הנצחה לדמות אחרת ממשפחת רוטשילד. משום כך גם תהתה לגבי אזכור העיר פרנקפורט בעמוד זה.
            "הערת המערכת" ב"שעות התייחדות" מוסרת ש"סדר התפילות מובא כפי שקבעה פאני נוידא". אולם דבר זה אינו מדויק, ומיקומן של שתי תפילות המופיעות לקראת סוף הקובץ שוּנה למיקומים הנראים כמתאימים יותר. הכוונה ל"תפילה לראש השנה וליום הכיפורים לפני תפילת 'עלֵינו'" ו"תפילה לחג הסוכות, בהקפות עם הלולב והאתרוג". חובה היה לסייג את האמירה הכללית, ולהודיע לקוראים על השינויים.

            אפשר להצביע על שגיאות אחרות בחומר המבוא. ברשימה הביבליוגרפית לביא כוללת רישום של המהדורה הראשונה ושל המהדורה שיצאה לאור בידי ד"ר מרתה ורטהיימר בשלטון הנאצי. בכל אחד מהפריטים הללו מצויה שגיאה בהעתקה. בהערת שוליים לביא מציינת את המהדורה הראשונה, בהזכירה את הוצאת ברנדייס, ולא פאשלס. זאת בשעה שהמהדורה הראשונה של הוצאת ברנדייס הייתה בשנת 1868. לביא הכניסה שינוי טכני למבואהּ של נוידא. במהדורה הראשונה והשנייה תאריך כתיבת המבוא מופיע בסוף, דבר שמבטא את הנוהג בספרים בעבר. אולם לביא העבירה זאת לראש המבוא, למרות שלא היה אמור לחול כאן שינוי כלשהו. בסוף המבוא הגרמני כתוב "הסופרת", אולם לביא שינתה וחתמה את המבוא בשם "פאני נוידא לבית שמידל". שמה זה של נוידא מופיע מעל גבי שער החיבור, אולם גם שינוי כזה מזקיק הערה.

            אחת העדויות המעשיות שלביא מביאה לגבי אמירת תפילות מתוך "שטונדען דער אנדאכט" היא עדותה של גב' יהודית וירצבורגר מתל-אביב בשם בעלה, שלא נזכר בשמו. לדבריה, סבתו נהגה לומר במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה את "תפילת אם שבנהּ משרת בצבא" בשפה הגרמנית, וכן נהגה אמו בשעה שבניה שירתו בצה"ל. למעשה, שמעון וירצבורגר עצמו התייחס לעניין זה קודם לכן בדברים שכתב בעיתון "הצופה" בשנת 2003. 4 הוא מציין שם שהתחינה הנזכרת נאמרה בידי סבתו במלחמת העולם הראשונה בשעה שארבעת בניה היו בצבא הגרמני, וכן אמו אמרה אותה במהלך מלחמת השחרור בכל עת שאחיו או הוא היו מגוייסים.

מקורות השראה

            ספר התפילות של נוידא לא נוצר יש מאין, ואפשר לעמוד על מקור השראה מובהק ששימש לו בסיס. הכוונה לקובץ התפילות לנשים יהודיות בצרפתית "אמרי לב", שיצא לאור לראשונה בשנת 1848. חיבור זה היה פופולרי מאוד בקרב יהודי צרפת, ויצא לאור בשנת 1856 בתרגום אנגלי מעשה ידיה של הסטר (אסתר) רוטשילד. נודעת השפעה ברורה של "אמרי לב" על "שטונדען דער אנדאכט". ב"אמרי לב" מובאת קשת תפילות רחבת-היקף, ולמרבית מנושאי תפילותיה של נוידא מצויות הקבלות בחיבור הזה, והתפילות מובאות בעיקרן בסדר זהה ל"אמרי לב". ניכרים גם דמיונות תוכניים שונים בין התפילות בשני הקבצים. כמו כן, בראש כל תפילה ב"אמרי לב" מובא כתוב מקראי, ונוידא אימצה תבנית כללית זו. לביא מאריכה את הדיבור על הייחודיות כביכול של תפילתה של נוידא לחג השבועות, תפילה המוסבת על קריאת עשרת הדיברות והמתייחסת באופן פרטני לכל אחת מהדיברות, ואולם הקבלה מובהקת אליה מצויה ב"אמרי לב".

            לביא מציינת כי פאני לא הייתה הראשונה שחיברה קובץ תפילות בגרמנית, והיא מונה שלושה קבצים כאלה שחוברו בידי גברים. השני מביניהם הוא "תחנוני בת יהודה", שיצא לאור בשנת 1846, ולגביו לביא לא מציינת מי היה מחברו. והנה, זהו לא אחר ממאיר הלוי לעטעריס (1800?–1871). לביא מזכירה דמות זו במקום אחר ב"שעות התייחדות" בהקשר לחמש תפילות שבחרה שלא לתרגם. לדבריה, שתיים מהן ניטלו מתוך מחזור התפילה ליום כיפורים של לעטעריס, ושלוש האחרות נתחברו בידי מחברים שונים.5 אולם לביא לא זיהתה ששלושת הטקסטים האלה מופיעים ב"תחנוני בת יהודה" וכן בחיבור קודם של לעטעריס משנת 1845. 6 אחת התפילות ב"תחנוני בת יהודה" מובאת ב"תפילת נשים", ושם ההתייחסות למחבר היא כ-ד"ר מקס לטריס. בנוסף, כותר המהדורה המקוצרת של ספרה של נוידא משנת 1855 איננו זהה למהדורה הראשונה השלימה,7 אך זהה לתחילתו של כותר המשנה של ספרו של לעטעריס.8 לביא כתבה ב"תפילת נשים" כי נוידא בספר תפילותיה בחרה לעצמה את פסוקי הפתיח. אולם אין הדברים האלה מדויקים. היא חרגה אמנם מהכתובים המובאים ב"אמרי לב", אולם מכל מקום ניכרת השפעה. וכך אפשר לציין ביחס ל"תפילת הנערה הצעירה" כי "אמרי לב", "תחנוני בת יהודה" ו"שטונדען דער אנדאכט" עושים שלושתם שימוש באותו הפסוק עצמו, "שקר החן והבל היופי". תפילה להפרשת חלה מצויה אצל נוידא ואצל לעטעריס, אך לא ב"אמרי לב", ובשניהם אין כתוב פותח. התפילה על עשרת הדיברות אינה מצויה בשלושת החיבורים בגרמנית שמנתה לביא, אלא ב"אמרי לב" בלבד.

            ב"שטונדען דער אנדאכט" אין תפילה לטבילה, זאת בדומה לקבצי התפילות לנשים בשפות לעז שלא כללו תפילות לעניין זה. לעומתם, מרבית קבצי התחינות ביידיש כללו תפילות בנושא זה. אם כן, פאני נוידא החרתה-החזיקה אחרי קבצי התפילות בלעז בבחירתה שלא לכלול תפילה בנושא טבילה.

            העמידה על מקורות השראתה של פאני נוידא אף מבטלת את האפשרות להחשיבה כ"פורצת דרך", כפי שלביא מבקשת לטעון. נוידא צעדה בעקבות קודמיה, שאבה במידה מרובה מ"אמרי לב" את הדגם הכללי כמו גם תכנים מסוימים, ובמידה מינורית הושפעה מ"תחנוני בת יהודה". תפילותיה של נוידא משקפות אמנם נקודת מבט נשית, אולם גם בקבצים שעליהם הסתמכה מובאים רעיונות דומים לאלה שהזכירה, כגון לדוגמה לגבי "תפילת הרעיה האומללה", באופן שאין ניכרת בספרה בשׂורה חדשה או מהפכה של ממש.

            כאן המקום לציין כי נודעת בעייתיות בכל הקשור לתכנים המובעים אצל נוידא ב"תפילת הרעיה האומללה", וכן בתפילה המקבילה ב"אמרי לב". לקראת סוף התפילה נאמר בתפילתה של נוידא: "'אני מוכנה ומזמנה להעלות לקרבן את הנאותי; לשקד על מלאכות הבית בשקט, ובארך רוח למלא את החובות המטלות עלי. ברך ובעדנה לקבל את התוכחה המרה, את המלים המרות והפוגעות, ולכבש את לב בעלי". כלומר אישה זו מוכנה להיות אישה כנועה ובמקרה של בעל מתעלל מוכנה להבליג ולספוג התנהגות מתעללת. אין זה מוטיב שפמיניסטיות בזמננו, לרבות לביא עצמה, סומכות את ידיהן עליו.

            בהקשר לדיוננו בדבר מקורות השראתה של נוידא, חיוני להידרש לכותר Stunden der Andacht. הכותרת אינה מקורית לה; זהו כותר חיבורו הפופולרי של Heinrich Zschokke המביא את עיקרי האמונה הנוצרית בדרך מוסרית ופילוסופית והמחזיק כרכים אחדים, חיבור שיצא לאור בשנים 1809–1816. כותרתו של התרגום האנגלי Hours of Devotion זהה לכותר שניתן לשתי המהדורות באנגלית של ספרה של נוידא. יש לציין עוד כי בשנת 1834 הוציא לאור הרב המשכיל והמתקדם שמשון וולף רוזנפלד (1780–1862) חיבור בן כרכים אחדים, הנושא את הכותר Stunden der Andacht für Israeliten, והוא מעין חיבור יהודי המקביל לחיבור הנוצרי הנזכר.

סביבתה האידיאולוגית-דתית של נוידא

            לביא מייחדת מקום כלשהו בדברי המבוא להזכרת הוריה של פאני, אחיה ובעלה. אביה, הרב יהודה שמידל, שימש כרב, ואימהּ, נחמה קרפלס, באה ממשפחת רבנים. אחיה של פאני, הרב אברהם-אדולף נוידא, אף הוא שימש כרב וכן בעלה, הרב אברהם נוידא. לביא מתייחסת לפולמוס שהתעורר סביב היבחרותו של בעלה לכהן כרב בלושיץ, ובהקשר זה מציינת את ההתנגדות שנבעה גם מתוקף העובדה שהיה אחד משלושה רבנים במורביה שדרשו בשפה הגרמנית. אולם אין הדברים הלאקוניים הללו משקפים את מלוא העניין. בשנת 1841, לאחר מאבק ממושך עלה בידו לכהן כרבה של לושיץ (ב"תפילת נשים" כתוב במִשְׁגֶּה שהיה רבה של ניקולסבורג), מקום אשר מנה בראשית המאבק לכהונתו בשנת 1835 כארבע-מאות יהודים. אולם גם אם בעלה החזיק בסופו של דבר בתפקיד זה, היה הוא בעל דעות מתקדמות, ותמך בהכנסת תיקונים מסוימים בדת. כך בתשובה שכתב צידד בשימוש בעוגב בבית הכנסת בשבת ובהעמדת הבימה בקדמת בית הכנסת, כמנהג המתקנים. תשובה זו יצאה לאור בשנת 1845 בקובץ שנערך מטעם התנועה הרפורמית בעיר פאפא (Pápa) שבהונגריה.9 כמו כן, אחיה של פאני היה רב בעל דעות ליברליות. שיקוף זה אינו עולה מתיאורה של לביא, למרות שהקוראים רשאים ואף מחויבים להכיר את האוריינטציה הדתית של הדמויות הפועלות הקשורות לחיבור.

            יתירה  מכך, אין בידינו אמנם לדעת בבירור מה הייתה השקפת עולמה הדתי של פאני נוידא, אולם אפשר לקבוע שמחברי הכתבים שאותם היא מצטטת היו מחוגים משכיליים ומתקדמים. כאמור, פאני נוידא מביאה לרוב כתוב מקראי כפתיח לתפילות, אולם בתפילות אחדות חרגה מנוהגה זה, והביאה תוכן בעל אופי הגותי. פתיח אחד נטול מתוך כתביו של שלמה מימון. פתיח אחר מביא קטע מכִּתבי גבריאל רייסר (1806–1863), מראשי האמנציפציה. כפי שהזכרנו, נוידא שאבה טקסטים אחדים מ"תחנוני בת יהודה", ואחד מהם אף הוא נטול מחיבור של רייסר. טקסט אחר לקוח מהקובץ "שירי ישורון", שיצא לאור בשנת 1829, וחובר בידי הרב המתקדם יוסף יאהלזאן. לעטעריס עצמו, שממנו שאבה נוידא, נמנה על ראשי המשכילים בגליציה. מתרגם המהדורה האנגלית של ספרה של נוידא שראתה אור בארה"ב, מוריץ מאייר, היה רב רפורמי. אם כן, הסביבה האינטלקטואלית שאפפה את נוידא הייתה סביבה של יהודים ליברליים ומתקדמים.

            על רקע תיאורנו זה עולה גם השאלה באיזו מידה אמנם רלוונטי ונחוץ לנשים דתיות בזמננו, בדור אתחלתא דגאולה, לאמץ תפילות מעין אלה כמושאי הזדהות. יש באמתחתנו אוצר תפילות נאות לנשים בשפה העברית המפוזרות בקבצים שונים. חלקן בלבד נקבצו בזמננו לאסופות תפילה. אלה הן תפילות שצמחו באופן אורגני מתוך הוויה יהודית אותנטית. מבחינה זו, התחינות ביידיש מבטאות השקפה יהודית מקורית הרבה יותר מאשר קבצי התפילות בלעז. כאן המקום להעיר כי גם אם לעתים מובאים בתחינות ביידיש מוטיבים שאיננו יכולים להזדהות עמם לגמרי בזמננו, כגון נוסחים שיש בהם בקשה מפורשת לבנים זכרים, בהיותן תפילות רשות רשאים אנו לשנות ולומר נוסח אישי יותר.

            מלבד שימושה בכתובים מקראיים מקדימים לתפילות, נוידא מסתייעת לעתים במהלך התפילות במקורות מובהקים מאוצרותינו, וכן ישנם לפרקים הרמזות ושיבוצי מקורות. עם זאת, הסתמכותה על מקורות ספציפיים אינה כה רבה, וחלקים גדולים מקובץ התפילות כוללים רעיונות כלליים שאינם מעוגנים במקורותינו. אין בידינו ידיעות חיצוניות לגבי שיעור למדנותה של נוידא. על בסיס תוכני הקובץ אפשר לומר שהייתה לה ידיעה נאה בתנ"ך, אך אין בכוחם של המקורות הבאים לידי ביטוי בספר להצביע על בקיאות וידענות מופלגות במקורות היהדות.

סיכום

            בבואו של מחבר להוציא לאור ספר מוטלת עליו האחריות לוודא שחיבורו יהיה נקי מטעויות. הספר הנדון בסקירה זו לא היה ראוי להתפרסם במצבו הנוכחי, ויש לצפות לפרסום מהדורה מתוקנת. המצב שבו נתון הקובץ מלמד גם על אוזלת ידה של התפיסה לפיה אין חובה לדקדק כשמדובר בחיבור פופולרי. הספר לא עבר לקטורה של מומחים, דבר שיכול היה למנוע את הטעויות. זו מהדורה שאין אפשרות להסתמך עליה ועל מהימנותה. אני תקווה שהסקירה הנוכחית, הפורטת את הבעייתיות בספר, תלווה את מי שתחת ידיהם מצויה המהדורה הראשונה.

הערות

1. ראו לאחרונה יעל לוין, '"דיינו שה' מחדש את כוחותיי תמיד"', מקור ראשון, יום שישי, 11 באפריל 2014, י"א בניסן תשע"ד, מוסף פסח, 870, עמ' 8, 10.
2. ראו בהרחבה יעל לוין, שים שלום: תפילות לשלום העולם, אסופה מתוך "ליקוטי תפילות", הוצאת קורן: ירושלים 2009, מבוא, עמ' 2–4.
3. זה כותר המהדורה השלימה: Fanny Neuda, geb. Schmiedl, Stunden der Andacht: ein Gebet- und Erbauungsbuch für Israels Frauen und Jungfrauen, zur öffentlichen und häuslichen Andacht, so wie für alle Verhältnisse des weiblichen Lebens, Prag 1855. וזו כותרת המהדורה המקוצרת: Andachtsbuch für israelitische Frauenzimmer zur öffentlichen und häuslichen Erbauung in allen Verhältnissen des weiblichen Lebens, Prag 1855.
4. שמעון וירצבורגר, "התחינה החסרה", הצופה, א' בטבת תשס"ד, סופרים וספרים, עמ' 15. וראו את מאמר תגובתה של כותבת שורות אלה: יעל לוין, "תפילה לשלום המתגייסים לצה"ל והמשרתים בו", הצופה, ח' בטבת תשס"ד, עמ' 12.
5. שלושת הטקסטים הללו מובאים במהדורת 1855 ובמהדורת 1858 בעמ' 137–142.
6.    M. Letteris, Erbauliche Betrachtungen, hebräische Sagen und Dichtungen, Prag 1845, pp. 29–30, 34–37
7. ראו לעיל, הערה 3 והטקסט לידה.
8. הכותר הלועזי של המהדורה הראשונה של "תחנוני בת יהודה" (מילים אלה מופיעות תחילה בראש העמוד) הוא: Andachtsbuch für israelitische Frauenzimmer zur öffentlichen und häuslichen Andacht in allen Verhältnissen des Lebens, als Jungfrau, Braut, Gattin und Mutter, Prag 1848. אולם המילה Andacht הוחלפה בהמשך עם המילה Erbauung. מבין מהדורת החיבור מצויות בספרייה הלאומית בירושלים המהדורה הראשונה ולאחר מכן המהדורה החמישית משנת 1852, ובה מופיע השינוי בכותר. הן חיבורו של לטריס והן ספרה של נוידא נדפסו בבית הדפוס של וולף פאשלס (Wolf Pascheles)  בפראג.
9.   Zulässigkeit und Dringlichkeit der Synagogen-Reformen, Wien 1845, pp. 85–89
---
© כל הזכויות שמורות ליעל לוין


Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...